מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
רשימת הפעילויות של ״גוש שלום״ מאז ערב הקמתו באוהל המחאה מונה יותר מ-500 פריטים, רובם הפגנות רחוב בישראל ובשטחים הכבושים.
הפגנו נגד כל המלחמות מהשעות הראשונות. על כך היתה גאוותנו. בראשית כל מלחמה מגיעה ההתלהבות המלחמתית לשיאה, ורק מעטים מוכנים להתייצב ולספוג את גלי השנאה של הציבור, המאמין שהמפגינים תוקעים סכין בגב חיילינו הגיבורים. בהמשך המלחמה מצב הרוח משתנה, ובהפגנה האחרונה, הקוראת לסיומה, המספר כבר הרבה יותר גדול. אז גם מצטרפים גופים ומפלגות שתמכו במלחמה בהתחלה. זה קורה, בדרך כלל, בשבוע השלישי.
הפגנו נגד הקמת התנחלויות ונגד פוגרומים של מתנחלים, השתתפנו במסיק הזיתים בכרמים פלסטיניים בקרבת התנחלויות, כשהמתנחלים איימו לפגוע בכל אדם המתקרב לכרם. בנינו מחדש בתים שנהרסו על ידי שלטונות הכיבוש.
חלק מההפגנות אורגנו על ידינו בלבד. בהפגנות אחרות שיתפנו פעולה עם ארגונים אחרים. תמיד העדפתי שנפעל בשותפות מאשר לפעול לבדנו. אבל זה יצר בעיות.
נפוליאון אמר שקל יותר להילחם נגד קואליציה מאשר להילחם במסגרת קואליציה. זה ברור. בקואליציה של ארגונים יש לכל ארגון אינטרסים משלו, ולא כולם מוכנים להכפיף את האינטרסים המיוחדים שלהם למטרה המשותפת. פחות מכולם היתה מוכנה לכך המפלגה הקומוניסטית. זו היתה בעיה בעשרות רבות של פעולות. החל ב-1969, כאשר המנהיג הסובייטי ליאוניד ברז'נייב קיבל את עקרון שתי המדינות, היו עמדותיה הפוליטיות של המפלגה הקומוניסטית המקומית (תחילה רק״ח, אחר כך מק״י, ומאוחר יותר חד״ש) בנושא זה קרובות לשלנו.
הבעיה לא היתה אידיאולוגית, אלא מעשית. בגנים של כל המפלגות הקומוניסטיות, מאז לנין, טבוע העיקרון שהמפלגה היא מעל לכול, מעל למדינה, מעל לכל מטרה חולפת. לכן היה קשה מאוד לשתף איתה פעולה.
כבר ציינתי שלא הייתי מעולם קומוניסט, או אפילו מרקסיסט, אך גם לא סירבתי מעולם לשתף פעולה עם המפלגה הקומוניסטית למען מטרה משותפת. לדוגמה, בעת המאבק נגד הממשל הצבאי בשנות ה-50 וה-60. אבל בשנות ה-90 זה כבר הפך לבעיה.
מטרת כל ההפגנות שלנו היתה להשפיע על דעת הקהל הישראלית. לא ערכנו הפגנות למען הציבור בניו יורק או במוסקבה. פנינו אל האזרח הישראלי המצוי. זה היה העיקרון המוביל של ״גוש שלום״, שחזרתי עליו פעמים אין-ספור: כדי לשנות את מדיניות המדינה יש לשנות את דעת הקהל. זהו היעד המרכזי.
והנה, כשיצאנו להפגנה למען מטרה חשובה - לשים קץ למלחמה משתוללת - התעקשו אנשי חד״ש להופיע עם ים של דגלים אדומים, שהטביעו על ההפגנה כולה חותם קומוניסטי. אין ספק שהדגל האדום חזק מכל דגל אחר, וכמה עשרות דגלים כאלה קובעים את אופי ההפגנה בעיני המסתכל. כאשר הפגנה אזרחית ספונטנית נראית כהפגנה קומוניסטית, היכולת שלה להשפיע על דעת הקהל (באמצעות הטלוויזיה, לדוגמה) שואפת לאפס.
בעיה נוספת היתה כרוכה בהשתתפות הציבור הערבי. אחת המעלות הגדולות של חד״ש היתה היכולת להביא להפגנה המונים של אזרחים ערבים. אך אליה וקוץ בה: המשתתפים הערבים התעקשו לשאת דגלים פלסטיניים, לשיר שירים לאומיים ערביים, לקרוא קריאות ביניים בערבית. לחמתי הרבה למען הזכות לשאת דגל פלסטיני, אך הופעת גוש של קומוניסטים ערבים בלב תל אביב, כשהם נושאים את הדגלים האדומים והדגלים הפלסטיניים, הרסה מראש כל אפשרות לרכוש את לבם של אזרחים מן השורה. כאשר ההפגנה נועדה למחות נגד מלחמה בזמן אמת, הדבר הביא נזק רב.
הבעיה היתה חמורה עוד יותר בגלל סירובם של פעילי השלום לשאת דגלים לאומיים. כמעט כל פעילי השלום הרדיקליים סולדים מהדגל הכחול-לבן ומסרבים לגעת בו. הוא מסמל בעיניהם את הכיבוש, ההתנחלויות ושאר תועבות.
הבנתי לנפשם. כבר כתבתי שאינני אוהב את הדגל הזה, הן בשל תוכנו הציוני המיושן, הן מפני שהוא מורכב משני הצבעים הגרועים ביותר לדגל. כאמור, כחול ולבן הם צבעי השמים והעננים, ועל כן הם אובדים בטבע. הדגל הזה נראה תמיד דהוי. כשברחוב מונפים מאה דגלי ישראל ודגל אדום אחד, הדגל האדום הוא המושך את העין.
לשווא הפצרתי בחבריי להתגבר על רגשותיהם למען המטרה. בעיני הציבור, הדגל הכחול-לבן מסמל את המדינה, ועד שיוחלף בדגל אחר, עלינו לשאת אותו בהפגנות, אם ברצוננו להיראות בעיני הציבור כפטריוטים ישראלים - והרי אנחנו כאלה.
