מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
לא פעם, כאשר כתבתי כמה משפטים רגשניים במאמרים שלי, רחל היתה מוחקת אותם ואומרת: ״עזוב את זה, אתה לא טוב בלכתוב על רגשות.״
אני נזכר במילים האלה עכשיו, כשאני עומד לכתוב על רחל. איך אפשר לכתוב על רחל בלי רגשות?
הכרתי אותה כמה פעמים בפעם הראשונה.
בראשית 1945 הקמתי את קבוצת ״במאבק״, שעליה סיפרתי בפרק קודם. היינו עניים מכדי לשכור מועדון. נפגשנו בדירות הפרטיות של החברים והחברות. אחת הפגישות התקיימה אצל חברה שגרה בחצי חדר כדיירת משנה אצל רופא ילדים ברחוב בן-יהודה 200. בימים ההם, כאשר כולנו היינו עניים, היה מקובל לשכור חצי חדר. בשעה שהרציתי על דעותינו, נכנסה לחדר בתו של הרופא, נערה בת 14, שגרה בחצי השני של החדר. היא הקשיבה, ושמתי לב שהיא יפה מאוד.
כעבור חמש שנים פגשתי שוב את הנערה ההיא. בינתיים הייתי במלחמה, נפצעתי, החלמתי והפכתי לעורך ״העולם הזה״. ניסינו לחולל מהפכה בעיתונות הישראלית, ובין השאר גם לשנות את פני הפרסומת המסחרית. המודעות היו אז משעממות עד מוות, כמוהן כמו העיתונים עצמם.
החלטנו להכין כמה מודעות לדוגמה, בצורה המקובלת באמריקה, שבמרכזן צעירה יפה. במדינה החדשה שלנו, שהיתה פוריטנית מאוד, עדיין לא היו דוגמניות. פניתי לעורך מדור הקולנוע שלנו, מיכאל אלמז, וביקשתי למצוא לי בחורה מתאימה. ״מיקו״ הקים אז את ״תיאטרון זירה״, שמשך אליו צעירות שרצו להיות שחקניות. מיקו שלח לי אחת מהן. שמה היה רחל.
צילמנו כמה תצלומים לדוגמה בשפת הים של תל אביב. בגמר העבודה התנדבתי להסיע אותה הביתה על האופנוע הכבד שלי. התהפכנו בחול הרך וצחקנו.
בפעם השלישית נפגשנו באותו ״תיאטרון זירה״. כתבתי מערכון (לא טוב) על ״שועלי שמשון״, ומיקו הסכים להציג אותו. בהפסקה ראיתי את רחל בחברת מחזר. נכנסנו לשיחה, ועשיתי תרגיל: הצעתי לה לנחש את גילי. נראיתי תמיד צעיר בשנים אחדות מגילי, וזה היה הימור די בטוח. הסכמנו שתעניק לי נשיקה על כל שנה של טעות. הייתי בן 29. היא ניחשה שאני בן 24. קבענו מועד לגביית החוב.
רחל היתה אז חיילת. לימים טענה שלא התאהבתי בה, אלא בנעליים הצבאיות המיוחדות שנעלה אז: נעלי זמש צהובות, חצי גבוהות.
לקחתי אותה כמה פעמים לטיולי אופנוע - לחורשה בעין כרם, מקום שתמיד אהבתי, ולאזורי הקרבות שלי בדרום. לא יצאנו ״קבוע״. היו לה מחזרים אחרים, ולי היו חברות אחרות.
פעם גרמתי לה צרות צרורות. ״העולם הזה״, שהיה גדוש ברעיונות חדשים, הכריז על ״מבצע חלום״. הקוראים התבקשו לספר לנו על החלומות הגנוזים שלהם, ואנחנו הבטחנו לעזור להם להגשים את הנועזים ביותר. כדי לתת דחיפה למבצע, ביקשתי מרחל ״לחלום״ על סוף שבוע במלון המפואר ביותר שהיה קיים אז בארץ - מלון ״השרון״ בהרצליה פיתוח. צילמנו את בילוייה במשך יממה, ואחת התמונות הופיעה על השער (באותה עת היה לשבועון רק שער אחד).
התגובה היתה מזעזעת. כבר סיפרתי שהרמטכ״ל, יגאל ידין, רחש שנאה עזה ל״העולם הזה״. כעונש, הוא הורה להעביר את רחל מהשלישות בתל אביב למחנה קסטינה, ליד קריית מלאכי. היא ניצלה מהגזירה רק תודות לרופא צבאי רחום, שקבע שמטעמים רפואיים עליה לשהות בלילות בבית.
באותם הימים היתה רחל מבקרת אותי מדי פעם. גרתי עדיין מאחורי המכבסה של הוריי ברחוב בוגרשוב. כדי להגיע אל חדרי מבלי לעבור את כל הדירה, נהגה לטפס על חלון חדרי מהחצר. לימים סיפר לי אברמל'ה המציל, שגר בבית הסמוך, שנהג להביט בהערצה בבחורה שהיתה מטפסת דרך החלון.
באחד מימי דצמבר 1953 חל שינוי ביחסים בינינו. זה היה כשבהתנפלות של קבוצת בריונים נשברו לי אצבעות שתי ידיי. הייתי חסר אונים. לא יכולתו לאכול, לשתות, להתקלח, ולא כל שכן לכתוב, בלי עזרה. רחל התנדבה לגור ימים אחדים.
הימים ההם נמשכו 58 שנים.
אם ניתן לסכם אדם במילה אחת, כי אז המילה שמיצתה את רחל היתה: אמפתיה.
היה לה כישרון נדיר להרגיש את רגשות הזולת. זאת היתה ברכה וקללה כאחת. אם מישהו בקרבתה היה אומלל, היא היתה אומללה. אם כאבו לו השיניים, מיד כאבו גם שיניה שלה. איש לא היה מסוגל להסתיר מפניה את רגשותיו הכמוסים ביותר.
האמפתיה שלה נגעה בכל מי שבא במגע איתה. אפילו בחודשים האחרונים של חייה, האחיות שטיפלו בה סיפרו לה אחרי יום-יומיים את סיפור חייהן, שמחותיהן וצרותיהן.
ידידנו, פרופ' הנס קרייטלר, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שחקר את תופעות הפארא-פסיכולוגיה, החליט לנצל אותה למחקרו. הוא הושיב אותה בחדר סגור וביקש מסטודנט בחדר אחר להוציא קלף מחפיסה ולהתרכז בו. על רחל היה לנחש מהו הקלף שנבחר. התוצאות היו הרבה מעבר לסבירות המתמטית.
קרה לנו הרבה פעמים שאחד מאיתנו התחיל לדבר על משהו בדיוק כשהשני חשב על אותו משהו. ניסינו לשחזר את מחשבותינו כדי לברר מי ״שידר״ למי. הסתבר שלפעמים אני שידרתי לה ולפעמים היא לי.
האמפתיה שלה נגעה בכל אדם שבא עמה במגע. נהגי מוניות, למשל. רחל ביקשה תמיד לשבת ליד הנהג, מפני שסבלה מבחילה כשהיתה יושבת מאחור. כך גם באוטובוס, בדרך להפגנות. כשנסעה במונית היה הנהג תמיד - ממש תמיד - מספר לה את סיפור חייו.
המגע שלה עם בני אדם גבל לפעמים בתחום המיסטי. אני זוכר סצנה כזו בבודפשט. טומי לפיד המליץ לנו על מסעדה משובחת. צועני קשיש ניגן שם בכינור, ואז קרה משהו מוזר: עיניה של רחל ננעלו בעיניו של הצועני (שהיה, כפי שהסתבר לנו אחר כך, פרופסור למוסיקולוגיה). האיש שכח את הסועדים, והחל מנגן רק בשבילה, ממש כאילו היו לבד.
פעם הלכנו לראות סרט על השואה, שבו הופיעה השחקנית היהודייה הנהדרת אידה קמינסקה. היא שיחקה חנוונית יהודייה זקנה בעיירה נידחת בסלובקיה. הזקנה לא הבינה מה מתרחש סביבה, וכאשר נדרשו כל היהודים בעיירה להתאסף בכיכר התחנה כדי להישלח למחנה השמדה, נאלצו השכנים לעזור לה להגיע לשם.
הגענו לקולנוע אחרי שהאורות כבר כבו. מצאנו בחושך מקומות ליד המעבר ביציע. רק כאשר הסרט הסתיים ונדלקו האורות, ראינו שמנחם בגין יושב לפנינו, בשורה הראשונה. הוא קם והסתובב לעבר היציאה. עיניו היו אדומות מדמעות וננעלו בעיניה של רחל, שגם הן היו אדומות מבכי. בגין התעלם מכל הקהל, ניגש ישר אליה, לקח את ראשה בין ידיו ונישק את מצחה. אינני חושב שהכיר אותה באותו רגע.
סיפרתי על השוטר במוסקבה, שרצה להשליך אותה לכלא, ואחרי שהתווכח איתה ארוכות כמעט חיבק אותה. כזאת היא היתה.
אחד מידידינו כינה אותה ״אריסטוקרטית של הנפש״.
מבחינות רבות השלמנו זה את זה.
אני נוטה למחשבה מופשטת, ואילו היא ניחנה באינטליגנציה רגשית עצומה. החוכמה שלי, אם יש כזאת, באה מספרים. החוכמה שלה באה מהחיים. אני מופנם, היא היתה מוחצנת, אף שהקפידה מאוד על פרטיותה. אני אדם אופטימי, היא היתה פסימית. בכל מצב אני רואה את ההזדמנויות, היא ראתה את הסכנות. אני קם בבוקר מאושר, מוכן לעוד יום של הרפתקאות, היא קמה באיחור, וידעה שהיום יהיה רע.
לעומת הניגוד באופי, היה הרקע המשפחתי שלנו דומה. שנינו נולדנו בגרמניה, בחבל הארץ שנקרא אז פרוסיה. ההורים של שנינו היו אינטלקטואלים בורגנים, חניכי זרם החינוך ה״הומניסטי״, שנטע בתלמידיו ערכים כמו צדק, חירות ושוויון, יחד עם חוש עמוק של חובה. לרחל היו כל הערכים האלה, ובשפע. היא היתה ממש קנאית לצדק. שנינו אהבנו בעלי חיים.
כאשר הגיע היטלר לשלטון הייתי בן תשע, והיא היתה רק בת שנה. היא מעולם לא למדה גרמנית בבית ספר ולא ידעה לקרוא ולכתוב בה. אבל היתה לה שמיעה מצוינת, והיא למדה גרמנית מושלמת משיחות עם הוריה. לא אחת אף תיקנה את הדקדוק הגרמני שלי.
לצערי, תכונה פרוסית אחת חסרה לה לגמרי: הדייקנות. בעיה זו ליוותה אותנו במשך כל השנים. אני חש ממש ברע כשאינני מדייק לפגישה. רחל מעולם לא הגיעה בזמן.
כאשר שלח משה דיין את הבריונים שלו לשבור לי את העצמות, הוא לא ידע שהוא עושה לי את הטובה הגדולה ביותר בחיי.
הייתי בן שלושים ולא חלמתי להתחתן. עצם הרעיון דחה אותי. רציתי להישאר אדם חופשי, ללא התחייבויות משפחתיות. כעורך ״העולם הזה״ באתי במגע עם הרבה נשים צעירות ויפות, ומדי פעם, מטבע הדברים, הפכו המגעים האלה לאינטימיים.
כאשר רחל התחילה לגור איתי ״לימים אחדים״, רק עד שידיי יחזרו לתפקד, נכנסו חיי לשגרה חדשה. גרתי אז בצריף ברחוב הירשנברג, ליד דיזנגוף, מקום שהיה קרוב למערכת שלי ולבית הספר שבו לימדה רחל. מבלי שהייתי מודע לכך, העמיקו החיים הזוגיים שלנו. גילינו שאנחנו מתאימים זה לזה, שנוח לנו מאוד לגור ביחד.
גם אז לא עלה על דעתנו להתחתן. שנינו היינו אנטי-דתיים. אך אז קרה דבר ששינה את המצב. אביה של רחל חלה בסרטן ונטה למות. חשנו חובה מוסרית להניח לו לסיים את חייו בידיעה שבתו היחידה ״מסודרת״. החלטנו לעבור את הטקס. לא הלכנו לרבנות, אלא לדירתו הפרטית של רב. את המניין ״שאלנו״ מחתונה אחרת. את הטבעת השאילה לנו הרבנית. אינני זוכר מנין הגרלנו את העדים.
כל העניין ארך דקות. רחל שמרה את הדף מהיומן שלי (ב-5 בדצמבר 1957): ״5.00 ישיבה במערכת. 6.00 חתונה. 7.30 פגישה עם שמואל תמיר בביתו.״
הסתרנו את דבר הנישואים. התביישנו בכניעתנו לרבנים. במשך שנים רבות היו כל מכרינו משוכנעים שאיננו נשואים.
מעולם לא ענדנו טבעות.
האנשים שהכירו את רחל ראו בה אישה חזקה, אפילו קשוחה, בעלת כוח רצון, בוטחת בעצמה, חסרת פחד, משפיעה על כל מי שבא איתה במגע. אך מאחורי חזות זו התחבאה אישה אחרת לגמרי.
גם לי היו דרושות הרבה שנים עד שעמדתי על הסיבות לסתירה הזאת. היא לא אהבה לדבר על ילדותה. הייתי צריך לגלות אותה, רובד אחרי רובד, כמו בחפירה ארכיאולוגית.
רחל גדלה במשפחה שסועה. אביה, ארנסט גרינבאום, למד רפואה בברלין. במלחמת העולם הראשונה הלשינו עליו שהוא קומוניסט, ושלחו אותו לחפירות בחזית הצרפתית כטוראי פשוט. נראה שאז חלה בשחפת. רק כעבור זמן התמנה לרופא צבאי.
