מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
במשך השנים דיברנו, רחל ואני, הרבה פעמים על טקסי קבורה. שנינו סלדנו מהם. בכל פעם שהשתתפנו בלוויה של ידיד או ידידה נשבענו לעצמנו שלא נעבור את זה בעצמנו.
הטקסים הפגאניים הנהוגים בלוויות הגעילו אותנו. הרעיון ״להיטמן באדמה״, טרף לתולעים, דחה אותנו. החלטנו שגופותינו יישרפו. חשבנו שזה אפשרי רק בחו״ל. אבל כשרחל שכבה בבית החולים, חקרה אוסנת הר וגילתה שניתן לשרוף גופות גם בארץ. התקשרנו לחברת ״עלי שלכת״, שיש לה ציוד מתאים. הזמנו את הנציג לבית הקפה הסמוך לבית החולים, ושם חתמתי על חוזה לשרפת גופתה של רחל.
זה היה מעמד מצמרר. רחל שכבה בחדרה בקרבת מקום, חיה ונושמת, ואני חתמתי על מסמך לטיפול בגופתה. מסביבנו ישבו אנשים ופטפטו בעליזות. שמרתי על קור רוח, וחתמתי כאילו היה זה חוזה רגיל.
ציוויתי לפזר את האפר בשפת הים, מול דירתנו. לא ביקשתי להיות נוכח.
ידיד שלח לי מגרמניה דברי תנחומים: ״אל תהיו עצובים על שהלכה מכם - שמחו על שזכיתם להיות איתה כל-כך הרבה זמן.״
כעבור כמה שבועות ערכנו לה ערב זיכרון באולם ״צוותא״ בתל אביב. האולם היה גדוש מפה לפה. תמונותיה של רחל, במצבי רוח שונים, התחלפו על המסך מולנו. זה אחר זה עלו על הבמה אנשים ונשים וסיפרו איך שינתה רחל את חייהם כבמטה קסמים. האווירה היתה מחשמלת. הסרט שצולם באירוע הועלה גם באינטרנט.
פרופסור שובל היה בחו״ל. כעבור כמה חודשים חזר לארץ וכתב לי את המכתב הבא:
...לרחל היתה מחלת כבד קשה. יחד עם זאת תמצא נחמה בעובדה שבעקבות ההתפתחות באמצעי הטיפול והמעקב בעשור האחרון, נראה לי שהצלחנו להעניק לרחל עוד עשר שנים של איכות חיים סבירה, עד מספר חודשים לפני פטירתה. אמצעים אלה לא עמדו לרשותנו לפני 20 או 30 שנה ואפשרו בכל זאת התמודדות סבירה, ללא צורך באשפוז במשך שנים רבות וללא צורך בהשתלת כבד.
אני מניח שלא קל לך להתמודד עם הפרדה והבדידות, אולם בכל זאת הצלחתם להמשיך בשגרת החיים שנים רבות למרות מחלתה.
תמיד הערכתי את הזוגיות הנפלאה שלכם ואת העובדה שהגעתם יחדיו למרפאה, כשאתה תמיד לצדה. רופא אמנם לא אמור לבחור את חוליו אך לא סוד הוא שהיתה לי סימפטיה רבה לרחל.
אני מאוד מקווה שאתה חוזר בהדרגה לפעילותך ומאחל לך בריאות והרגשת סיפוק מעמלך.
האמת היא שחמשת החודשים שביליתי ליד מיטתה של רחל פגעו קשה בבריאותי. תמיד האמנתי שיש השפעת גומלין חזקה בין הגוף והנפש, ועכשיו חוויתי זאת בגופי שלי. מערכות שלמות קרסו. הסוכר בדם שלי קפץ לגובה, עורקי הלב היו זקוקים לשני צנתורים דחופים, מחלת הקרוהן התעוררה ועשתה לי צרות, ועוד. אבל בהדרגה, כעבור כמה חודשים, חזר המצב כמעט לקדמותו.
שעה קלה אחרי שרחל נפטרה חזרתי הביתה. הדירה היתה ריקה. היא נראתה לי זרה. לקיתי בשכחה מוזרה - פשוט לא זכרתי היכן מונחות המגבות, איך מסודרים הסכו״ם, איך מפעילים את המיקרו. הייתי צריך ללמוד את הכול מחדש.
תחילה חשבתי שאני זקוק לעזרה. אך אחרי מחשבה שנייה ויתרתי עליה. רציתי להיות לבד.
עכשיו אני חי לבד. אך לא לבד ממש. מדי פעם אני שומע בראשי את קולה של רחל האומר לי מה לעשות ומזהיר אותי מפני כל מיני סכנות. לא לעבור את הכביש באור אדום. לא לעלות במדרגות בדילוגים.
ליד דלת הדירה מונח פתק צהוב, שעליו רשמה רחל בכתב ידה המסודר ובטוש שחור את כל הדברים שעליי להצטייד בהם בעוזבי את הדירה. מפתחות, מכשירי שמיעה, כסף, משקפי שמש ועוד. הפתק הציל אותי פעמים רבות מפני יציאה בלי מפתחות או כסף.
וכך, על אף שרחל שנאה רשימות בדיקה (צ'ק-ליסט), דווקא רשימה סדורה זו מזכירה לי את רחל כמה פעמים ביום.