כאשר הזדמנתי לארצות הברית בימי מלחמת וייטנאם, השתתפתי לא פעם בהפגנות נגדה. אחד הדברים שהרשימו אותי ביותר בהפגנות אלה היה ים הדגלים הלאומיים האמריקאיים, שהציפו אותן. תמיד חשבתי שטיפשי מצדנו להפקיר את הדגל הלאומי בידי היריב ולאפשר לו להציג את עצמו כנציג הפטריוטיות, ואותנו כעוכרי ישראל.
בעיה הפוכה מזו שהיתה קיימת בינינו לבין חד״ש היתה בינינו ובין ״שלום עכשיו״. שם היו דגלים לאומיים בשפע - אבל מנהיגי התנועה סירבו בתוקף לשתף אותנו ביוזמה כלשהי.
מאז הפגנת הזעם האדירה אחרי הטבח בסברה ושתילה, שאליה באו, לפי האגדה, 400 אלף איש ואישה, חשו מנהיגי ״שלום עכשיו״ כמיליארדרים, הבזים לאנשים שאינם גומרים את החודש. ל״גוש שלום״ הם התייחסו בעוינות בולטת. פעם ביקשו אותנו מנהיגים ערבים ביפו לערוך הפגנה משותפת, אינני זוכר על מה. הם הזמינו אותנו לפגישה, ושם נתקלנו בראשי ״שלום עכשיו״. הם התנגדו בתוקף, בגלוי ובקול רם, שנשתתף אף בישיבת הכנה, ולא כל שכן בהפגנה עצמה. היוזמים הערבים היו נבוכים מאוד כאשר נאלצו לבקש מאיתנו לצאת מהחדר.
מבין ראשי התנועה (שלא נבחרו מעולם על ידי מישהו) היה יריבנו הקיצוני ביותר צלי רשף, שהיה גם המנהיג הבלתי-מוכתר שלה. התירוץ היה שנוכחות ״גוש שלום״ הרדיקלי תפגע בפופולריות של ״שלום עכשיו״ ושאר מרכיבי ״השמאל הציוני״, השייכים לקונסנסוס הלאומי. בהתאם לתיאוריה של ״הגלגל הקטן״, שהטפתי לה, הייתי מוכן לקבל נימוק זה - אילו נשא פרי במציאות. בפועל קרה משהו אחר: משנה לשנה ירד כוחה של ״שלום עכשיו״, עד שהפכה לעוד אחת מהקבוצות הרבות של השמאל. התנועה שגייסה פעם רבבות בלי מאמץ מתקשה עתה לגייס מאות. זה הגיע לשיא הגיחוך במלחמת לבנון השנייה. הפגנו נגדה, כמובן, כבר ביומה הראשון. בשבוע השלישי נאותה גם ״שלום עכשיו״ לקרוא להפגנה, באותו המקום. גם בהפגנה זו, כמו בהפגנה הראשונה שלנו, באו כמה מאות. הצטרפנו אליהם, כשבידינו סמל שני הדגלים. זה עורר את זעם המארגנים, שביקשו אותנו בנימוס, אך בתוקף, לעזוב את המקום. נענינו לכך, כמובן.
אגב, ״גוש שלום״ אינו אנטי-ציוני וגם לא ציוני. הוא ארגון-פעולה הממוקד במטרה אחת ויחידה - השגת השלום הישראלי-פלסטיני. לא אכפת לו מהי האידיאולוגיה של תומכיו, ציונית או אנטי-ציונית, קפיטליסטית או סוציאליסטית.
זמן קצר אחרי החתימה על הסכם אוסלו נעשה מעשה פרובוקטיבי, אות מבשר רעות. מיליארדר יהודי אמריקאי החליט להקים התנחלות יהודית בלב השכונה הערבית ראס אל-עמוד במזרח ירושלים.
התגייסנו מיד. המנהיג הטבעי של מערכת המחאה היה פייסל חוסייני. נערכה ישיבת תכנון ב״אוריינט האוס״. הפעם הופיעו גם אנשי ״שלום עכשיו״. כדרכם, הם דרשו ש״גוש שלום״ לא ישותף. אך פייסל, איש עקרונות, סירב.
החלה שורה של הפגנות, שבהן השתתפנו כולנו, אך אנשי ״השמאל הציוני״ העמידו פנים כאילו ״גוש שלום״ אינו קיים. באחת ההפגנות נקבעה רשימת נואמים, ואני ביניהם. עמדתי יחד עם שאר הנואמים על גבעה קטנה בהמתנה לתורנו. לפתע הופיע יוסי שריד, אז שר בממשלת רבין, בלוויית קבוצה גדולה של שומרי ראש גברתנים. הם נהגו באלימות קשוחה, דחפו אותי מהגבעה ודאגו לכך ששריד יהיה האיש היחיד במקום. למען ביטחונו, כמובן.
בעקבות אותה הפגנה הוחלט להקים במקום מאהל מחאה. אנשי ״שלום עכשיו״ הקימו אוהל גדול ושיכנו שם את אנשיהם (שהיו שכירים). אנחנו הסתפקנו באוהל צנוע, ובו גרנו - רחל, אני ושניים-שלושה פעילים שלנו. החיים בצוותא במשך כמה ימים לא יצרו אחווה. אנשי ״שלום עכשיו״ פשוט התעלמו מאיתנו.
המשחק הזה הגיע לידי גיחוך כאשר הופיע במקום יובל רבין, בנו של יצחק, במצעד שדמה כמעט לפעולה צבאית, שורות-שורות. כשיובל ראה אותי הוא פרש מהשורה ולחץ את ידי בחמימות. אחר כך המשיך למרכז המאהל והתעלם במופגן מאנשי ״שלום עכשיו״.
צר המקום מלהכיל את כל החוויות שנחרתו בזיכרוני במאות ההפגנות האלה. אחת המסעירות היתה ההפגנה מול התנחלות בשם מעלה עמוס, שהוקמה בכוונה להרחיב את גוש עציון מזרחה, עד כדי ביתור הגדה המערבית. הזהירו אותנו מראש שאנשיה, בחלקם עולים מארצות הברית, הם חבורה אלימה במיוחד. הם תפסו את אדמות הכפרים הפלסטיניים הסמוכים, ואנו יצאנו להגן על האדמות.