אחרי המלחמה התחיל הרופא הצעיר לעבוד בברלין. אז הכיר את קטה, מיילדת במקצועה, שהתלוננה באוזניו שבעלה מתעלל בה. הרופא הצעיר לקח שוט סוסים והלקה את הבעל האכזר. קטה התגרשה ונישאה לו. נולדה להם בת, שנשארה בת יחידה. היא נרשמה בשם ״רחל שרלוטה״, אך מעולם לא השתמשה בשמה הפרטי השני. למדתי עליו רק מהתעודות.
הנישואים של הרופא והמיילדת לא עלו יפה. הבעל היה אדם נוח לבריות, רך, אפילו ביישן. הוא היה מסמיק כשהיה צריך לדבר על כסף. ממטופלים עניים גם לא ביקש פרוטה. לכן גרה המשפחה בתנאים די דלים. הרופא היה רוכב לבתי המטופלים על אופניים. אז עוד היו הרופאים מגיעים לבתיהם של החולים. כיום עולה על דעתי שמן הסתם, לא פעם עבר ד״ר גרינבאום, ברוכבו על אופניו בצפון תל אביב, על פני אבי, שהוביל כביסה על אופניו. הם לא הכירו זה את זה מעולם. אבי מת כמה ימים לפני שהתחלתי לצאת עם רחל.
אינני יודע מה גרם לאמה של רחל להתמרמר על בעלה. האם בגד בה? רחל דחתה אפשרות זו מכול וכול. האם סבלה מתנאי המחיה הדחוקים? כאשר נפטרה, היא השאירה אחריה מאות עמודים כתובים בכתב יד, באותיות גרמניות צפופות, אך רחל סירבה לגעת בהם. על כל פנים, האם היתה אינטלקטואלית. בין השאר היתה חברה בחוג של מעריצי ברוך שפינוזה, שנפגשו אחת לכמה שבועות בצפון תל אביב. כל חברי החוג היו, כמובן, ״ייקים״.
בבית התרבו הקטטות, לעתים קרובות גם אלימות. סצנה אחת שנחרתה עמוק בנפשה של רחל וליוותה אותה כל חייה היתה מריבה משפחתית שבה השליכה האם מגהץ כבד לעבר ראשו של האב.
מריבות תכופות מסוג זה נטלו מילדותה של רחל את תחושת הביטחון שכל ילד וילדה זקוקים לה, הביטחון שהבית הוא מקום מוגן, ששום דבר רע לא יכול לקרות בו. הילדה רחל חשה שבכל רגע יכול לקרות בבית משהו נורא. מצב משפחתי זה השפיע על אופייה של רחל, ותוצאותיו ליוו אותה לכל אורך חייה. כך, לדוגמה, כתוצאה מהיחסים המתוחים לא היו ארוחות משפחתיות. בילדותי שלי היתה הארוחה המשפחתית מסביב לשולחן חדר האוכל, והשיחות במהלכה, חוויה מכוננת. עד היום אני אוהב לאכול. חוויה זו חסרה לחלוטין בעברה של רחל. מעולם לא היה לה יחס לאוכל. לימים סיפרה שכאשר נכנסה לגור איתי, היתה אחוזת פאניקה על כי לא ידעה לבשל. ״אבל אני יודעת להכין חביתה,״ ניחמה את עצמה, לדבריה.
פעמים רבות התעוררתי בלילה בגלל קולות של יבבה, בהלה ואימה. אז ידעתי שיש לרחל חלום בלהות, ומיהרתי להעיר אותה. היא היתה מספרת לי שאנשים רעים רדפו אחריה ורצו להרוג אותה, וסיוטים דומים. בשפה הפרטית שלנו קראנו לזה ״שרוקן״ - קיצור של המילה הגרמנית ״ארשרוקן״ - נבהלת.
בסכסוך המשפחתי עמדה הילדה רחל כולה לצד האב. יחסה לאמה גבל בשנאה. בעיניה היתה האם האשמה היחידה בכל המהומות בבית, מי שמיררה את חיי האב האהוב.
פעם נפרדו ההורים והאב עבר לגור אצל ידידו, טכנאי הרדיו אלסנר, בקצה הדרומי של רחוב בן-יהודה. מקריות מוזרה: בגיל 14 התחלתי לעבוד כשוליה אצל אותו מר אלסנר.
האב התגעגע לבתו וחזר הביתה, והצרות התחדשו.
בקיץ היתה המשפחה עוברת לצפת. היה לה בית קטן על הר כנען, שהיה אז עדיין כמעט נטוש. בשביל רחל, הר כנען היה גן עדן. כל חייה התגעגעה לבית הקטן, לאורות הרחוקים של המכוניות בכביש העולה להר מירון, לנביחות הכלבים שהגיעו בלילה מצפת.
כאשר נפגשנו עם אבו-מאזן (מחמוד עבאס), רחל והוא דיברו על ילדותם בצפת, ועל האפשרות שהנער מחמוד נמנה אז עם מטופליו של ד״ר גרינבאום, רופא הילדים.
ליחסים המתוחים בין רחל ואמה היו תוצאות מרחיקות לכת. אני סבור, למשל, שהנטייה הכרונית של רחל לאחר נובעת מיחסים אלה. אמה דגלה בדייקנות פרוסית והאיצה בבתה לדייק לבית הספר ולכל מקום אחר. התמרדות הבת גרמה להתנגדות תת-ההכרתית לדייקנות.
אולי זאת היתה גם הסיבה לשנאת שלה לתוכניות. אני אדם מתכנן. אני יודע שבועות מראש מה אעשה ביום מסוים ובשעה מסוימת. בעיני רחל זאת היתה תכונה בלתי-אנושית. אחת המילים היותר מגונות בעיניה היתה ״צ'ק-ליסט״. כשהייתי מציע לרשום את המשימות שהמתינו לנו למחרת היום, היתה מתנגדת לכך בחריפות. לפני כל נסיעה משותפת לחו״ל הייתי שולף רשימה מוכנה מראש של הדברים שיש לקחת. היא היתה מתחילה בכל פעם לחשוב על זה מחדש.
חוסר הביטחון העצמי שלה נבע, בלי ספק, מחוויות הילדות. היא הסוותה אותו בחזות קשוחה. מי שלא הכיר אותה היה עשוי לחשוב שהיא מתנשאת, אפילו שחצנית.
אחת התכונות היתה חוסר היכולת להחליט. אף שלא היה לה שום יחס לאוכל, תמיד היתה לה במסעדה בעיה בבחירת מנה בתפריט. היא יכלה להתחבט חמש ועשר דקות לפני שהניחה את התפריט מידיה. בחנות כל-בו ענקית בחו״ל היא היתה נתקעת בדוכן הראשון שבכניסה. אחרי שהתרחקתי לזמן מה כדי לבדוק משהו בדוכן אחר, הייתי חוזר אליה ומוצא אותה במקום שבו עזבתי אותה, בדוכן הראשון ליד הכניסה, מתלבטת מה לקנות.
היא לא האמינה שהיא יפה. תמונות הילדות שלה מראות ילדה יפהפייה, ולאורך כל חייה, גם כשהתקרבה לגיל שמונים, היתה אישה יפה. אולם כשהחמיאו לה על כך, היתה בטוחה שאלה דברי חנופה.
כמו נשים רבות (כך נדמה לי) היא שנאה את השערות שלה. הן היו מתולתלות. במשך שנים היתה מיישרת אותן ומחליקה במייבש שיער. כשזה נמאס לה, החלה לחבוש פאות. יש אנשים שלא ראו אותה מעולם בלי פאה, ולא הבחינו בכך. בהפגנות חבשה כובעים, שהפכו לסימן ההיכר שלה.
היא עצמה הסיקה מחוויות ילדותה שאסור להורים מסוכסכים להמשיך ולחיות ביחד ״למען הילדים״. דעתה הנחרצת היתה שעדיף להם להתגרש - למען הילדים. מכיוון שהרבה הורים שאלו במרוצת השנים לעצתה בעניינים אישיים, היא גרמה מן הסתם לגירושים לא מעטים.
רק בשנותיה האחרונות התפייסה רחל עם זכר אמה, והתחילה לחשוב שאולי היו סיבות יותר עמוקות להתנהגותה. היא האשימה את עצמה על שלא היתה ליד מיטת אמה כשזו נפטרה. האחיות לא קראו לה, ובכל זאת היתה מוכת חרטה.
לאדם שזו היתה ילדותו יש כל הזכות להיות פסיכופת, מר נפש, שונא אנשים. תמיד התפלאתי איך יצא שרחל היתה ההפך הגמור מכל אלה.
בדיעבד אני חושב שלילדותה הקשה היתה השפעה על אחת ההחלטות החשובות ביותר שקיבלנו: ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם.
היינו צריכים להחליט על כך מוקדם בחיינו הזוגיים, כי רחל נכנסה להיריון זמן קצר אחרי שהתחלנו לגור ביחד. היא היתה אז בת 23, ולא היה לה שום חשק להיות אם. קיבלנו ביחד את ההחלטה לבצע הפלה, וכך היה. רופאת נשים סימפטית ברחוב מזא״ה ביצעה את הפעולה.
ההחלטה שלא להיות להורים היתה, בעיקרה, שלי. ראיתי לפניי חיים של מאבק. היה מנוי וגמור איתי להתמסר לגמרי לתפקיד שקיבלתי על עצמי. לא יכולתי לתאר לעצמי איך אעשה זאת עם ילדים בבית.
אני חושב שהסכמת רחל להחלטה זו נבעה כולה מילדותה הקשה. בניגוד לי, כאמור, היא לא חוותה מעולם חיי משפחה שקטים ומאושרים. המסגרת היציבה של משפחה גדולה, שבה יודע כל אחד מה מקומו ושבה מחליפים חוויות ודעות, היתה מוכרת לי מחיינו בגרמניה, ובמידה מסוימת גם בארץ. היא היתה זרה לגמרי לרחל.
לא הצטערתי על החלטה זו מעולם, ואינני מצטער עליה גם עכשיו, כשאני חי לבד. אינני בטוח שלא היו רגעים בחיי רחל שבהם לא הצטערה על העניין. בגיל מאוד מאוחר גם עשתה ניסיון קלוש להיכנס להיריון. אבל זה היה בלי שכנוע פנימי, ולכן אולי גם לא נשא פרי. היה לה טוב בלי ילדים.
שנינו התייחסנו ברצינות רבה למלאכת גידול ילדים. רחל ראתה בבית הספר איזה נזק נגרם לילדים שלא זכו בתשומת לב מספקת מצד הוריהם. ידענו שלא נוכל להקדיש לילדינו את תשומת הלב הראויה.
מה גם שלא חסרו ילדים בחייה של רחל. ימיה היו מלאים בילדים.
בגיל 17 בחנה אותה יועצת מקצועית וקבעה שהיא מתאימה ביותר למקצוע של מדריכה לריתמיקה. אבל די היה בניסיון קצר כדי לשכנע את רחל שאין לה כל נטייה לזה.
למקצוע ההוראה הגיעה כמעט במקרה. צה״ל חיפש מועמדות להוראה. אחד משיגיונותיו של בן-גוריון היה שצה״ל צריך למלא את כל התפקידים הלאומיים, ובין השאר ללמד את ילדי העולים החדשים במקומות נידחים. נפתח קורס צבאי להוראה, ורחל הגיעה אליו איכשהו.
באחד הימים הגיעו כמה מנהלי בתי ספר לקורס כדי לראות שיעורים לדוגמה. כאשר מנהל בית הספר ״תל-נורדוי״ בתל אביב נכח בשיעור של רחל, התרשם עד כדי כך שחטף אותה בו במקום. היא התחילה ללמד כשהיתה עדיין חיילת, כמה שנים לפני שזכתה רשמית בהסמכה.
תוך זמן קצר הפכה לאגדה. סיפרו שהורים בעלי השפעה משכו בחוטים כדי שילדיהם יגיעו לכיתה של ״המורה רחל״. במשך השנים נפוצה הבדיחה שאימהות תכננו את ההיריון שלהן מראש כך שבהגיע הילוד לגיל שש, תתחיל רחל אבנרי בדיוק בכיתה א' חדשה... בכל 28 שנות חייה בהוראה לימדה רחל רק כיתות א' וב'. היא סירבה לעלות לכיתה ג', מכיוון שהאמינה שאחרי כיתה ב' אי-אפשר עוד לעצב את נפשם של ילדים.
במקרה או שלא במקרה, תלמידיה כללו את בניהם ואת בנותיהם של ידוענים כמו אורי זוהר ואריק איינשטיין (שאחר כך התחתנו זה עם זו), עמוס קינן, אריק לביא ועוד. לימים, כשהיינו הולכים ברחוב, היו עוצרים אותנו לא פעם גברים ונשים לא צעירים וקוראים: ״המורה רחל! את זוכרת אותי? היית המורה שלי בכיתה א'!״
להגיד שרחל היתה מורה זה כמו להגיד שמוצרט כתב מנגינות. המורה רחל היתה תופעה.
רבים שאלו את עצמם במה היה טמון הסוד של אישה זו, שלא היו לה ילדים משלה, לחדור לנפשותיהם של ילדים כה רבים ולהשפיע באופן כה מכריע על חייהם.
נדמה לי שהסוד היה בכך שהיא התייחסה לילדים בני שש כאל בני אדם וטיפחה את הכבוד העצמי שלהם. אם הילד לא ידע לקרוא, היא הטילה עליו לפקח על הניקיון בכיתה. אם ילדה נדחתה על ידי ילדות יותר יפות, היא נתנה לה את תפקיד הפיה הטובה בהצגת הכיתה. היה לה סיפוק עצום כאשר תלמיד נפתח, כפרח בשמש. היא בילתה שעות בשיחות עם הורים נחשלים כדי להסביר להם מהם הצרכים של ילדיהם. ראיתי אימהות זורחות מאושר אחרי שראו איך ילדיהן מתחילים פתאום להתפתח.
בחופשות היו התלמידים שלה מתגעגעים ללימודים.
פעם נפטר אביו של אחד הילדים, דוד. אמו היתה מיואשת. לא היתה לה משפחה שתטפל בילד בימים הראשונים אחרי האסון. רחל התנדבה לקחת אותו אלינו. אנחנו תכננו לבלות בסוף השבוע באוהל על שפת הכינרת, ולקחנו את הילד איתנו.
בדרך המציאה רחל משחק: מי שיראה ראשון את ים כינרת יקבל פרס. מובן שנתנו לילד להיות הראשון, והוא צהל. גרנו באוהל, ובלילה ירד עלינו שיטפון שהציף את הכול. זה היה סוף שבוע עמוס חוויות, והילד היה מאושר. אני תוהה מה מעשיו כיום.
בין רחל וביני שררה ״הפרדת רשויות״. אני לא ביקרתי בכיתה שלה והיא לא ביקרה במערכת שלי. אך הלכתי לראות מדי פעם את ההצגות שהיתה מביימת בכיתה כדי להפוך את הלימוד לחוויה. היא היתה מכינה הצגות בערבי חגים, כדי להכניס חיים לפרק בתנ״ך. זה היה תמיד מצחיק מאוד. אברהם אבינו בן שש, בעל זקן ארוך, מתווכח עם לוט, גם הוא בן שש. פרעה בן שבע רודה בבני ישראל. לכל הילדים והילדות בכיתה נמצאו תפקידים. מדי פעם פגשתי שם את אורי זוהר או את אשתו של אריק איינשטיין, נרגשים עד דמעות.
אני זוכר הצגה על הגר, השפחה של אברהם שילדה לו את ישמעאל. שרה הקנאית שכנעה את אברהם לשלוח אותה למות במדבר יחד עם בנה. הילדים של רחל ששיחקו את הסצנה הזו בכו - כולם היו בצד הגר ונגד שרה המרשעת, אם האומה. אברהם אבינו נראה כבעל חלשלוש.
היתה לרחל מטרה: לנטוע בילדים ערכים אנושיים, ובעיקר חוש צדק, שיחזיקו מעמד בכל ימי חייהם. לשם כך היתה צריכה לשחרר אותם מדעות קדומות ומאיסורים מיותרים שלמדו בבית. פעם התכופפה בכיתה כדי להרים ספר והתחתונים שלה הציצו מתחת לחצאית. הילדים התחילו לצחקק. ״אתם רוצים לראות את התחתונים?״ שאלה, והרימה את החצאית עד מעל למותן. הילדים ישבו המומים. אחרי כמה דקות אמרה: ״ראיתם מספיק? אז עכשיו נמשיך בשיעור.״
חששתי קצת מה יגידו ההורים כשהילדים יספרו על התקרית בבית. אך לא קרה דבר. ההורים האמינו בה.
אחרי מותה שלח לי אחד התלמידים לשעבר קטע של זיכרונות: פעם שאלה רחל בכיתה איזו יד היא יד שמאל. כשהרימו הילדים את היד הנכונה, אמרה המורה: ״לא נכון. הרמתם יד ימין.״ כל הילדים הסכימו איתה בצייתנות והרימו את היד הימנית, מלבד אחד, שהתעקש על היד הנכונה. רחל פנתה אליו ואמרה: ״אתה צודק. תלמד מזה שלא תמיד הרוב צודק. אם אתה בטוח בצדקתך, התעקש עליה גם כשכל האחרים אומרים את ההפך!״
היא הקפידה על דיוק בדיבור ובכתיבה. לילדים שלא יכלו לבטא את האות ה״א היתה לה תרופה פשוטה: היא הציבה לפניהם נר דולק ואמרה להם לבטא מילה (לדוגמה: ״הר״) כך שהנר יהבהב.
היא לימדה את התנ״ך בדרכה. למשל, הסיפור על אברהם אבינו, המבקש לקנות את מערת המכפלה בחברון כדי לקבור בה את שרה. בעל האדמה, עפרון החיתי, מסרב לקחת ממנו כסף ומציע לתת לו את המערה כמתנה. אברהם מתעקש לשלם. אחרי שיג ושיח ארוכים ויפים, עפרון מסכם: ״אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקלי כסף ביני ובינך מה היא?״ (בראשית כ״ג, ט״ו). רחל הסבירה לילדים שעד היום מנהלים הבדואים בנגב את עסקיהם בצורה תרבותית זו, ומגיעים לסיכום רק אחרי שיחה אדיבה וארוכה.
אחרי השיעור שאלה רחל את המורה של הכיתה המקבילה איך טיפלה בסיפור. ״מה זאת אומרת?״ ענתה, ״אמרתי לילדים את האמת: שזוהי דוגמה אופיינית לצביעות של הערבים. כולם שקרנים מבטן ומלידה. אם הוא רצה כסף, למה לא אמר את זה מלכתחילה?״
אני מאמין שכל תלמידיה של רחל - או כמעט כולם - הפכו לבני אדם יותר טובים ולאזרחים יותר הגונים.
מכיוון שעבדנו בשעות שונות, כמעט ולא נפגשנו במשך היום. היינו יושבים ביחד רק אחרי חצות, כשחזרתי מהעבודה במערכת, והחלפנו רשמים מעבודת יומנו. הייתי מעוניין מאוד בניסויים שלה בתחום החינוך, והיא היתה מעוניינת בניסיונות שלי בתחום העיתונות והפוליטיקה. עלה על דעתי שאנחנו מנסים בעצם לעשות אותו הדבר: לחנך בני אדם. היא השתדלה לחנך יחידים, אני השתדלתי לחנך את הציבור.
עם כל הקרבה שלה לנפש הילדים, רחל היתה קפדנית מאוד. היא הקפידה על משמעת, סדר וניקיון. היא לימדה את הילדים איך להדביק את הבול במקום הנכון על מעטפה, איך להקפיד שבראש המכתב יופיע התאריך, וכן הלאה.
איך זה הסתדר עם האיחורים הכרוניים שלה? זה היה ממש מרוץ יומיומי. במקרה הטוב הגיעה לבית הספר עם הצלצול. אם היתה מאחרת בכמה דקות, היתה אומרת לילדים שהיא רצתה לבחון אם הם יכולים לשבת בשקט גם כשהמורה אינה בכיתה.
אף שהמרחק מהבית לבית הספר היה פחות מעשר דקות הליכה, היא לקחה לעתים קרובות את הג'יפ שלנו כדי להרוויח שתיים-שלוש דקות. ילדים רבים זוכרים גם היום את ״המורה על הג'יפ״.
באחד מימי פורים טילפן אלי חבר מערכת בבהלה: בחורה שזה עתה הופיעה כתבה עליה ב״העולם הזה״ מאיימת להתאבד, וביקשה שאבוא אליה מיד. נסעתי ומצאתי צעירה מיואשת. החבר שלה, שדר רדיו ידוע, נטש אותה לטובת בחורה אחרת.
ניסיתי להרגיע אותה ככל יכולתי, ואיכשהו הצלחתי. בסוף היתה לה בקשה: שאקח את החתלתולה שהחבר הבוגדני נתן לה במתנה. זאת היתה חתולה סיאמית, בת שישה שבועות בלבד. ״אינני יכולה להסתכל עליה,״ אמרה הבחורה.
הלכתי הביתה ובכניסה לדירה הסתרתי את החתלתולה מתחת למקטורן שלי. אחרי כמה דקות אמרה רחל: ״מה זה? שמעתי קול של חתול!״
״מה פתאום?״ היתממתי. אך אחרי כמה דקות, כשגברו הקולות, הוצאתי את החתולה. היא הצטרפה מיד למשפחה. מכיוון שזה היה בפורים, קראנו לה ושתי, על שם הפמיניסטית הקדומה שמרדה בבעלה. הדמות של אסתר התככנית לא מצאה חן בעינינו.
ושתי הקטנה גדלה ובמשך 16 שנות חייה למדתי ממנה הרבה. בין השאר, שתכונות רבות הנראות כאנושיות מובהקות הן נחלת בעלי חיים מסוגים רבים.
כשהגיעה ושתי לפרקה היה עלינו למצוא לה חתן. לאחת השכנות, דיילת נחמדה, היה חתול סיאמי בשם שושו. הפגשנו אותם, ותהליך החיזור היה ארוך ומשעשע: כאשר שושו התקרב אליה חשפה ושתי את שיניה ואיימה עליו בזעם. ברגע שנואש, ניגשה היא אליו והתחנפה אליו. מחזה שלם.
ושתי היתה עצמאית, אנוכית וכפוית טובה. אך משהמליטה, השתנה אופייה מהקצה אל הקצה. היא לא ניגשה לאוכל עד שכל הגורים גמרו לאכול, פינקה אותם והפכה לאם דואגת. לפעמים היתה לי הרגשה שהיא משחקת משחק בשבילנו, בבחינת ״תראו כמה שאני אמא טובה!״
לימים התמלאה הדירה שלנו, בת שלושת החדרים, בחתולים סיאמיים. בשיא הגיע מספרם ל-19. היה קשה למצוא מקום פנוי לשבת. נאלצנו להיפרד מאחדים. תחילה מסרנו אותם בחינם לכל דורש. נוכחנו לדעת שאחדים מההורים המאמצים נטשו או הזניחו אותם. החלטנו לגבות מחיר על כל גור, וזה עזר. אנשים מעריכים דברים שהם שילמו עבורם.
הנקבות חיו בשלום זו עם זו - האם, הבנות, הנכדות, הנינות. הזכרים יצרו בעיות. האב היה מטפל בבניו במסירות. אך ברגע שהחליט שהם הגיעו לפרקם, היה מתנפל עליהם באכזריות ושורט אותם עד זוב דם. לא פעם הייתי נאלץ לזרוק אותם לאמבט ולהתיז עליהם מים כדי להפריד ביניהם. ושתי, כמובן, רדתה בכולם. מדי פעם, כשעברה על פני אחד מבניה, הרימה כף וסטרה על לחיו, ללא שום סיבה נראית לעין.
החתולים העניקו לנו הרבה שעות של אושר. הייתי יושב מאוחר בלילה בכורסתי ומקשיב למוסיקה קלאסית, ושתי בחיקי. היא הסתכלה עמוק בעיניי, והיתה לי ההרגשה שהנשמות שלנו נוגעות זו בזו.
בסוף נותרו רק שניים - ושתי ובנה הבכור, פושקין (קיצור של ״פוסיקאט״). פושקין חלה, ונאלצנו להביאו לווטרינר ולשים קץ לחייו. בזקנתה חלתה ושתי בסרטן. ראינו את ייסוריה, ובלב כבד לקחנו אותה לווטרינר. רחל נשארה בחדר ההמתנה, ואני נכנסתי. החזקתי בה בידיי, כשהווטרינר הזריק לה את המנה הקטלנית.
אחרי זה החליטה רחל שדי בחיות בבית. לדבריה לקתה בעייפות רגשית. אך שנינו המשכנו להאכיל את חתולי הרחוב. אלה נהגו באפליה מכוונת: כשרחל קראה להם בקולות מיוחדים, הם באו בריצה גם ממרחק. כשאני עושה עכשיו אותו דבר, הם נותנים לי לחכות.
אהבת החיות שלי אינה מוגבלת לחתולים. אני אוהב כמעט באותה המידה סוסים וכלבים. אך האופי הנכנע של הכלב קצת מפריע לי. אינני אוהב עבדים. אני מעדיף את החתול העצמאי, שאינו מתחנף ואינו מוקיר תודה.
רחל טענה שכאשר היא הולכת איתי ברחוב, היא יודעת מיד שאני מסתכל בכלב. ״פתאום יש לך מבט רך כזה,״ אמרה. לדבריה ידעה גם מתי אני רואה בחורה יפה - אבל אז המבט פחות עדין.
למרבה הצער של רחל, לא הרשיתי להרוג בדירה בעלי חיים - לא זבוב, לא ג'וק, לא נמלה.
לפי עיקרון זה, הייתי צריך להיות טבעוני. למי שמוכיח אותי על פניי על חוסר העקביות שלי, אני עונה ״אני צמחוני שאוהב בשר.״ הבעיה נפתרה כאשר התגלה שאני סובל ממחלת קרוהן, והרופאים אסרו עליי לאכול ״כל דבר שצומח״. או, כדברי הרופא: ״אסור לך לאכול כל אוכל בריא.״ נשאר כמעט רק בשר.
בשנים הראשונות של שותפותנו היו לרחל ידידים שונים.
אני אדם נטול קנאה. היתה לי רק סצנת קנאה אחת בחיים, וזה היה כשהייתי בן 17. כעורך של שבועון, שבא כל הזמן במגע עם צעירות יפות, היו לי חיי מין די סוערים. חוש הצדק שלי אמר לי שלרחל מגיע אותו החופש. מה גם שהיחסים בינינו היו כה עמוקים, שהייתי בטוח לגמרי ששום דבר לא יערער אותם.
כבר סיפרתי שבשנות ה-50 בילינו - כל מערכת ״העולם הזה״ - שבוע אחד בקיבוץ להב בנגב. זה היה בעקבות קריאתו של בן-גוריון לחוש לעזרת יישובי הספר. כל אחד מאיתנו בחר בענף שנראה לו, ואני בחרתי בענף הבוקרות. מכיוון שבנעוריי למדתי לרכוב על סוסים, שמחתי לבלות ימים שלמים על סוס וללמוד את הפסיכולוגיה של הפרות. כך למדתי שלכל פרה יש אופי ודפוסי התנהגות משלה, ושהיחסים ההדדיים בתוך העדר מורכבים מאוד.