פסענו בנוף הטרשי, במרחק של כמאה מטרים מגדר ההתנחלות, כאשר לפתע שמעתי קולות מוכרים - שריקות של כדורי רובה. השתטחתי אינסטינקטיבית על הארץ, וכך עשו חברינו, ביניהם חווה קלר הקשישה, אמו של אדם, הדובר שלנו, שנודעה בשם ״אם האסירות״. היריות נמשכו והשתדלנו למצוא מחסה מאחורי הסלעים, עד שהצלחנו לבצע נסיגה טאקטית - כל אחד השתדל להימלט אל המדרון האחורי של הגבעה.
מיהרנו למשטרת בית לחם, ושם הגשנו תלונות. שוטר משועמם רשם את עדויותינו, ובזה הסתיים העניין. כעבור כמה שבועות נמסר לנו שלא הצליחו לאתר את היורים. זה היה מגוחך - קל מאוד היה לערוך בדיקה בליסטית של כל כלי הנשק ביישוב הקטן. ייתכן ששלטונות הכיבוש רצו להראות לנו מה מרגיש הפלסטיני המצוי בשטחים הכבושים.
כמה פעולות עסקו בבנייה-מחדש של בתים שנהרסו על ידי הצבא. זאת היתה פעולה מפרכת אך בונה. הבנאים הפלסטינים הדריכו אותנו, ובנינו בתים בחצי תריסר כפרים. פעם, כשעמדנו בשורה והעברנו לבנים מאיש לאיש, כמו בימים עברו, התחיל ליצן אחד לשיר, ״אנו החלוצים / בונים את פלסטין...״ על פי השיר הציוני הנושן, וכולנו הצטרפנו לשירה. צוות של טלוויזיה שבא לסקר את הפעולה הקליט אותנו, וזה הפך למוטיב הראשי בסרט שעשו עליי.
את ההנאה הצרופה ביותר הפקתי ממסיק הזיתים. מדי שנה יצאנו בסתיו לכפרים הפלסטיניים כדי להציל את הזיתים בכרמים הסמוכים להתנחלויות. המתנחלים היו מאיימים על הפלסטינים בנשק חם, לבל יתקרבו לגדר. לא זו בלבד שהם הקימו התנחלות על אדמה פלסטינית, ולא זו בלבד שהקיפו את עצמם בגדרות במרחק ניכר מהבתים, אלא שהם טענו כי כל פלסטיני המתקרב לגדר חשוד כמחבל וכמרגל. כך נוצרו מסביב לכל התנחלות שטחי הפקר של מאות מטרים.
התפקיד שלנו היה להגיע לשטחים אלה ולשמש כמגן חי למשפחות הפלסטיניות שמיהרו לנצל את הזמן כדי לקטוף את הזיתים שלהן במהירות שיא, ואנחנו עזרנו להן. אהבתי לטפס על העצים, לעמוד בין הענפים ו״לצוד״ את הזיתים. זה היה ציד, מפני שהזיתים הערמומיים ידעו להסתתר היטב, כך שקשה היה למוצאם. כמה פעמים, כשחיפשתי זיתים, הם היה תלויים ממש מול עיניי, ואני לא ראיתי. התגאיתי בערמה הגדולה שנערמה על יריעות הניילון מתחת לעץ ״שלי״. מאז ילדותי בנהלל לא נגעתי בעבודה חקלאית.
הבעיה היתה להגיע למקום. זה היה תמיד כרוך בהליכה ארוכה בשטח קשה, רחוק מהכביש, מכיוון שהכרמים המועדים לפורענות המתנחלים היו תמיד הרחוקים ביותר. הליכה של שעה-שעתיים בשטח קשה היתה רגילה. כך הכרנו את נוף הארץ מזווית חדשה. פעם, כאשר כמה פעילים צעירים פיגרו בהליכה, אמר להם האחראי לפעולה: ״תסתכלו על אורי אבנרי, הוא בן שמונים והולך כמה שצריך!״ הייתי נהנה מהמחמאה, אלמלא הייתי תשוש לגמרי.
עוד לא נגמר המאבק על ראס אל-עמוד והחל המאבק הגדול על ״הר חומה״.
המקום, ששמו האמיתי היה ג'בל אבו-רניים (הר אבי הצאן), היה גבעה יפהפייה סמוכה לבית לחם ולבית צאחור, אולי המקום היפה האחרון שנותר באזור ירושלים, זו ש״הרים סביב לה״. הגבעה היתה מכוסה בחורשת עצים, היה תענוג להסתכל עליה, אבל כרישי הנדל״ן והמתנחלים - חיבור מקובל בשטחים הכבושים - חשקו בה. ראש העירייה טדי קולק, רודף השלום המהולל, ואחריו יורשו, אהוד אולמרט, תמכו כמובן בטורפים משני הסוגים.
עוד לפני שהחלה הבנייה, קרא לנו ראש עיריית בית לחם, אליאס פרייג', להפגין איתו במקום. הלכנו ברגל למקום גבוה בקצה בית צאחור המשקיף על הגבעה.
כשהחלה העבודה עצמה, וראשוני העצים נפלו שדודים, החליט פייסל חוסייני להקים מאהל מחאה מול הגבעה, ותפסנו את אחד האוהלים. במקום התחילה להתפתח פעולת מחאה ענפה, בדומה לאוהלים שבהם נולד ״גוש שלום״.
המקום הפך יעד לעולים לרגל. עיתונאים באו אליו מכל העולם. פעילים ופעילות פלסטינים ערכו שם פיקניק. ערכנו מפגש של ילדים פלסטינים וישראלים. רחל, שחזרה באותו יום להיות מורה, חילקה להם ניירות וצבעים, וכל ילד וילדה ציירו את ההר, שהיה עדיין מכוסה בעצים אך כבר נראו בו הדחפורים הראשונים. את הציורים היפים ביותר לקחנו הביתה.
המקום הפך לנו כמעט לבית שני. היינו שם בכל שבוע, והבאנו איתנו את פעילי ״גוש שלום״ ואוהדים אחרים.
בוקר אחד, בבית, כשעמדתי לצאת למקום, שמתי לב שיש דם בצואה שלי. אך מכיוון שמיהרתי לאוטובוס, החלטתי להתעלם מהעניין. אשתי שמה לב שאני עצבני מהרגיל. גערתי בחברים שעצרו את האוטובוס בבית לחם כדי לקנות ולאכול פיתות. כשהגענו עד לרגלי הגבעה ״שלנו״ ירדנו מהאוטובוסים והתחלנו לטפס לראש הגבעה. הדרך היתה תלולה וחשתי חולשה מסוימת. נדמה לי שבפעם הראשונה החברים עזרו לי. הגעתי לראש הגבעה ושם התעלפתי.
רק אחרי כמה דקות חזרתי להכרה. רופא פלסטיני משכם ורופא ישראלי מירושלים, ממשתתפי ההפגנה, טיפלו בי. מכיוון שהיה עליי לשאת דברים, קמתי והתיישבתי על כיסא מול הקהל. שם התעלפתי שנית. הוחלט להעביר אותי מיד לבית חולים. שני הרופאים חשבו שלקיתי בהתקף לב. הפלסטינים הזעיקו אמבולנס של הסהר האדום. הדבר האחרון שאני זוכר הוא המו״ל הגרמני שלי, גיאורג שטיין, שדחף את ראשו בדלת האמבולנס ושאל בדאגה מה יהיה על הספר החדש שהבטחתי לו.
בדרך לא דרך, בפיתולים בין הסלעים, הביא אותי האמבולנס הפלסטיני לכביש הקרוב ביותר - הכביש שהוכן להתנחלות. משם הסיע אותי לגבול ירושלים. שם כבר חיכה לי אמבולנס ישראלי. היה משהו סמלי במפגש שני האמבולנסים.
בחדר המיון של ״הדסה הר הצופים״ החל הצוות הרפואי לבדוק אותי, ולא מצא שום סימנים של התקף לב או אירוע מוחי. ואז נזכרתי בדם שהבחנתי בו בבוקר. הועברתי למחלקה והחלו בדיקות ממצות. אחרי כמה ימים החליטו הרופאים שיש חשש סביר שאני לוקה באנגיו-דיספלזיה, דליפה של דם במעיים. הוחלט לנתח אותי. רחל ליוותה אותי עד לדלת חדר הניתוח, ותפסה שם מקום.
במצבים כאלה מתגלים לפעמים ידידים אמיתיים. יונתן שם-אור, שלא היה ידיד קרוב, הגיע למקום והפך בן-רגע לידיד הנאמן ביותר. הוא לא מש מצד רחל והגיש לה עזרה בשעות הקשות ביותר.
את הניתוח ביצע הכירורג ״ברטי״ פרוינד, וכאשר פתח את הבטן גילה את המחלה שחשד בה וכרת את הקטע הנגוע של המעי. תוך כדי כך גילה גם שלקיתי במחלת קרוהן, דלקת מעיים כרונית, העלולה לגרום לסתימת המעי ולתוצאות חמורות. הוא כרת גם את הקטע הזה. זה היה ליד המקום שבו כרת הרופא הצבאי את קטע המעי שנפגע על ידי כדור במלחמת תש״ח. התוצאה: ליד הצלקת המכוערת הגדולה שנותרה לי מהמלחמה נוספה לי צלקת מכוערת שנייה.
עברו כמה ימים של דאגה, עד שהמעיים התחילו לפעול מחדש. ידידי ריצ'רד קורנהאוזר, פסיכיאטר שנהג לבוא לשולחן הקבוע שלנו ב״כסית״ למרות דעותיו הימניות, הזעיק שמים וארץ ושלח אליי, בזה אחר זה, רופאים ידועי שם.
כאשר שוחררתי וחזרתי הביתה, הלכתי במשך כמה שבועות בקומה שפופה, כפי שעשיתי אחרי הפציעה בצבא. ברגע שהרגשתי שמצבי הוטב, חזרתי להר חומה.
עד היום, כאשר אני נוסע לבית לחם, אני עובר ליד המקום הזה ורואה את השכונה המכוערת ההולכת ומתרחבת. אני נזכר בגבעה היפהפייה שהיתה שם פעם, ולבי נחמץ.
מכיוון שכל זה התחיל בהפגנת שלום, נהגתי להתפאר בשנים הבאות: ״אני פצוע-מלחמה ופצוע שלום.״
ההפגנות לבשו הרבה צורות.
כמה פעמים הבאנו מכליות מים לכפרים ערביים שאספקת המים שלהם נותקה.
כאשר חפר הצבא תעלות עמוקות סביב הכפר הגדול רנטיס, כדי לנתקו מכל גישה לכבישים, יצאנו ומילאנו את התעלות. באמצע באו חיילים ולקחו את כלי החפירה שלנו. המשכנו במלאכה בידיים, והצלחנו.
במאבק למען הבדואים שגורשו ממקומותיהם כדי להרחיב את מעלה אדומים, נשאנו את הסיסמה: ״אברהם אבינו היה בדואי!״ היתה שם תמונה מוזרה: אנחנו עמדנו והפגנו על הכביש, והבדואים עמדו למעלה, על גבעה, והסתכלו בנו כמו קהל בתיאטרון.
בראשית המאבק על בילעין נקראנו לעזור לאישה קשישה, ששלטונות הכיבוש רצו להפקיע את חלקת האדמה הקטנה שלה למען ההתנחלות. החלטנו לבוא ולנטוע בחלקה. הסתדרנו לתהלוכה כמו בסרט סובייטי ישן: שורות-שורות, המעדרים והאתים על הכתף, צועדים ושרים. באמצע השורה הראשונה צעד תדי כ״ץ, קיבוצניק חסון בעל שפם אדיר. מולנו התייצבה שורה של חיילי מילואים לא צעירים, שחסמו את דרכנו והראו סימנים בולטים של עצבנות. אחד מהם סיפר לי אחר כך מה קרה: הם חשבו שכלי העבודה שלנו הם כלי נשק.