באחד הימים העבירו אותי לפלחה. זה היה אחרי הקציר והשדות היו זרועים בחבילות קש שהיה צריך להעמיסן על רכב נוסע. אחד מהחברים הבולטים בקיבוץ נהג ברכב והחליט להעמיד אותי במבחן.
במשך שעות העמסתי את החבילות הכבדות על הרכב, שלא עצר. החזקתי מעמד עד סוף יום העבודה. הייתי גאה בעצמי.
אותו צעיר, בחור יפה תואר יליד רחובות, מצא חן בעיני רחל, ונרקם ביניהם מין רומן. זה נמשך כמה זמן.
רומן אחר היה לרחל עם צעיר מסוג אחר. היינו בחופשה על הכרמל, ובאחת המסעדות משך את תשומת לבנו צעיר יפה-תואר במיוחד בשם דני. נכנסנו לשיחה והתברר שהוא סטודנט לרפואה, יליד טבריה. האידיאליזם שלו מצא חן בעינינו. התחברנו והתחלנו לבקר בדירתו. כל העת הפליג בשבח אחותו, שלא נמצאה בבית. התקבל אצלנו רושם של צעירה עדינה, נחבאת אל הכלים, והשתוקקנו להכיר אותה.
באחד הימים נפרצה הדלת ונכנסה צעירה גדולת ממדים, רועשת ושופעת אנרגיה, שמילאה את הדירה בהמולה. זאת היתה האחות הקטנה, אילנה.
אילנה גור היתה טיפוס מיוחד. היא צפצפה על כל העולם. פעם הכירה חייל הולנדי מכוח האו״ם, השניים התאהבו והחליטו להתחתן. מכיוון שהאיש היה נשוי, חזר להולנד כדי להתגרש. בשובו ארצה בישרה לו אילנה שלמרבה הצער החליטה לנתק את היחסים.
אילנה התפרסמה לימים כפסלת וכמעצבת. היא פתחה תצוגה ביפו, ובין השאר ערכה אצלה בבית את המסיבות המפורסמות, שכבר סיפרתי עליהן, שאחת ממטרותיהן היתה להפגיש אותי עם יצחק רבין ועם אריאל שרון. לדבריה עשתה זאת מפני שהכירה לי טובה על ש״העולם הזה״ היה הראשון שפרסם אותה כפסלת.
דני גור סיים את לימודי הרפואה והפך למנתח לב מפורסם. פעם, כשהיה עדיין סטודנט לרפואה, צילם אותו ״העולם הזה״ כשהוא פורץ בשבת לשכונת מאה שערים כדי ללמד את התושבים לקח בענייני סובלנות. כמנתח לב יצא לו מוניטין כבעל שיעור התמותה הקטן ביותר במקצוע.
הרומן בינו ובין רחל עלה לה ביוקר. פעם, כשחזרתי מחו״ל, הופתעתי להיווכח שלא רחל באה לקבל את פניי בנמל התעופה, אלא אביה. האב הנחיל לי בעדינות את הבשורה שקרתה תאונה, ושרחל שוכבת בבית חולים. היא לקחה את דני גור בג'יפ שלנו, ג'יפ צבאי מהסוג המקורי. רחל נהגה, הג'יפ סטה מהדרך, דני שלח את ידו כדי לסובב את ההגה בכיוון ההפוך, והג'יפ התהפך. התוצאה היתה שרחל נחרשה באוזן ימין. חירשות זו נותרה עד סוף ימיה. זה לא הפריע לה, מכיוון שבאוזן שמאל היטיבה לשמוע יותר ממני בשתי אוזניי.
נשארנו ידידים עם דני גור במשך שנים רבות. כשכבר היה רופא מפורסם, ניסה לחקור את הגאונות, תופעה שהעסיקה אותו מאוד. הוא לקח אותי כדוגמה, דבר שהחמיא לי מאוד, כמובן, אך נראה לי מוגזם. את מסקנותיו פרסם ב״הארץ״.
יחסים מסוג אחר היו לרחל עם רענן אמיר, אחד משני מנהלי בנק ״פויכטוונגר״ שנידונו למאסר על אי-סדרים בבנק. רענן סבל ממחלת ההמופיליה - מחלת דם תורשתית נדירה, המפריעה להתקרשות הדם. כתוצאה מכך כל פציעה, ולו גם קטנה, עלולה לגרום לתוצאות חמורות מאוד, כגון שטפי דם פנימיים, הפוגעים בפרקים. המחלה קרויה גם ״מחלת המלכים״, מפני שפגעה בבני בתי המלוכה באירופה, שכמעט כולם היו קרובי משפחה. הקורבן המפורסם ביותר היה בנו של הצאר הרוסי האחרון, ורספוטין זכה לתהילה ולאמונם של הצאר ואשתו, בעיקר משום שכמה פעמים הציל את חייו של יורש העצר.
כשהיה בכלא, הקפידה רחל לבקר אותו. אני חושב שיחסיה אליו היו מהולים ברחמים. פעם התלוננה באוזני מנהל הכלא על הרמה הירודה של הסוהרים. תשובת המנהל: ״מה את רוצה? אבא אבן לא בא לעבוד כאן!״
סיכוייו של חולה המופיליה להאריך ימים, קלושים. סברתי שאסור להכניס חולה כזה לבית הסוהר. ניצלתי את מעמדי כחבר כנסת כדי להביא לשחרורו המוקדם של רענן, והצלחתי. הוא מת זמן לא רב אחרי שחרורו.
רחל מאסה ברומנים וחדלה מהם. חשדתי תמיד שעסקה בהם רק כדי להעניש אותי, ולא מפני שבאמת חפצה בהם. בניגוד לי, היא היתה קנאית.
זה ניכר מוקדם ביחסים שלנו, לפני שהתחלנו לגור ביחד. היתה לי חברה טובה, נירה, בת קיבוץ גבע. הזמנתי אותה לכנס המחולות השנתי בקיבוץ דליה. לא סיפרתי על כך לרחל, שגם איתה כבר ״יצאתי״, ואמרתי לה שאני עסוק במשהו אחר.
רחל מצאה מחזר אחר שייקח אותה לדליה, ושם, בקרב ההמון הסוער, ראתה אותי. היא לא סלחה לי במשך הרבה שנים, ובכל פעם הזכירה את המקרה כשרצתה לייסר אותי בענייני שקרים.
במשך 56 שנים עברה רחל על כל מילה שכתבתי לפני פרסומה. אני כותב מהר, ולא אחת משאיר שגיאות. סמכתי על רחל ללא סייג.
לא תמיד זה היה קל. לרחל היו עקרונות נוקשים, והיא דבקה בהם בעקשנות. כמה מהעמודים שלי חזרו אליי כשהם מכוסים בדיו אדומה. לפעמים היו לנו ויכוחים מרים. אך בסוף היה אחד מאיתנו נכנע - ולרוב זה הייתי אני. במקרים המעטים שבהם לא הגענו לעמק השווה וכתבתי מה שרציתי, התחרטתי בדיעבד.
היא מחקה את כל ההתקפות האישיות שהיו, לדעתה, בלתי-מוצדקות. היא מחקה כל לעג על תכונות גופניות (נמוך, שמן, מכוערת) או על שם (״הוא לא אשם שזה שמו!״). למותר לציין שהיא שנאה את המדור ״רחל מרחלת״ בשבועון.
היא מחקה את כל ההגזמות. היא חשפה כל חוליה חלשה בשרשרת ההיגיון וגילתה סתירות שנעלמו מעיניי. היא שיפרה את העברית שלי. אך בעיקר היא הוסיפה את מילת הקסם ״כמעט״.
אני נוטה להכללות. משפטים כגון ״כל הישראלים יודעים...״ או ״כל הפוליטיקאים ציניים...״ הפכו, תחת ידיה, ל״כמעט כל הישראלים...״ ״כמעט כל הפוליטיקאים...״ התבדחתי שהיא מפזרת ״כמעטים״ במאמרים כמו שטבח מפזר מלח על האוכל.
גם עכשיו, כשאני מוסיף ״כמעט״ למשפט, אני חושב עליה.
אני חובב פסיכולוגיה. בנעוריי קראתי את כל ספרי פרויד, יונג ואדלר. כשאני כותב על מדינאי או על אמן, אני אוהב לחטט בנעוריו כדי להבין את מעשיו (כפי שעשיתי זה עתה לגבי נעוריה של רחל עצמה). רחל נהגה למחוק את הקטעים האלה. פסק הדין שלה היה חסר רחמים: ״פסיכולוגיה בגרוש!״
היא עצמה למדה פסיכולוגיה לתואר ראשון וקיבלה תואר ב״א. כאשר רצתה להמשיך וללמוד פסיכולוגיה קלינית, יעץ לה המורה שלה, פרופ' קרייטלר, להימנע מכך. ״את לא תהיה טובה בזה,״ פסק, ״את תזדהי יותר מדי עם המטופלים...״
אחרי מותה עברה מלאכת העריכה של מאמריי לחברתה הטובה ביותר, אוסנת הר. רחל הכירה אותה כשאוסנת היתה מורה לציור בבית הספר שלה. השתיים היו חברות קרובות ואוהבות במשך עשרות שנים.
רחל לא כתבה מעולם מאמר משלה. היא גם לא נתנה ראיונות. כשהיו מבקשים אותה ענתה: ״בשביל מה התחתנתי עם דובר?״
כמו בכל משפחה (כך נדמה לי) התפתחה אצלנו במשך השנים שפה פרטית. השתדלנו לדבר בינינו עברית צחה, אך שנינו היינו תלת-לשוניים - שלטנו בצורה מלאה בעברית, באנגלית ובגרמנית. הגרמנית של הורינו והאנגלית שאהבנו שנינו חדרו לשיח העברי שלנו. לפעמים היה משפט אחד מורכב משלוש השפות.
פעם סיפרתי לה בדיחה: גנרל אמריקאי הוזמן לסעודה ממלכתית ומצא שהושיבו לידו סיני זקן עם זקן דליל ארוך. הגנרל שבר לעצמו את הראש איך לנהל איתו שיחה, כפי שדורש הנימוס. לבסוף, אחרי שהוגש המרק, פנה אליו ב״פידג'ין״, שפה שבה נהגו האנגלים בימים עברו לפנות לסינים שלא למדו אנגלית: "?Likee soupee" הסיני הזקן רק חייך ושתק.
בתום הארוחה הכריז המנחה: ״ועכשיו נשמע את הרצאתו של הפרופסור לי צ'ין-צ'או, המומחה העולמי הנודע לספרות אנגלית של ימי הביניים.״ הסיני הזקן קם ודיבר באנגלית רהוטה, ומבוכתו של הגנרל גברה והלכה.
בסוף חזר הסיני למקומו ופנה אל הגנרל: "?Likee soupee"
רחל אהבה את הבדיחה, ומאז, אחרי הרצאה או ריאיון שלי שמצאו חן בעיניה היתה אומרת ״לייקי ספיצ'י!״ אבל זה ממש לא היה מובטח. אם הייתי חלש, היא אמרה לי זאת בלי כחל וסרק.
משום מה התרגלתי לבטא את הבוז שלי לכל מיני דברים במילה ״בתחת״. בלי משים, אימצה לה גם רחל את הביטוי הגס הזה. בכל פעם התחרטה מיד ואמרה: ״אנחנו צריכים להפסיק לדבר כך!״ אבל זה לא עזר. לא היה תחליף נאות.
היו לנו גם סימנים מוסכמים. כשהייתי מרצה, היתה רחל יושבת מולי באחת השורות הראשונות. כשנגעה באף, היה הפירוש: ״מספיק, סיים!״ כשהיתה נוגעת באוזן, הפירוש היה ״דבר בקול רם יותר!״ ועוד הוראות בימוי מסוג זה.
חוץ ממני והחתולים, היה ״הנסיך״ קרוב ביותר ללבה. הנסיך היה כלי רכב: מכונית ספורט לבנה קטנה, תוצרת גרמניה, שהתאימה בדיוק לטעמה ולממדיה. (בגרמנית, ״פרינץ״ הוא נסיך.)
אחרי שנהגה במשך שנים במכוניות שלי, החלטנו שמוטב שתהיה לה מכונית משלה, כדי שתהיה עצמאית בתנועותיה. היא התאהבה בנסיך הקטן.
היא הגיעה איתו לכל מקום. כבר סיפרתי שבימי מלחמת ששת הימים ואחריה הוצאנו עיתון יומי בשם ״דף״. מכיוון ששני העיתונים הגדולים הודיעו לקיוסקים שיפסיקו לספק להם את עיתוניהם אם יסכימו למכור את עיתוננו, ניסינו להתגבר על החרם בהפצה ידנית של ״דף״ ברחובות. רחל קיבלה על עצמה להפיץ את העיתון בירושלים. כך נסעה יום-יום ב״פרינץ״ הקטן לירושלים, בחשכת לילה, מכרה את העיתון ברחוב וחזרה הביתה.
זה היה נס, מפני שלא היה לה שום חוש התמצאות גיאוגרפי. פעם, כאשר יצאה ללוד כדי לקבל את פניי בנמל התעופה, מצאה את עצמה בדרך לחיפה. כאשר אמרו לה שעליה לצאת מנתיבי איילון ליד צומת השלום, הגיעה לתל-השומר.
בבחירות לכנסת השביעית ערכנו מסעות של מכוניות לכפרים הערביים. כדי לחסוך זמן ומאמץ, נסענו בשיירה ארוכה מכפר לכפר. אני נהגתי במכונית שלי, ורחל במכונית שלה. באחד הכפרים בגליל היה עלינו לעלות בכביש תלול מאוד. במכוניתה של רחל היו שלושה חברי תנועה כבדי משקל, תרתי משמע. באמצע העלייה סירב ה״פרינץ״ החלש לעלות, עצר והחל גולש אחורה. את רחל אחזה פאניקה והיא איבדה את השליטה. למרבה המזל היא נבלמה על ידי המכונית שנסעה אחריה. מאז נכנסה לפאניקה בכל פעם שראתה לפניה עלייה תלולה - גם כשנסענו ב״וולוו״ חזקה.
על הנהיגה שלי היתה לה דעה נחרצת - שאני הנהג המסוכן ביותר בתבל. זה לא היה לגמרי חסר יסוד, מכיוון שירשתי מתקופת ה״שועלים״ את הנטייה לנסוע במהירות מופרזת. לשווא הזכרתי לה שבמשך יותר משישים שנות נהיגה היתה לי רק תאונה אחת, ב-1956 (נהגתי בג'יפ שהורכב עליו תא עשוי עץ, ששיבש את שיווי המשקל שלו. הוא התהפך בסיבוב בגליל). היא טענה שבכל נסיעה איתי היא רואה את המוות לנגד עיניה. כל מי שנסע איתנו במשך השנים מירושלים לתל אביב זוכר את החוויה, שחזרה על עצמה בכל נסיעה: בהגיענו ללטרון השתרע לפנינו הקטע הארוך והישר, המכונית שלי הגבירה את מהירותה, ומבלי ששמתי לב עלתה ל-130 קמ״ש ויותר. רחל משכה בשרוולי וקראה: ״תאיט! תאיט!״ תיקנתי לה את העברית ואמרתי: ״האט!״
היא הדביקה גם את הנוסעים שלי. הפרופסור האמריקאי ג'ון מירשהיימר, שהוקיע את השדולה הפרו-ישראלית בארצות הברית והיה אורח שלי בארץ, טען שהחוויה המסוכנת ביותר של ביקורו בארץ היתה הנסיעה במכונית שלי.
בראשית היחסים שלנו נהגתי להביא לה ממסעותי בחו״ל תכשיטים שמצאו חן בעיניי. נגמלתי מזה במהרה. היא מעולם לא ענדה אותם. היא תיעבה תכשיטים וכל סוג אחר של מותרות ראוותניים.
פעם העניק לי יאסר ערפאת מתנה - קופסת דר יפה, דמוית כיפת הסלע. ״לפי המסורת שלנו,״ אמר, ״עליך למלא אותה בתכשיטי זהב לאשתך!״ הקופסה נותרה ריקה ומקשטת עכשיו את דירתי.
אבל באותה מידה ששנאה תכשיטים, היא אהבה ארנקים. היה לה טעם משלה. פעם נכנסתי איתה לחנות של ארנקים על הגשר הישן בפירנצה. החנות היתה גדושה במאות ארנקים מכל הסוגים. בניגוד לקושי שלה להחליט בחנויות כל-בו ובמסעדות, הספיקו לרחל הפעם כמה שניות. ״את ההוא!״ אמרה והצביעה על ארנק בפינה רחוקה. זה היה הארנק היקר ביותר בחנות.
פעם אחרת, במדריד, התלוננה שלא מצאה אף ארנק אחד שהתאים לה. עברנו בכמה חנויות, אך לשווא. לבסוף, בחנות הרביעית או החמישית, מצאה ארנק שהיה בדיוק לטעמה. היא התאהבה בו מיד. קנינו אותו, והיא היתה מאושרת. הלכנו לאכול ארוחת ערב במסעדה טובה. כשיצאנו, שמחים וטובי לב, ושמנו את פעמינו לעבר המלון שלנו, קרה אסון. בסמטה צרה התנפלה עליה חבורה של בריונים, קרעה את הארנק משכמה ונעלמה כהרף עין. מבחינתם זה היה שלל דל, כי הארנק היה עדיין ריק. אבל חמתה של רחל בערה בה עד להשחית.
מכיוון שלא היו לרחל בגדים יקרים, ומעולם לא לבשה שמלת ערב, התעוררה בעיה כאשר הוענק לנו ביחד ״פרס נובל האלטרנטיבי״ בסטוקהולם. רחל הופתעה, מפני שחשבה שהפרס מגיע רק לי, ולא לה. היא שאלה בגדים מחברתה, אוסנת הר, והם נמצאים עדיין אצלי. בטקס החגיגי בפרלמנט השבדי היא היתה לבושה כראוי.
מכל ערי אירופה אהבה את לונדון.
בניגוד לי, היא לא התלהבה מפאריס, וגם לא כל-כך מרומא. אך לונדון כבשה את לבה מהרגע הראשון.
שנינו היינו אנגלופילים. אצלי זה התחיל בגיל 15, כאשר התחלתי לעבוד במשרד של עורך דין דובר אנגלית, ונאלצתי ללמוד את השפה. לזירוז הלימוד התחלתי לקרוא ספרי בלשים אנגליים, ומאז אני מכור לגמרי לשפה האנגלית. הדבקתי בכך גם את רחל, וגם היא התחילה לקרוא אנגלית והתאהבה. בעיקר קראנו את ספריו של פ. ג'. וודהאוז, הומוריסט אנגלי שאין דומה לו. הוא המציא שורה של טיפוסים, ובראשם רב-המשרתים ג'יווס, שעסקו בשעשועים ריקניים בטירות אנגליות, והשתמשו בעגה משלהם.
רחל ביקרה לראשונה בלונדון בלעדיי. היא התלוותה לרענן אמיר וגרה בקרבת קינגס רוד, שהיתה אז מרכז החיים של צעירי העיר והעולם כולו. זאת היתה עונת הפריחה של לונדון העליזה - ״SWINGING LONDON״ - הזמן שבה פרחה בה תרבות הנעורים, צעירים וצעירות המציאו אופנות חדשות, המוסיקה של הביטלס מילאה את החלל ורוח של אופטימיות שררה בכול. לא פלא שרחל התלהבה.
בלונדון מצאה רחל גם את ידידותיה הזרות הקרובות ביותר. בראשן עמדה מוניקה מדיקס.
הכרתי את מוניקה לפניה, באחד מביקוריי הראשונים בלונדון. באותו ביקור טילפן אליי אריה בן-אליעזר, מראשי תנועת ״חרות״, ואמר שיש אצלו גברת אחת המעוניינת לפגוש אותי. כך הכרתי את מוניקה, שהיתה בעבר סייענית של אצ״ל בבריטניה. ראיתי מולי אישה נבונה ובוטחת בעצמה, אישה מעשית שמצאה חן בעיניי בשל עצמאותה. כאשר ביקרה בארץ והכירה את רחל, נוצרה ביניהן ידידות עזה ממבט ראשון.
רחל העריצה את מוניקה מפני שהיתה לה התכונה שחסרה לרחל: ביטחון עצמי מושלם. אף שגם רחל נראתה כך בעיני זרים, היא היתה ביסודה תלותית. מעולם לא חייתה באופן עצמאי - היא עברה מבית אביה ישר לביתי.
למוניקה היו דעות מוצקות על מעמדה של אישה, הרבה לפני זמנן. היה לה בעל שנשא אותה על כפיים, כמעט פשוטו כמשמעו, ומאהב עשיר, איש עסקים, שעמו יצאה לחופשות. לדבריה, זה היה הסידור הנכון לאישה עצמאית.
אחרי שמוניקה עזרה לאצ״ל בימי המחתרת, היא באה לארץ במלחמת תש״ח. כאן הכירה את סטנלי ונישאה לו במלון ״גת רימון״ בתל אביב.
סטנלי היה יהודי, אבל הוא היה האנגלי המושלם, וגם נראה כך. הוא נולד ברמה של קניה - אותו חבל-ארץ שהיה שייך בעבר לאוגנדה ושבו התכוון הרצל להקים את ההתיישבות היהודית. כדרכם של בני המושבות הבריטיות, היה סטנלי יותר אנגלי מכל אנגלי. במלחמת העולם השנייה התגייס, כמובן, לצבא הבריטי, לחם בזירה האפריקאית וזכה בדרגת קצין. כשפרצה מלחמת תש״ח, התגייס למח״ל (״מתנדבי חוץ לארץ״, יחידת העילית של הבאים מן המערב, לעומת גח״ל, ״גיוס חוץ לארץ״, יחידה שאליה נשלחו הפחות מיוחסים לכאורה, כמו מרוקאים ופולנים). הוא זכה בדרגת סרן והיה מפקד הפלוגה שכבשה את הכפר ג'יש (גוש חלב) בגליל. בחופשה בתל אביב הכיר את מוניקה, נשא אותה לאישה ועבר עמה לאנגליה.
מוניקה לקתה בסרטן. כשנפטרה היתה רחל שבורת לב. באורח מוזר הצטרף ל״גוש שלום״ צעיר בשם אורן מדיקס, שהתגלה כקרוב משפחה של מוניקה. הוא היה אחד הפעילים המקוריים ורבי-ההמצאות ביותר, כאמור, והצטערנו מאוד כאשר פרש מפני שנואש מפתרון שתי המדינות.
יותר מאוחר נוצרה ידידות בין רחל והשחקנית האנגלייה הידועה ואנסה רדגרייב. גם היא אישה דעתנית, בוטחת בעצמה ועצמאית. רדגרייב היא טרוצקיסטית, אוהדת העניין הפלסטיני ומעריכה את פעילותנו. הציונים שנאו אותה, כמובן. נפגשנו איתה בכל ביקור בלונדון, ביקרנו איתה מאחורי הקלעים של הצגות תיאטרון והשתתפנו במסיבות עיתונאים שהיא ארגנה לכבודנו בבניין הפרלמנט, בהשתתפות הבמאי הרולד פינטר ואחדים מחברי הפרלמנט. נוסף על היותה שחקנית מצוינת, ואנסה היא אישה נהדרת, צנועה, מוכנה לעזור. רחל אהבה אותה מאוד, וכך גם אני. מדי פעם שולחת לי ואנסה הערות על מאמריי.
רחל עמדה על כך שבכל מסעדה ובית קפה אשאיר טיפ גדול מאוד. בהתחלה מחיתי. חששתי שמתן טיפ מוגזם ייראה כהתפארות מגוחכת. רחל שכנעה אותי. ״חשוב על זה שהמלצרית זקוקה לכסף הרבה יותר ממך! שמח על זה שאתה יכול לתת, ולא זקוק שייתנו לך.״
אמרה זו נשארה איתי, ועד היום אני נותן לעובדים טיפים מוגזמים.
לרחל לא היה שום יחס לכסף. כמורה משכורתה היתה דלה, ואני נטלתי לעצמי משכורת מינימלית מ״העולם הזה״. לשנינו לא היה זמן להוציא כסף, וזה גם לא עניין אותנו. מחוסר זמן גם לא נסעתי מעולם לחו״ל, אלא כאשר הוזמנתי לוועידה או לפעילות פוליטית אחרת, ואז שילמו המזמינים את ההוצאות. במסעות האלה נהגתי ״לגנוב״ יום או יומיים של חופשה. עד ראשית שנות ה-80 לא יכלה רחל להילוות אליי, בגלל עבודתה בבית הספר, ומאז נלוותה לכל מסעותיי. זה שינה לגמרי את טיבם.
את הדירה שלנו רכשנו בזול, אף שהיא יפהפייה. דב איתן, שהיה אז מנהל ״העולם הזה״, עמד על כך שהעורך שלו יגור בדירה נאותה. לפני כן גרנו בדירה הקטנה, בת שני חדרים, שרכש בשבילנו אביה של רחל, כאשר התחתנו רשמית.
מאז אני מברך את דב איתן בלבי כל יום של חיי, וכך עשתה גם רחל. הדירה שעזר לנו לרכוש אינה גדולה במיוחד - כ-85 מטרים רבועים בתוספת המרפסת שצירפנו לסלון. היא נמצאת בלב תל אביב, ומשקיפה על הים. את חדר העבודה שלי סידרתי כך שאני עובד כשפניי אל המים.
היה זה בניין המגורים הגבוה הראשון בעיר, ובאותה עת עוד פחדו אנשים להזדקק למעליות. מכאן המחיר הנמוך - נדמה לי שהדירה עלתה 25 אלף לירות. מאז אני גר בשלושת החדרים האלה זה 55 שנה. מעולם לא היה לנו שום חשק לעבור לווילה. גם רחל וגם אני אהבנו מאוד לגור במרכז העיר.
הצרה היא שהדירה התמלאה בספרים. יש ספרים שרכשתי, יש ספרים שהוצאות לאור וידידים התעקשו לשלוח לי. הדברים הגיעו עד כדי כך שרחל קבעה חוק: אם אתה מביא ספר חדש הביתה, אתה מסלק ספר ישן. התחייבתי ולא קיימתי. התוצאה היא שאין בבית מקום פנוי אחד, שלא התמלא. ״ספרים שונאים משטחים ריקים,״ אני נוהג להתלונן, ״כשהם רואים משטח פנוי, הם מיד מכסים אותו.״
עם כל רצונה הטוב, יכלה רחל לגרום למצבים מביכים. פעם בשנה, בערך, נשמט לה משפט מהפה, לפני שהצליחה לבלום אותו.
המקרה הבולט ביותר אירע במצרים. מנחם בגין מינה לשגריר הראשון שם את איש אמונו, אליהו בן-אלישר, שלא היה לו מושג בעניינים ערביים. הוא בלט בעיקר בהתנהגותו הנפוחה. לזכותו אפשר לומר שעשה מעשה מאוד בלתי-רגיל: לפני צאתו לקהיר ביקש להיפגש איתי ולשאול לעצתי. נתתי לו כמה עצות - למשל, שכבר בנמל התעופה בקהיר יגיד כמה דברים חיוביים על אחדות העולם הערבי - והוא באמת נהג על פיהן.