בבילעין הומטרו רימוני גז מדמיע בכל הפגנה. באנו מצוידים בבצלים, וזה באמת עזר. רימון אחד פגע ברגלה של רחל, ובמשך חודשים נשאה על ירכה סימן כחול גדול. אבל מבחינתי הגיע השיא כאשר הובא למקום תותח מים. קבוצה של אנרכיסטים נשכבו על הארץ מחובקים, כפי שלמדו בתרגילי אי-אלימות, ואני הצטרפתי אליהם. נראה שלא החזקתי בהם בכל כוחי. כאשר הגיע הסילון אליי, הוא דחף אותי על הארץ בכוח אדיר, וכמעט הפשיט אותי כליל מבגדיי. לא הייתי מוכן לכוח כל-כך חזק. הגעתי הביתה שרוט ורטוב עד לשד עצמותיי.
לאורן מדיקס, קרוב משפחה של חברתה הקרובה ביותר של רחל בלונדון, גאון מחשבים שהיה אחראי על אתר האינטרנט של ״גוש שלום״, היה רעיון מבריק: מדוע לא לסמן מחדש את הקו הירוק?
בישראל יש לממשלה מונופול על שרטוט מפות, ירושה מן המנדט הבריטי. היא יכולה להחליט על עיצוב המפות, ולאסור על כל גורם אחר במדינה לפרסם מפות אחרות. כאשר היה יגאל אלון ממונה על תחום זה, הוא החליט לבטל את הקו הירוק, ובמשך שנים הופיעו מפות ארץ ישראל בלי הקו המרכזי הזה. זה הרגיז אותי, והגשתי לבג״ץ עתירה נגד הממשלה. טענתי שבשטחים הכבושים שולט חוק אחר מאשר זה הקיים בישראל. אם כן, איך ייתכן שאין לנו מפות המראות לנו מה הגבול בין החוקים? הממשלה חששה שבג״ץ יחליט נגדה, והודיעה שהיא תדפיס גם מפות שבהן יסומן קו זה.
הרעיון של מדיקס היה פשוט יותר. מדוע לא לקנות כמויות גדולות של צבע ירוק, להגיע אל הקו הבלתי-נראה ולסמן אותו בנוף?
כך עשינו. הגענו למקום שבו היה פעם הקו הירוק בכביש חוצה שומרון, המוביל להתנחלות אריאל, וציירנו קו ירוק בולט לרוחב הכביש. אחר כך טיפסנו על הגבעות משני צדי הכביש וציירנו גם בהן קו רחב, מלמעלה למטה.
הצבע היה טוב, והסימון הירוק החזיק מעמד כמה שנים, וגם הגשמים לא יכלו לו. רק כאשר סללה הממשלה כביש עוקף חדש לאריאל, נעלם כל הקטע הזה מן העין.
אורן מדיקס היה בעל ראש פורה מאוד. הוא המציא אביזרים רבים להפגנות. למשל: מין אנטנה טלסקופית שהרימה את סמל שני הדגלים של ה״גוש״ לגובה של עשרה מטרים. הדפסנו גם דגלים לאומיים שבהם הוחלף הצבע הכחול בצבע שחור. שמרנו אותם למקרה של זוועה חמורה במיוחד, ולא השתמשנו בהם לעולם, כי לא רצינו לבזבז אותם על זוועה ממדרגה שנייה.
הערכתי את אורן מאוד והצטערתי כאשר נאלצנו להיפרד, כי הוא חדל לדגול בפתרון שתי המדינות, שעמד במרכז התפיסה שלנו, ואימץ לעצמו את פתרון ״המדינה האחת״. על כך בהמשך. אורן עבר לסין, ונעלם מעינינו.
פעיל אחר שנאלצנו להיפרד ממנו, אך בנסיבות שונות לגמרי, היה חיים טולדנו, בחור בעל הופעה נאה, ועל אף שהוא איש צנוע, שעשה את שלו בלי כל גינונים, היתה לו הופעה סמכותית שקשה להסבירה.
אני זוכר הפגנה מדרום לבית לחם, שם ניסתה עיר המתנחלים אפרתה לתפוס אדמות ערביות כדי להתפשט עוד ועוד. הגענו בכוח ניכר, ומצאנו שם כוח גדול של משמר הגבול שהמתין לנו. התפתח מין קרב, כאשר מאות המפגינים התעמתו עם מאות החיילים שהשתמשו באלות. השדה הגדול כולו הפך למעין שדה קרב של ימי הביניים.
באמצע ההתכתשות ניגש טולדנו אל מפקד החיילים ובטון שקט של פיקוד אמר לו: ״רסן את האנשים שלך!״ המפקד, שלא ידע מיהו, התרשם מההוראה הסמכותית וקרא לאנשיו להפסיק להשתמש באלות.
רחל התקשרה לטולדנו מאוד, וכאשר חלה, דאגה לו. הבדיקות הראו שיש לו סרטן. רחל היתה מזועזעת. כאשר הזדמנו למינכן, ביקשה ממני סליחה ונכנסה לבדה לאחת הכנסיות. לימים הודתה בפניי שהתפללה שם - דבר מוזר מבחינתה של אתיאיסטית מושבעת - והציעה לבתולה הקדושה עסקה: אם טולדנו יבריא היא תתחיל להאמין בה.
למרבה הצער הבתולה הכזיבה. טולדנו התקרב לסופו, ולפני אשפוזו הסופי נשא את חברתו לאישה בטקס נוגע ללב בבית אורן. מובן שהיינו שם. האישה, לילך, ילדה לו תאומים אחרי מותו.
היינו ליד מיטתו כמעט עד הרגע האחרון. רחל סירבה להתנחם זמן רב.
כשאני כותב על ההפגנות האלה, אני נזכר שבזמן אמת זה היה הרבה יותר מורכב. כל הפגנה כזאת חייבה התייעצויות, החלטות, הכנות מוקדמות, הזמנת פעילים. מטבעי אינני נוטה לעיסוק זה, אך עשיתי זאת מתוך הרגשת חובה. רוב העבודה היתה מוטלת על רחל, אף שגם היא לא היתה מטבעה מארגנת אירועים. היא היתה למעשה המארגנת הראשית: דאגה להכנת כרזות הבד הארוכות ושאר האביזרים, הזמינה את התחבורה, זימנה את האנשים. איש לא יכול היה לסרב כשהיא היתה בטלפון.