באחד הביקורים תפס אותי עוזר של בן-אלישר ובפיו משאלה מוזרה: שאעשה טובה ואבקש לאכול ארוחת צהריים עם השגריר. הוא הסביר שהשגריר גר עדיין במלון, הוא מבודד לגמרי ואיש מאנשי החברה המקומיים אינו מזמין אותו. מרוב בושה הוא אוכל את ארוחותיו בחדרו ואינו יורד למסעדה.
עשיתי כמשאלתו של העוזר, שוחחתי עם בן-אלישר בטלפון וביקשתי לסעוד איתו. הוא נענה בלי היסוס, וקצת אחרי השעה היעודה ירד אלינו עם אשתו היפה, ניצה. התיישבנו ליד השולחן, התחלנו לאכול את המנה הראשונה והשגריר הסביר לנו את קשיי תפקידו רב-האחריות. ״לפעמים אני צריך להיות קצת נפוח...״ אמר.
מבלי לחשוב אמרה רחל: ״אבל זה הרי בא לך בקלות!״
השתררה דממה, ואחרי זה היינו צריכים לאכול עוד ארבע מנות.
בפעם אחרת אכלנו במסעדה האהובה עלינו בכפר אבו גוש, כאשר נכנס עו״ד דב ויסגלס, יועצו ועוזרו של אריאל שרון. ויסגלס הוא איש פיקח, בעל חוש הומור, ובתחילת היכרותנו נהנתה רחל מבדיחותיו. אך כאשר אמר בריאיון שלא יהיה שלום ״עד שהפלסטינים יהיו פינלנדים״, הוא איבד את אהדתה של רחל. (אגב, הפינים - לא פינלנדים - לחמו כאריות, כאשר הצבא האדום פלש לארצם, בשנת 1939.)
כאשר נכנס ויסגלס למסעדה וראה אותנו, ניגש לשולחננו והושיט לי את היד. אני אדם מנומס, וכאשר מושיטים לי יד אני לוחץ אותה. ואז הוא פנה לרחל, והושיט גם לה את ידו. היד נשארה תלויה באוויר. רחל פשוט התעלמה ממנה. אחרי רגע של מבוכה, ויסגלס הוריד את היד והלך.
אך הסצנה הכי מביכה אירעה במסעדה ערבית במזרח ירושלים. זה היה מיד אחרי הכיבוש, ושני העמים עדיין לא התרגלו למצב החדש. הפלסטינים האמינו שנסתלק במהרה, ובעיקר לא רצו לחזור לשלטון הירדני השנוא. אורחים ישראלים היו אז רצויים מאוד במסעדות ובבתי הקפה במזרח העיר.
תקרית זו קשורה בספר שכתבתי 17 שנים לפני כן, ״הצד השני של המטבע״, שבו תיארתי חילופי קללות בין חייל ישראלי שהתחנך בקהיר ובין חייל מצרי. אחת הקללות של הישראלי היתה: ״ליש טיזק אחמר?״ (״מדוע הישבן שלך אדום?״ כלומר, אתה קוף).
באותה הזדמנות ניגש המלצר והציע לנו יין. ״אבייד או אחמר?״ (״לבן או אדום?״) שאל.
לשמע המילה המוכרת הוארו פניה של רחל והיא הפליטה: ״ליש טיזק אחמר?״ המלצר קפא על מקומו.
רחל היתה, כמובן, אתאיסטית גמורה. גמורה - אבל על תנאי.
בלי קשר לאמונה היא אהבה כנסיות. בעת ביקורינו בחו״ל לא היתה כנסייה אחת שעברנו על פניה מבלי שנכנסה וגררה גם אותי איתה. ראיתי עשרות, ואולי מאות, כנסיות מכל הסוגים - החל מכנסיית סנט-פול בלונדון וכלה בכנסייה ליד מוסקבה, שם שמענו שירה שמימית של ליטורגיה פרבוסלאבית. וכשראתה זאת לנכון, היא עברה על מצוות האתאיזם. כאשר נפלתי שדוד בהפגנה של ״גוש שלום״ מול הר-חומה ועברתי ניתוח, היא היתה במצוקה. הניתוח התארך, כזכור, מפני שבאמצע גילה המנתח שאיני סובל רק מאנגיו-דיספלזיה, כפי שחשב תחילה, אלא גם ממחלת קרוהן, וניתח באותה הזדמנות את שתיהן. רחל ישבה בחוץ והתפללה בחשאי. הפעם זה עזר, כנראה. עובדה, אני חי.
בראשית שנות ה-90 החליט הרופא שלי שפעולת לבי אינה סדירה, והמליץ על הליכה יומית של חצי שעה. מובן שרחל הצטרפה אליי. כדי שלא למשוך תשומת לב ברחוב, מצד מעריצים ואויבים כאחד, ערכנו את הצעדה אחרי רדת החשיכה. מדי פעם שינינו את המסלול, ובסוף התרגלנו ללכת בשפת הים. הלכנו ארבע-חמש פעמים בשבוע, ואחרי שלושים דקות של הליכה מאומצת נהגנו לשבת באחד מבתי הקפה שעל חול הים.
זה היה מה שנקרא ״זמן איכות״. בשעות הלילה היה הקפה כמעט ריק מאדם, שוחחנו על כל מה שעבר לנו בראש, החלפנו מחשבות וחוויות, הסתכלנו בכוכב היחיד שנותר בשמי תל אביב (אני עדיין מסתכל בו).
לפעמים, כשהקדמנו ללכת ועוד היה אור יום, הסתכלנו בעננים ועסקנו בתחביב שהיה משותף לנו: לזהות דמויות של בעלי חיים בעננים (גם בזה אני עוסק עדיין). השמים מלאים בחיות כאלה, הנעלמות תוך דקות ומתחלפות באחרות. מדי פעם מופיעים גם פרצופים של בני אדם, ולפעמים-לפעמים גם פנים של אנשים שאנחנו מכירים.
לפעמים לא היה לי חשק ללכת. רחל לא הרפתה. ״אתה מוכרח!״ פסקה, ובזה הסתיים הוויכוח.
בילינו לפחות פעם בשנה במקום שהיה אהוב עלינו מכול: המנזר הקתולי בעין כרם. התבודדנו שם בביתן קטן שנקרא בצדק ״הרמיטאז'״ (״מקום להתבודדות״). יש בו שני חדרונים, המשקיפים על הנוף המרהיב של מגדלי המנזר הרוסי הסמוך. אמנם, תושבי עין כרם מדורי דורות גורשו ב-1948, אבל המנזר שייך למסדר ״האחיות ציון״ זה יותר ממאה שנה. בדרך כלל באנו לשם ערב יום הכיפורים ובילינו שם לגמרי לבדנו. הנזירות, המנהלות את המקום, נודדות ערב יום הכיפורים לאחיותיהן בעיר העתיקה. נשארנו לבדנו במנזר כולו.
חוץ מאשר ביום הכיפורים, היינו פושטים בערבים למסעדה האהובה עלינו באבו גוש, ״קרוואן״. כפי שכבר סיפרתי, אני אזרח כבוד של אבו גוש, מאז שעזרתי להציל את הכפר מגירוש אחרי מלחמת תש״ח. היינו סועדים במסעדה ואחר כך עוברים לבית השכן, שבו שוכן מוסד מיוחד במינו בארץ: מין בית קפה שבו מעשנים בעיקר נרגילה. בערב טוב היינו פוגשים שם, במקום צר, בנות קיבוצים לבושות חולצות חושפות טבור, ערבים מהכפר, צעירי מבשרת ציון, חיילי מג״ב - כולם צפופים זה לזה, בהרמוניה גמורה.
אני אוהב לעשן נרגילה. מעולם לא עישנתי סיגריות, גם לא בצבא. הטעם לא נעים לי. אבל עישנתי סיגרים עד שרחל שמה לזה קץ. ריח הסיגר היה, לדבריה, כ״ריח החרא״. היא שכנעה אותי להמיר את הסיגר במקטרת, ואכן עישנתי כמה שנים ״פייפ״. יום אחד זה עבר לי - כך, מעצמו, בלי שום החלטה או סיבה נראית לעין. פשוט הפסקתי, ומאז אינני מעשן כלל - אלא פעם-פעמיים בשנה, את הנרגילה באבו גוש.
רחל לא עישנה מעולם. בשנים האחרונות גם חדלה לאכול בשר. בלי אידיאולוגיה. על יחסה לאלכוהול כבר סיפרתי: היא לא שתתה.
המקום האהוב השני היה מלון ״אמריקן קולוני״ במזרח ירושלים. זהו מלון יקר, ובו כמה חדרים יפים במיוחד, שנבנו לפני מאה שנים ויותר למגורי שייח' פלסטיני ממשפחת אל-חוסייני. פעם נתתי לה (ולי) שבוע של שהות באחד החדרים האלה, כמתנת יום הולדת. בערב היינו נוסעים למסעדה האהובה עלינו ברמאללה.
הרבה פעמים אמרתי לה: ״תזכרי את זה בשביל הביוגרפיה שתכתבי עליי אחרי מותי.״ מעולם לא עלה על דעתי שהיא תמות לפניי. הרי ידוע שגברים מתים לפני נשותיהם, ואני גם הייתי מבוגר ממנה בכמה שנים.
נהגתי ללכת לישון לפניה, מפני שרחל איחרה יותר ויותר בשינה. בהדרגה קיבלה על עצמה יותר ויותר תפקידים ב״גוש שלום״, ואף שלא למדה מעולם ניהול חשבונות, ישבה שעות על גבי שעות בכל לילה ועסקה בענייני הכספים של הגוש. מה שחסר לה בידע מקצועי השלימה במידת הקפדנות. לרוב שקדה על כך עד אור ראשון של בוקר, ואחר כך ישנה שמונה שעות עד הצהריים. כיוון שהיה קשה לה להירדם מבלי לקרוא במיטה כמה עמודים של ספר, זה יצר בעיות. כאשר הלכה לישון לפניי, היתה מדליקה את הרדיו ונרדמת לקולו. עם בואי לישון כיביתי את המכשיר.
בשעות היום, כשלא היתה לה הפגנה לארגן, היתה מקדישה שעות לשיחות בטלפון עם פעילי הגוש. היא היתה מתעניינת בקורותיהם, מייעצת בבעיות משפחתיות וסתם מחליפה דעות. הפעילים אהבו זאת והעריצו אותה. כשנתנה להם הוראות בהפגנות, הם צייתו ברצון.
בערבים היתה צופה בטלוויזיה. ארבע, חמש, אפילו שש שעות רצופות. חוץ מהחדשות היתה צופה בסדרות אנגליות (כמו ״יס מיניסטר״ המשובחת) ובסרטים טובים. את ״חלף עם הרוח״, הסרט האהוב עליה ביותר, ראתה לפחות חצי תריסר פעמים, אם לא יותר. ידענו כל מילה בעל פה. את צ'ארלי צ'פלין לא אהבה. בתום כל סרט טוב חיכינו כדי להיווכח שהוא תורגם על ידי נורית יהודאי. נורית עבדה בשעתו ב״העולם הזה״ כאחראית על הסגנון. היא וכלב הבוקסר הגדול שלה היו חביבי המערכת. עד עכשיו, כשאני רואה שידור חוזר של סרט ישן טוב, אני פשוט יודע שהיא המתרגמת.
רחל תיעבה כדורגל. גם אני אינני חובב ספורט, אך פעם בשנה הייתי צופה במשחק מצוין, בייחוד במונדיאל. רחל היתה מעיפה בי אז מבטים של בוז.
היא אהבה גם סרטים טובים בקולנוע. לעומת זאת לא אהבה הצגות תיאטרון (חוץ מאשר בלונדון). כעורך ״העולם הזה״ הייתי מוזמן להצגות בכורה, ובדרך לשם היתה פתאום עוצרת ברחוב ומציעה: ״אולי נלך לקולנוע?״ לרוב, כך עשינו.
היא ממש לא אהבה כמה מהתכונות שלי. למשל, יש לי הרגל מגונה לעשות שני דברים שונים בבת אחת. כגון: להדיח כלים ולהכין קפה. או להכין אוכל ולסדר ספרים. היא הזהירה מפני אסון, ולפעמים גם צדקה. הייתי רגיל לעלות במדרגות שתיים-שתיים, וזה עורר בה פחד מפני התקף לב.
היא גם מאוד לא אהבה את מנהגי לחצות רחוב באור אדום, כשאין מכוניות בסביבה. ״אתה יכול ליפול באמצע הכביש, והמכונית הבאה תדרוס אותך.״ והוסיפה: ״כשהחוק הוא נכון, צריך לשמור עליו.״ אחרי מותה חדלתי מן המנהג המגונה הזה. אולי גם בגלל השלט הקטן (והנבון) התלוי על הרמזורים בכמה ערים גרמניות: ״שמש דוגמה לילדים!״
כאשר קבעה את יחסה לבני אדם זה היה סופי. הם התחלקו אצלה לשני סוגים: אלה שהיא האמינה להם, ואלה שלא. כך, למשל, האמינה ללא סייג לחברי הקבוצה ״אנרכיסטים נגד החומה״. כשביקש אחד מהם הלוואה כדי לשחרר בערבות אדם שנעצר לא שאלה שאלות ושלחה צ'ק מיד. ״אני מאמינה לו,״ אמרה בפשטות.
היא צילמה אלפי תמונות, אך יש רק מעט מאוד תמונות שבהן היא מופיעה. היא לא אהבה להצטלם והיתה משוכנעת שהיא ״מצטלמת רע״. זה לא היה נכון, אבל לא היה אפשר להזיז אותה מאמונה זו. ״למדתי לצלם כדי לעמוד בצד השני של המצלמה,״ היתה מתלוצצת.
אינני יודע מתי ואיך נדבקה רחל במחלת כבד קשה. אולי לפני שישים שנה. אולי לפני ארבעים.
במשך שנים סבלה מפריחה טורדנית באחד מבתי השחי. באותה עת גם סבלה מנפיחות ברגליים. שום טיפול לא עזר. שום רופא לא גילה את הסיבה. עד שאחד הרופאים, ולאו דווקא המפורסם שבהם, ניחש שזה סממן של ״Hepatitis C״ - מחלת כבד קטלנית וחשוכת מרפא, שיכולה לשכון בגופו של אדם הרבה זמן מבלי להתגלות.
שורה של בדיקות הוכיחו שדווקא רופא אלמוני זה צדק. כמו תמיד במקרים כאלה, פנינו לרוחמה מרטון וביקשנו ממנה לברר מיהו גדול המומחים למחלה זו בארץ.
רוחמה היא מייסדת ״עמותת הרופאים לזכויות אדם״, אחד מארגוני השמאל המבורכים ביותר במדינה. היא עצמה פסיכיאטרית, אך יש לה ידע רחב מאוד בכל ענפי הרפואה. בשבתות היא יוצאת עם חברי העמותה, מומחים למחלות שונות, מקימה מרפאה באחד הכפרים בגדה ומטפלת בכל המחלות האפשריות.
אחרי תחקיר קצר המליצה רוחמה על פרופ' דניאל שובל, מנהל מחלקת הכבד בבית החולים ״הדסה עין כרם״. כך החלו יחסים שמילאו מאז תפקיד חשוב בחייה. במשך כעשרים שנה היה לה פרופ' שובל לאבא שני, כמעט לסגן אלוהים. רחל, בתו של רופא, האמינה ברופאים. הדוגמה של אביה עמדה לנגד עיניה, ועל כן לא ראתה ברופאים רק טכנאים של הגוף, המפעילים מכשירים ומחלקים תרופות. הרופא היה בעיניה אב רחום, מסור ללא גבול. דניאל שובל אכן היה כזה, ועוד הרבה יותר.
אילו הייתי נזכר בכל האנשים שהכרתי בחיי ומחפש ביניהם את האדם המושלם, ייתכן מאוד שהייתי מעמיד את דני שובל במקום הראשון. לא זו בלבד שהוא מומחה בעל שם עולמי, המבוקש בארצות רבות, אלא שהוא גם מטפל בעל אמפתיה עמוקה, המבין את נפש המטופל. בינו ובין רחל נוצרו יחסים מיוחדים.
מחלת הכבד של רחל היתה כנמר רדום הרובץ לפתח ביתנו. במשך עשרות שנים חיינו בידיעה שהנמר עלול להתעורר בכל רגע ולטרוף אותה. חוץ מהפריחה לא היו שום סממנים, לא כאבים ולא אזהרה אחרת. לא היה טיפול. יכולנו רק לחכות.
פעם בחצי שנה, ולאחר-מכן פעם בשלושה חודשים, היינו נוסעים לעין כרם לבדיקה אצל הדוקטור, במסגרת השר״פ - השירות הרפואי הפרטי של ״הדסה״, שהוא בעיניי מוסד מבורך. רחל לא היתה ישנה כמה לילות לפני כן. היא חשה כנאשם הממתין לגזר דין מוות. פרופ' שובל היה מקבל את פניה, בודק, מרגיע, משרה אווירה של רוגע ואופטימיות, מבלי להעלים את האמת. אחרי כל פגישה חשה רחל כאילו קיבלה חנינה. היא האמינה לדוקטור.
בראשית הקשר היה על שובל לקבל החלטה גורלית: האם לנקוט אמצעים דרסטיים, כמו השתלת כבד, או לא להתערב כלל. הוא התייעץ איתנו גלויות. השתלה היתה פוגעת קשה באיכות החיים, ואילו אי-התערבות היתה מאפשרת שנים של חיים טובים. אורך החיים היה כפרס הגדול בהגרלה. לא היה אפשר לדעת. החלטנו לחיות עם הנמר הישן בבית ולא להתערב.
ההוראות של שובל לא פגעו באיכות חייה של רחל. היה עליה להימנע מתרופות מסוימות. הוא גם ביקש ממנה להתרחק בהפגנות מגז מדמיע. היא השתדלה, אבל מכיוון שאני הייתי תמיד - בתוקף תפקידי ונטייתי - במרכז ההתרחשות, והיא רצתה לצלם אותי, היא התקרבה לא אחת יותר מדי לגז. פעם ירה חייל את מכל הגז ישר בה. המכל פגע בירך שלה. במשך חודשים נשאה שם כתם כחול גדול.
איש מבין כל האנשים הרבים שבאו איתה במגע בעשרות השנים האלה - כצלמת נלהבת, כפעילת שלום נמרצת, כמפגינה בלתי-נרתעת, כאישה הנהנית מן החיים - לא יכול היה לנחש שהיא נושאת בקרבה מחלה קטלנית. אני הצלחתי להדחיק עובדה זו במידה רבה. מכיוון שידעתי שאין בעצם מה לעשות (אחרי גיל מסוים גם השתלה הפכה בלתי-אפשרית) החלטתי שלא לחשוב על זה, חוץ מימי הביקור אצל שובל. רחל, שהיתה תמיד הרבה יותר דאגנית ממני, לא היתה מסוגלת לכך.
היו אזעקות שווא. היתה תקופה שבה היתה רחל נופלת. פשוטו כמשמעו. בדרך כלל זה קרה בחו״ל, פעם בעת טיול ביער בין ההרים בשווייץ, פעם בעת נופש ליד אחד האגמים הנהדרים של בוואריה. פתאום היתה צונחת ונפצעת באופן קל. אבל זה עבר, ולא היה לזה קשר למחלה.
באחת ההפגנות ליד כפר מסחה היה עלינו לטפס כברת דרך בשטח קשה כדי להגיע אל אוהל המחאה שהוקם על תוואי החומה. הגעתי כבר ליעד כאשר הודיעו לי שרחל התעלפה ונשארה מאחור. מיהרתי חזרה, אך היא כבר המשיכה בדרך. היא התעלפה שוב, ושוב קמה והגיעה למקום.
בפעם אחרת החלטנו לפרוץ את טבעת הכיתור שהטיל הצבא על הכפר בילעין. היה עלינו ללכת ברגל ממודיעין עילית, דרך ארוכה מאוד בשטח טרשי קשה במיוחד. גם לי היה קשה מאוד. אחרי שכבר עברנו את מרבית המרחק בדרך-לא-דרך, התיישבה רחל על סלע ואמרה שאינה יכולה להמשיך. ״הרגליים אינן מצייתות לפקודת המוח,״ כפי שהגדירה זאת. היא האיצה בי להמשיך כדי להשתתף בהפגנה בכפר. כמה חברים נשארו לידה. אחרי כשעה הגיעה גם היא למרכז הכפר וצילמה את ההתנגשות עם הצבא. אבל היה נראה שאין קשר בין תקריות אלה והמחלה.
כאשר זה בא, זה בא כגנב בלילה.
שמתי לב שהיא מתקשה יותר ויותר לעלות במדרגות. כשהיה עלינו לעלות 36 מדרגות מהרחוב למעלית, ואני קפצתי שתיים-שתיים (למורת רוחה), היא נאלצה לנוח באמצע. גם ההליכה היומית שלנו בשפת הים היתה קשה לה יותר מאשר קודם לכן. אבל היא לא ויתרה ולא התלוננה. אם הלכנו 28 דקות, עמדה על כך שנשלים את שתי הדקות החסרות. רק בדיעבד הבנתי איזו גבורה היתה דרושה למאמץ זה.
לא קישרתי את זה למחלה. גם סימפטום אחר לא הדאיג אותי. השעון הפנימי שלה השתבש לגמרי. היא תמיד שנאה לקום בשעה נורמלית בבוקר - אולי מפני שאמה היתה מקפידה בשעתו להעיר אותה בזמן. אבל בשנים האחרונות היא קמה יותר ויותר מאוחר. ב-10, ב-11, ב-12, ב-1 בצהריים. היא גם הלכה לישון יותר ויותר מאוחר, עד שבאה לישון עם שחר. אף ששנאה את השעה הזאת, הספיקה לצלם כמה תמונות יפהפיות של האופק האדום.
התירוץ שלה היה שעליה לסיים את הטיפול בחשבונות ״גוש שלום״, תפקיד שהיה זר לגמרי לאופייה, אך היא הקפידה למלאו. כל הפצרותיי שתלך לישון מוקדם יותר העלו חרס. לא חשדתי במנהג זה, עד ששמתי לב שהפרופסור מתעניין בו במיוחד, כמו שהתעניין בבדיקות הדם.
היא המשיכה לעבור על המאמר השבועי שלי, אך עריכת האוטוביוגרפיה שלי היתה, כנראה, למעלה מכוחותיה. היא הספיקה לערוך את שניים-שלושה הפרקים הראשונים, ומתחה עליהם ביקורת קשה. לדעתה היה עליי להקדיש הרבה יותר תשומת לב לפרטים כמו מראות, ריחות ורגשות. ואז דחתה את הקריאה, וחדלה ממנה.
את כל התופעות האלה הדחקתי. לא קישרתי אותם לנמר הרובץ בפתח.
באחד הבקרים הייתי עסוק במטבח כאשר שמעתי קריאה לעזרה. אחרי השתהות קלה הלכתי לחדר המיטות, וראיתי את רחל שוכבת על הארץ בין המיטה והדלת. חשבתי שהחליקה על המרבד ופרצתי בצחוק טיפשי. על כך לא סלחה לי.
הרמתי אותה והסתבר שרגליה כשלו, ללא סיבה הנראית לעין. זה לא נראה לי חמור, ועברו שעה-שעתיים עד שהחלטנו ללכת לרופא המשפחה הוותיק שלנו, ד״ר יורם ברגר, שמרפאתו שוכנת מול ביתנו. רחל לא התקשתה בהליכה. חיכינו עד שהרופא התפנה. הוא העיף בה מבט אחד ופסק: ״ישר למיון!״
עדיין לא נבהלתי. חזרנו הביתה, קראנו לאוסנת הר, חברתה, הכנו את חפציה וניירותיה ונסענו לבית החולים ״איכילוב״. כשנעלנו את הדירה מאחורינו, לא עלה על דעתנו שלא תחזור אליה לעולם.
בילינו, כרגיל, כמה שעות בבדיקות ואז הוחלט להעביר אותה לאחת המחלקות הפנימיות.
המחלקה היתה מלאה עד אפס מקום. השכיבו אותה בפינת המסדרון. הזדעזעתי. העובדה שרחל, רחל שלי, שוכבת במסדרון כאותה זקנה בנהריה, פגעה בי עד לעומק הנשמה. לרחל עצמה לא היה אכפת. (כעבור שנה מצאתי גם אני את עצמי במיטה במסדרון, וגם לי זה לא היה אכפת כלל.)
נאלצתי לחזור הביתה ולסיים את המאמר השבועי שלי, ואחר כך מיהרתי לחזור לבית החולים. רחל כבר הועברה למיטה בחדר.
לא היה עוד ספק שמחלת הכבד גרמה להתמוטטות. אשר יגורנו בא. הנמר התעורר.
כאמור, אין תרופה למחלת הכבד. אחרי כמה ימים של בדיקות, נמסר לנו שהוחלט לשחרר אותה מבית החולים. אוסנת, המבינה בדברים כאלה, המליצה על מוסד טיפולי השוכן ממש בבניין השכן. זהו מין מלון משובח בשם ״פאלאס מדיקל״, מאורגן לפי דגם אמריקאי, ובו חדרים יפים, טיפול רצוף והשגחה רפואית מתמדת. לכל מטופל (״דייר״ בלשון המקום) יש חדר נאה ושירותים משלו.
שמחתי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את השהות במוסד הזה. כאשר החלה רחל דואגת, הוכחתי לה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להחזיקה שם במשך 15 שנה. לבי נכמר במחשבה על הרוב הגדול של אזרחי המדינה, שאינם במצב זה.
הרופא הראשי של המוסד בדק אותה, ואחר כך לקח אותי לפינה רחוקה. הוא פתח את שיחתנו בשלוש מילים נוראות, שאותן לא אשכח לעולם: ״זוהי הישורת האחרונה!״
העולם חרב עליי.
״כמה זמן זה ייקח?״ שאלתי.
״אין לדעת. זה יכול להיגמר בשבוע הבא או בעוד שנתיים. לא יותר משנתיים.״
בעשרים הצעדים חזרה לחדר של רחל היה עליי לקבל כמה החלטות מהירות על ארגון חיינו מחדש.
זה התחיל בשקר. ״מה הוא אמר?״ שאלה רחל. ״הוא אמר שהוא נותן ערבות לשנתיים,״ עניתי, ״אחר כך נראה.״ זה הרגיע אותה.
לקח לי קצת זמן עד שהתרגלתי למחשבה שחיי השתנו ללא היכר. התארגנתי כך שאוכל לעבור כמה שעות ביום בבית. בזמן הזה נשארה אוסנת אצל רחל. במשך הלילה היתה שם מטפלת בשכר.
החיים נכנסו למסלול. השגחתי שרחל תיקח את התרופות שלה. זה לא היה קל, כי לרחל היה תמיד יחס מיוחד ללקיחת תרופות. זה היה טקס שלם, קצת ילדותי. היה קשה לה לבלוע אותן. ייחסתי גם את זה לילדותה. לפי בקשת פרופ' שובל, שאיתו הייתי בקשר טלפוני רצוף, הכרחתי אותה ללכת ברגל חצי שעה לאורך מסדרונות המחלקה. היא עמדה על כך שאמשיך ללכת חצי שעה ביום בשדרה הסמוכה.