האנשים התרגלו לקפדנות שלה. רחל דרשה שכל מפגין ישלם עבור מקומו באוטובוס - דבר יוצא דופן במקומותינו. בתנועות אחרות התרגלו לכך שהמפגינים עושים טובה ואינם צריכים לשלם. אצל רחל דמי הנסיעה כיסו, בדרך כלל, את מחיר האוטובוסים.
לפני כל פעולה השביעה אותי רחל, שהיתה דאגנית מטבעה, שלא להידחף לשורה הראשונה ולא להתעמת עם החיילים ועם השוטרים. זה לא עזר. הייתי הרבה יותר מדי סקרן, וחשבתי שאני חייב לשמש דוגמה. הייתי בדרך כלל בלב המהומה. מעולם לא חטפתי מכות. אולי בזכות הזקן הלבן.
בהפגנות בתוך העיר, הבעיה החמורה ביותר שלי היתה לנתק מגע בסיום ולהיחלץ מידי אנשי הימין הקיצוני שזינבו בנו. בהפגנה לפני בניין הסינמטק בתל אביב נשארתי בסוף בודד בשטח, וחבורה של בריונים התקרבה כדי לעשות בי שפטים. ברחתי לתוך בניין הסינמטק, והרודפים הלמו בכוח בדלתות הזכוכית הנעולות. רק אחרי שהתייאשו הצלחתי לחמוק דרך דלת אחורית.
לא הרחק משם היתה לי חוויה לא נעימה אחרת. זה היה אחרי שהפגנו נגד התקפת צה״ל על המשט הטורקי, שניסה לשבור את המצור על עזה. אחרי סיום ההפגנה מול משרד הביטחון הצלחתי להגיע עד רחוב אבן-גבירול, כשמצאנו את עצמנו - רחל ואני - מוקפים בבריונים אלימים. הצלחנו להיכנס למונית, אך זו הוקפה מכל עבר ולא יכלה לזוז. נעלנו את הדלתות, ולפני שהצליחו לפרוץ אותן עברו במקום במקרה כמה מג״בניקים, והנהג ברח מהמקום כל עוד נפשו בו.
לפני שיצא אותו משט לדרך, התייעצנו אם עליי לעלות על אחת הספינות. המטרה נראתה לי ראויה. המצור הימי על רצועת עזה נחשב בעיניי כשערורייה, ואחרי שהבאנו שיירות מזון ותרופות בדרך ביבשה, היה זה הגיוני שנשתתף גם בניסיון הפגנתי מן הים. אך כשחקרנו למגמות היוזמים, התברר לנו שיש להם מצע, ובו נדרשה החזרת כל הפליטים הפלסטינים. לזה לא יכולנו להסכים, וכך לא היה לי חלק בהרפתקה הזאת.
באחד הסימפוזיונים על בעיות השלום, שנערכה במוסד דתי נוצרי ליד בית לחם, הכרתי את הפעיל השבדי יעקוב פון אוקסהול, צאצא של משפחת אצולה גרמנית ששמה ידוע בהיסטוריה. שוחחנו קצת, וזהו.
ב-2001 נמסר לי שהוענק לי ״פרס נובל לשלום האלטרנטיבי״, פרס יוקרתי שזוכים בו המצטיינים במאבקים למען השלום, שמירת כדור הארץ, מאבקים חברתיים ועוד. רשמית הוא נקרא ״פרס החיים הנכונים״. פון אוקסהול, שהיה לו אוסף בולים יקר מאוד, מכר אותו וייסד את הפרס הזה. הנימוק שלו היה שפרס נובל לשלום סטה מזמן מדרכו ואינו משמש למטרות שאלפרד נובל התכוון אליהן כאשר יצר את הפרס.
ידעתי ששמי הוזכר בוועדת הפרס כמה פעמים, ונדחה משנה לשנה. הפעם היתה לי טוענת נמרצת: אלן רולפס, גרמניה המתרגמת גם כעת את המאמרים השבועיים שלי לשפתה, פעילה בלתי-נלאית למען השלום הישראלי-פלסטיני.
הפרס הוענק רשמית ל״אורי אבנרי, רחל אבנרי וגוש שלום״. זה היה הפרס הראשון שהכיר בחלקה של רחל בפעולותינו, ושמחתי על כך מאוד.
כמה ימים אחרי שנמסר רשמית על הענקת הפרס, קיבלתי שיחה בהולה מגרמניה. על הקו היה ראש עמותת שלום גרמנית, שאמר: ״זה עתה שמעתי ברדיו שהוענק פרס לבוש, שרון ואבנרי. זה נכון?״ הרגעתי אותו שהכוונה היתה לגוש שלום - ואבנרי.
טקס הענקת הפרס התקיים בסטוקהולם, כמה ימים לפני חג המולד, באולם המליאה של הבית העליון של הפרלמנט השבדי, מוסד שבוטל מזמן, ונכחו בו ראשי הציבור בבירה השבדית, לבשתי חליפה ועניבה (דבר נדיר מאוד אצלי) ורחל לבשה שמלת ערב שקנתה במיוחד (וזה היה נדיר עוד יותר). התרגשתי ככל שאני מסוגל להתרגש מדברים כאלה. הובלנו למקומותינו. וחיכינו לתורנו יחד עם הזוכים האחרים באותה שנה - קבוצה של נשים בריטיות שנאבקה בהצבת טילים גרעיניים בארצה, ומוסיקאי מוונצואלה שהפך אלפי ילדים עניים לנגנים בתזמורות נוער.
נאמתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל הדרכים ליישובו. בתום הדברים קם הקהל כולו על רגליו ומחא כפיים - הפגנה של תמיכה שאינני רגיל לה. קיבלנו את התעודות וצ'ק שמן (שהעברתי מיד ל״גוש שלום״ כמובן). למחרת היום השתתפנו בארוחה במסעדה באחד האיים הסמוכים.
למען האמת, קשה לי להתרגש בקבלת פרסים. אני תמיד קצת נבוך כשנואמים בשבחי. זה מזכיר לי לוויה. פעם אמר לי איגנץ בוביס, מנהיג יהודי-גרמני עתיר פרסים: ״הבעיה היא לקבל את הפרס הראשון. האחרים באים מאליהם.״
בסך הכול קיבלתי 14 פרסים - ואף לא אחד ממדינת ישראל. תנועת השלום ״יש גבול״ העניקה לי פרס על שם ישעיהו ליבוביץ, אדם שהערכתי והערצתי.
שמחתי על שלושת הפרסים שקיבלתי מן הציבור הישראלי-הערבי והפלסטיני. את הראשון קיבלתי ב-1953, כאשר הכפר אבו-גוש העניק לי אזרחות הכבוד על עזרתי לסכל את המזימה לגרש אותו מאדמתו, שבה עבר אז הכביש הראשי בין תל אביב לירושלים.
דומה היתה אזרחות הכבוד שהעניק לי כפר קאסם, במלאות ארבעים שנה לטבח שבחשיפתו מילא ״העולם הזה״ תפקיד חשוב.
הפרס השלישי היה מגן כבוד בחתימת אבו-מאזן (מחמוד עבאס), נשיא הרשות הלאומית הפלסטינית, על חלקי במאבק למען בילעין.
שישה פרסים קיבלתי בגרמניה. הכי שימח אותי הפרס על שם אריך מאריה רמארק, שהוענק לי בעיר מולדתו, אוסנבריק. ספרו הנפלא של רמארק, ״במערב אין כל חדש״, מלווה אותי מנעוריי. הוא שימש נר לרגליי כאשר כתבתי את ״בשדות פלשת 1948״ ואת ״הצד השני של המטבע״. הטקס הצטיין בתופעה יחידה במינה: השתתפו בו השגריר הישראלי, אבי פרימור, והשגריר הפלסטיני, עבדאללה פרנג'י. השניים לא התעלמו זה מזה אלא לחצו ידיים והחליפו מחמאות. אבל פרימור היה באמת שגריר יוצא דופן. ריבוי הפרסים הגרמניים העיד על הפופולריות שלי בארץ זו, שהתקשורת שלה אוהבת להזכיר מדי פעם שנולדתי שם.
תמיד התגאיתי בכך שלא קיבלתי את ״פרס ישראל״. כל ממסד מעניק פרסים למשרתיו. מדי פעם הוא מעניק גם פרס לאיש אופוזיציה, לצורך אליבי, אך תמיד רק אחרי שלאותו איש או אישה כבר נפלו השיניים. כאשר הוחלט בטעות להעניק את הפרס לישעיהו ליבוביץ, שהיה במלוא אונו, המעניקים התחרטו. כבר סיפרתי שהיה לי חלק בכך. אחרי ההכרזה על הפרס הזמנתי אותו לאספה. הוא הסכים, אך העמיד תנאי: ״אני מוכן לדבר רק על הסירוב לשרת בשטחים הכבושים!״ אמרתי לו שידבר על כל נושא שיחפוץ, ובנאומו השווה ליבוביץ את פעולות צה״ל בשטחים למעשי נאצים. קמה סערה ציבורית אדירה. בתגובה על כך הודיע ליבוביץ שהוא מוותר על הכבוד.
ציבור העיתונאים התחיל לפרגן לי רק זמן רב אחרי מותו של ״העולם הזה״. תחילה העניקו לי את ״פרס סוקולוב״, ואחר כך פרס על ״מפעל חיים״. זה קצת הדאיג אותי. כאשר עיתונאים מפרגנים, האם זה סימן טוב?
את המסיבה לכבוד יום הולדתי השמונים ארגן תדי כ״ץ.
תדי הוא אחד מעמודי התווך של ״גוש שלום״. הוא היה מעין קצין המבצעים שלנו. הוא חבר קיבוץ מגל, בחור חסון, בעל שפם אדיר, איש מעשי שלקח לידיו את כל המשימות המעשיות בהפגנות, החל בהקמת חנוכיית ענק בשטח של כפר פלסטיני בהפגנה שנערכה בחנוכה, וכלה בחומת הדמה שהקמנו באחת ההפגנות בעיירה אל-ראם.
לקראת יום-הולדתי השמונים הכין לי תדי הפתעה משמחת: הוא נסע לרמאללה והקליט ברכה מפי יאסר ערפאת. המנהיג הפלסטיני קרא לי ״ידידי״ ואיחל לי כל טוב. בהזדמנות אחרת, כשנשאל על ידי עיתון ישראלי אם יש לו ידידים ישראלים, הזכיר רק את שמי.
כשאני נשאל על טיב היחסים בין ערפאת וביני, אני מתקשה למצוא את ההגדרה הקולעת. אינני מעז לקרוא לו ״ידיד״ - אחרי הכול, הוא היה המנהיג של אומה, ואני סתם פעיל שלום. בסיס יחסינו היה פוליטי. שנינו רצינו באותו הדבר - שלום המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. אבל הזוויות שלנו היו, כמובן, שונות - אני רציתי בשלום מפני שהוא דרוש לישראל, הוא רצה בו כדי להגשים לפחות חלק מהשאיפות הלאומיות של עמו.
הוא ניצל אותי, ואני ניצלתי אותו. מבחינתו הייתי איש מתאים כדי ליצור קשר ראשון עם המנהיגות הישראלית - איש די רחוק מן הממסד הישראלי כדי לפעול באופן עצמאי, ודי קרוב לצמרת הישראלית כדי לפתוח לו דלת אחורית.
אני ניצלתי אותו במאמץ לשכנע את הציבור הישראלי שהשלום עם העם הפלסטיני גם אפשרי וגם כדאי. עצם הופעתנו ביחד בתמונות - לא רק בביירות, אלא בהמשך גם בתוניס ובארץ - חיזקה את התדמית הזאת.