כעבור כמה שבועות הרגשתי שאני מתקשה ללכת, ובחצי הדרך הייתי נאלץ לשבת ולנוח. כשזה החמיר חזרתי לד״ר ברגר הטוב שלנו. סיפרתי לו מה קורה לי, והוא פסק בו במקום: ״יש לך אנגינה פקטוריס.״
שתי המילים הלטיניות האלה (״חנק בחזה״) היו ידועות לי היטב. אבי טען במשך שנים שהוא לוקה במחלה זו, אך כל הרופאים המומחים צחקו ממנו. הבדיקות של אז הוכיחו שעורקי הלב פועלים כראוי. אך בסוף הסתבר שאבי צדק.
מבלי להתמהמה, הרים ד״ר ברגר את שפופרת הטלפון, דיבר עם ידידו, רופא לב, ושלח אותי אליו. אחרי בדיקה קצרה קבע לי תור לצנתור הלב.
במהלך הצנתור התברר שיש לי שלושה עורקים כמעט סתומים. הייתי בהכרה והמצנתר, ד״ר פרדיס, שאל אותי אם לבצע בו במקום ניתוח מעקפים או להסתפק בהטמנת ״סטנטים״ בעורקים לפתיחתם. לנוכח מצבה של רחל בחרתי באפשרות השנייה. הוא שם לי ״סטנט״ בעורק אחד, קבע לי תור לצנתור שני ושלח אותי הביתה. הביתה - כלומר לחדרה של רחל.
זה פתר בעיה. מכיוון שגם אני הייתי חולה, התאשפזתי בחדרה של רחל, ומאותו היום הייתי איתה 24 שעות ביממה. ידידי ערן ורד, מומחה למחשבים, רכש לי מחשב נייד חדיש ולימד אותי איך להשתמש בו, וכך עשיתי את כל עבודתי ליד מיטתה של רחל. במשך חמשת החודשים הבאים היינו צמודים זה לזה.
צמודים ממש. בחדר היו שתי מיטות סמוכות זו לזו. אכלנו ביחד (כשאני משמש מלצר), צפינו בחדשות בטלוויזיה ביחד, שוחחנו המון.
רחל ביקשה ממני להודיע לכל הידידים והחברים שאין היא מוכנה לקבל שום אורחים. היא ניתקה את עצמה מכל העולם. היא גם לא היתה מוכנה שיראו אותה, על אף שפניה לא השתנו. היא נשארה יפה כפי שהיתה. היחידים שהורשו להיכנס לחדר, מלבד צוות המקום, היינו אני, אוסנת הר ולעתים גם תמר מרוז, ידידה ותיקה. אחרי תחנונים הורשה גם ערן ורד להיכנס כדי לטפל בבעיות המחשב.
תמיכתן ומסירותן של אוסנת ותמר אפשרו לי לקפוץ מדי פעם לשעה קלה הביתה, לקנות מצרכים בקניון ויצמן הסמוך, לבקר אצל הרופאים שטיפלו בבריאותי, שהידרדרה בד בבד עם מצבה של רחל. רחל גם דרשה שאוסיף לבקר את ה״שולחן״ שלנו המתכנס זה חמישים שנה ביום שישי אחר הצהריים.
יכולתי לישון בלילה בשקט מפני שבלילות שהתה איתנו גם מטפלת בשכר, מבין צוות המוסד. המטפלות היו כולן עולות מברית המועצות לשעבר, וכמעט כולן התאהבו ברחל. הן סיפרו לה מיד את כל צרותיהן, ואני השתדלתי ללמוד קצת רוסית.
כך נמשכו החיים לכאורה כסדרם, אך לא היה אפשר להתעלם מהרעת מצבה של רחל. הסממן החמור ביותר היה חוסר תיאבון. היא אכלה פחות ופחות, ובסוף היה צורך להילחם על כל פרוסה. חיפשתי נואשות אחרי מאכלים שיעוררו בה תיאבון ויספקו את אבות המזון הדרושים. הפצרתי, התחננתי, ולפעמים הייתי קרוב לדמעות. אם לחצתי יותר מדי, היא אכלה והקיאה את הכול.
אינני יודע אם היא היתה מודעת לחומרת מצבה, אבל כאשר ביקר אותה הרופא הראשי, היא ביקשה ממנו לרשום שהיא אוסרת על כל ניסיון להאריך את חייה באמצעים מלאכותיים.
נאחזתי בכל גבעול של תקווה. אם הראתה בדיקה חדשה שהאלבומין בדמה עלה בשברירית של נקודה, התמלאתי באופטימיות והשתדלתי להדביק גם אותה. אם הצליחה לשתות את כל חמש הקופסאות היומיות של תוסף התזונה שהחליף את האוכל, חגגנו כמו קבוצת כדורגל שניצחה בדרבי. הקרב נגד המחלה מילא את חיינו.
פרופ' שובל עשה מעשה בלתי-רגיל: הוא בא לבקר אותה מדי פעם. בואו של רופא כל-כך חשוב מילא את המחלקה בהתרגשות רבה. הוא הפעיל את קסמו, ואחרי כל ביקור כזה היתה רחל מתעודדת. אך בדרך למעלית שלל הרופא כל תקווה.
שובל היה מוכן לנסות דרכים בלתי-רגילות. בוועידה בינלאומית העלה עמית ספרדי את הרעיון להזריק למטופלים אלבומין ישר לווריד. לא היה אפשר להשיג אלבומין בשוק. שובל שלח לי כמות גדולה. ישבתי ליד מיטתה של רחל ועקבתי אחרי הטיפות, כדי להזעיק את האחות כשנגמר הבקבוקון. התרופה גרמה תחילה לשיפור קטן, אבל כעבור כמה ימים גם הוא נמחק.
בחמשת החודשים האלה נוצרה בינינו אינטימיות מוחלטת. היינו ביחד 24 שעות ביום. עזרתי לה לקום מהמיטה. הנעלתי לה את נעלי הבית. לקחתי אותה למאזניים, לשקילה היומית המייאשת. ספרתי את הכדורים שהיה עליה לקחת. ראינו ביחד את החדשות. קראתי למטפלות כשהיה צורך. ישבתי לידה כאשר כתבתי את המאמר השבועי שלי במחשב הנייד. שידלתי אותה לעשות את המאמץ וללכת איתי עשרים דקות ביום במסדרון. זה היה מאמץ של גבורה.
שידלתי אותה לאכול. הבאתי לה מהעיר מאכלים שהיתה מוכנה, במשך זמן מה, לבלוע, כגון גלידה בטעם מסוים (ורק בטעם הזה). הבאתי לה את האוכל מהמטבח, כי לוח הזמנים שלה היה שונה מזה של כל שאר המטופלים. חתכתי את פרוסות הלחם לחתיכות קטנטנות, מרחתי עליהן גבינה מסוג מסוים ושמתי עליהן חתיכות זיתים.
בכל בוקר, כשהתעוררתי, היה המבט הראשון שלי שלוח למיטתה. כל יום חדש נראה כמתנה. אילו האמנתי באלוהים, הייתי מודה לו. הייתי מודה לו גם על כך שלא היו לה כאבים.
במשך כמה חודשים היה נדמה שמצבה יציב, אך זאת היתה אשליה. הבדיקות הראו על ירידה אטית ומתמדת. ובסוף חדלה כמעט לגמרי לאכול.
אמרו לי שקנאביס מחולל פלאים בהגברת התיאבון. אבל הרופאים חששו לחתום על מרשם. נאמר לי שיש רק רופא אחד בארץ, שמותר לו. השתדלתי בייאוש, ולא הצלחתי. ידידים שלי, שוחרי הקנאביס, השתדלו להשיג לה באופן בלתי-חוקי, אך הודיעו לי ש״השוק יבש״. חמתי בערה בי להשחית על היחס המטומטם והאכזרי הזה לצמח מציל החיים.
פניתי לרוחמה מרטון, ואחרי השתדלות במקומות הנכונים השיגה לבסוף מנה אחת של קנאביס רפואי. היא הביאה לי אותו, אבל זה היה מאוחר מדי. רחל כבר לא יכלה לקחת את המנה.
לקראת הסוף היו לה קשיים בדיבור. אני זוכר רגע מזעזע. היא רצתה להגיד לי משהו, אך לא יכלה לבטא את המילה. ניסיתי לנחש, הגיתי מילים אפשריות, אך ללא הצלחה. לבסוף התייאשה. היא עשתה ביד תנועה שאמרה: אני מוותרת. לבי נשבר בקרבי.
ההכרה שלה החלה להתערער. פעם אמרה פתאום בגרמנית, בקול של ילדה קטנה: ״אני חולה. אני צריכה לרופא.״
פרופ' שובל נקרא לוועידה בחו״ל, והוא ביקש את תלמידו, ד״ר אורן שיבולת, להשגיח על רחל בהיעדרו.
שיבולת התמנה זה עתה לראש מחלקת הכבד ב״איכילוב״, ומדי פעם עבר לבניין הסמוך כדי לבקר את רחל. כמו שובל, היה לו כישרון מיוחד לפזר סביבו אופטימיות, לעודד את אמון המטופל ולהרגיע אותו. אני זוכר את הטפתו לשתיית קפה. בניגוד לפריקים של בריאות שהטיפו מאז ומתמיד נגד קפאין, הוא קבע שהקפה דווקא עוזר לבריאות. מכיוון שגם אני מרבה לשתות קפה, הוא דיבר אל לבי.
היה ברור שהסוף מתקרב. היא כמעט הפסיקה לאכול. מדי פעם איבדה את ההכרה. לבסוף אבדה ההכרה כליל. ידעתי שזה הסוף.
לא ידעתי מה לעשות. להשאיר אותה ב״פאלאס״? להעביר אותה בחזרה לבית החולים? בצר לי, פניתי לשיבולת ושאלתי לדעתו. הוא אמר שעליי להחליט לבדי. התמרדתי. דרשתי ממנו עצה. ״מה היית עושה אילו זו היתה האמא שלך?״ אחרי היסוס יעץ להעביר אותה לבית החולים, ״כדי שלא תאשים את עצמך אחר כך שלא קיבלה את הטיפול הכי טוב.״
עשינו כך. המטפלת השכירה עברה איתה, כדי שתשב ליד מיטתה בכל רגע. גם אוסנת הר היתה שם, על אף שבתה עמדה ללדת וכבר היתה בחדר הלידה. גם תמר מרוז התמידה להישאר עם רחל.
לפני כמה שנים עשה מפיק בשם יאיר לב סרט עליי. זה היה סרט טוב, אך הוא לא מצא חן בעיניי, מפני שהמפיק חיפש נקודות אישיות, ולא התעניין במפעל הפוליטי, שהוא תוכן חיי.
לב שמע שבאחד הראיונות סיפרתי שמעולם לא אמרתי לרחל, ״אני אוהב אותך.״ ואכן, שלוש המילים האלה נראות בעיניי כשיא הקיטש, מילים חלולות שאיבדו כל משמעות מרוב השימוש בהן בסרטים אמריקאיים.
המפיק ביקש באופן כפייתי לשמוע מפי רחל שהמילים האלה חסרו לה. כאשר קיבלנו את ״פרס נובל האלטרנטיבי״, הוא רדף אחרינו עד סטוקהולם. ברגע של חולשה ועייפות הסכימה רחל להתראיין. היא אישרה שמעולם לא אמרתי לה את שלוש המילים האלה, ושזה חסר לה.
עכשיו, בבית החולים, כשהיינו לרגע לבד, אמרתי לה: ״אני אוהב אותך!״ אינני יודע אם שמעה.
הייתי עייף מאוד. המיטה שליד רחל בבית החולים היתה במקרה ריקה, וביקשתי רשות לשכב עליה. כך שכבנו, מיטה ליד מיטה. עקבתי אחרי נשימתה. כל נשימה נשמעה כאילו היא האחרונה. נשימה, הפסקה של כמה שניות. נשימה, הפסקה. שוב ושוב היה נדמה לי שזו היתה הנשימה האחרונה, אך כעבור כמה שניות באה נשימה נוספת.
מדי פעם בא מנהל המחלקה, רופא ערבי עדין נפש. מסרתי לו את בקשתה של רחל, שלא להאריך את חייה באופן מלאכותי. הוא הבטיח.
אחרי כמה שעות נדרשה המיטה לחולה אחרת. ילדיה הביאו אותה, אך נטשו אותה מיד. האישה התחילה לצרוח. לא דקה, לא עשר דקות - שעות על גבי שעות, צרחות נוראות. ביקשנו לתת לה סם הרגעה. האחיות נענו, אך כעבור זמן מה החלה האישה לצרוח מחדש. רחל כבר לא שמעה.
לקראת ערב נשברתי מעייפות. המטפלת שבאה איתנו מהמחלקה ב״פאלאס״, רוזה, עולה מרוסיה, הבטיחה לקרוא לי ברגע שיהיה שינוי במצב, ואני חזרתי לחדר. לא התפשטתי. שכבתי על המיטה, המכשיר הסלולרי ביד, ונרדמתי.
באמצע הלילה טילפנה רוזה. ״בוא מיד!״ אמרה. קפצתי מהמיטה ומיהרתי לבית החולים. רוזה עמדה לפני דלת החדר. ״היא מתה,״ אמרה וביקשה לחכות, מפני שצוות בית החולים מטפל בגופה.
אחרי כמה דקות הרשו לי להיכנס. רחל שכבה על המיטה, כאילו ישנה. לקחתי כיסא, ישבתי מולה, ביקשתי את המטפלות ואת הידידות להשאיר אותנו לבד. ישבתי והסתכלתי בה. היא היתה יפה כרגיל. אחרי עשר דקות, שבהן לא הסרתי את מבטי מפניה, נכנס הצוות וביקשו ממני לצאת.
העפתי מבט אחרון ונפרדתי סופית.