אבל היה ביחסים בינינו גם משהו מעבר לזה. הוא היה משוכנע שסיכנתי את חיי כדי להיפגש איתו בביירות. כשנפגשנו בנוכחות זרים, הוא תמיד הזכיר זאת. מצד שני, עצם הסכמתו לאותה פגישה היתה הבעת אמון מדהימה. הרי יכולתי להיות איש המוסד המוביל את רודפיו למקום הימצאו, באמצעים אלקטרוניים או אחרים.
אהבתי את האינטליגנציה המהירה ואת חוש ההומור המיוחד שלו. פעם ביקרתי אצלו בלוויית אחמד טיבי, חבר הכנסת הערבי המצטיין בכישרון מדהים לקשור קשרים ולתווך בין אנשים. במהלך הפגישה פנה ערפאת לטיבי כמה פעמים בשם ״עזמי״. הסובבים הנבוכים הגיעו למסקנה שזהו זה - ״הזקן״ סנילי. בסוף התברר שזו היתה דרכו של ערפאת להעניש את טיבי על הברית (הזמנית) שיצר עם ח״כ בל״ד עזמי בשארה, שונאו של ערפאת.
את התיאור המושלם ביותר של ערפאת נתנה לי ליילה שאהיד, נציגת אש״ף בפאריס (בשעתו), ששנינו - רחל ואני - התאהבנו בה ממבט ראשון. ליילה, אישה גדולת מידות ומלאת חיים, היא נצר לשתי משפחות פלסטיניות ״אצילות״ - משפחת חוסייני ומשפחת עלאמי. אביה היה ג'מאל חוסייני, יו״ר הוועד הערבי העליון וקרובו של המופתי, וסבה - מוסא אל-עלאמי, שניהל פעם מעין משא ומתן עם בן-גוריון. במהלך ארוחת ערב במסעדה פריזאית היא הסבירה לנו: כאשר הקים ערפאת את פת״ח, בסוף שנות ה-50, לא היה לו בסיס בטוח בשום מקום. כל המשטרים הערביים שנאו אותו, מפני שכל אחד מהם רצה לנצל את העניין הפלסטיני למטרות הצרות שלו. כדי לשרוד השתמש ערפאת בכל השיטות האפשריות, שיקר לכולם, רימה את כולם, דיבר בכמה לשונות. כך קידם את המאבק הפלסטיני בשלב הקריטי. ״הצרה היא,״ הוסיפה ליילה בהרהור, ״שעכשיו הוא כבר לא יכול להיגמל מסגנון זה.״
במהלך מאבק ההישרדות שלו, של פת״ח בפרט ושל העם הפלסטיני בכלל, למד ערפאת להשתמש בכל המכשירים המעטים שעמדו לרשותו - דיפלומטיה ואלימות, דיבורים ומעשים. כמו כמעט כל לוחמי החופש בדורנו - מקניאטה בקניה עד מנדלה בדרום-אפריקה (וכמו בגין ושמיר אצלנו) הוא היה טרוריסט.
האם יזם ערפאת את הפיגועים אחרי קריסת הסכם אוסלו? נשאלתי על כך לא אחת ועניתי: זה לא חשוב. ייתכן שהוא רק התיר לחמאס לבצע אותם, ולא יזם אותם בעצמו. זה לא משנה דבר.
לי לא שיקר מעולם, וזה גם לא היה מועיל. אני הבנתי אותו. כשהוא דיבר, ידעתי למה התכוון, גם אם אמר את ההפך. פשוט הכנסתי את עצמי לנעליו, הערכתי את הלחצים המופעלים עליו ואת היעדים שאליהם הוא חתר. אני חושב שמעולם לא טעיתי בהערכות שלי לגביו.
אחרי שיבתו ארצה פגשתי אותו אחת לכמה חודשים. זה לא היה תמיד קל, מפני שכמה מעוזריו לא כל-כך אהבו את הקשר שלו איתי. אחדים מהם קינאו בי על הקרבה בינינו. לא אחת פנו אליי מנהיגים פלסטינים בבקשה שאביא לפניו עניין מסוים. הם ידעו שהוא לא יקשיב להם, אך היו בטוחים שיקשיב לי.
הבאתי אליו קבוצות של חברי ״גוש שלום״, משלחות של עיתונאים וגם אישים ישראלים אחרים. ירון לונדון יצא מפגישה כזאת בעזה ואמר לי: ״אורי, לא האמנתי למה שכתבת עליו, שהוא איש חם וסימפטי. עכשיו אני רואה שצדקת בכל מילה.״
על אף שערפאת היה איש דתי, לא היסס מעולם לחבק את רחל, שאותה אהב במיוחד.
פעם ביקשתי להעניק לו מתנה כלשהי, ולא היה לי אלא סמל הגוש - שני הדגלים המצולבים של ישראל ופלסטין, ומתחתם השם ״גוש שלום״. ערפאת לקח את הסמל והדביק אותו לכיס החזה של המקטורן הצבאי שלבש תמיד. הוא סירב להצעת עוזריו לעשות זאת בשבילו, ועמד על כך שיעשה זאת בעצמו. אך היתה בעיה: מכיוון שהוא הסתכל מלמעלה למטה, הדביק את הסמל במהופך. וכך הוא נשאר עד מותו. הוא לא הסיר את הסמל, ובו דגל ישראל, מעולם. שמעתי שהמדים תלויים עכשיו באתר ההנצחה שהקימו לו ברמאללה. מעניין אם עדיין צמוד אליהם הסמל שלנו, עם הדגל הישראלי.
ב-2002, כאשר גברה המתיחות הביטחונית, חששנו שמא יחליט אריאל שרון להרוג אותו. החלטנו לשמש לו ״מגן חי״. נסענו ל״מוקטעה״ והתמקמנו באולם הגדול שנועד לטקסים, המחובר לבניין הראשי שבו גר ועבד ערפאת. היינו קבוצה קטנה - רחל ואני, דובר ה״גוש״ אדם קלר ואשתו ההולנדית ביאטה זילוורסמיט, יונתן פולק מהאנרכיסטים ועוד צעירה ששכחתי את שמה. ישנו כמה לילות על הארץ, עטופים בשמיכות הצבעוניות שגייסו בעיר. כשעלינו למשרדו של ערפאת, הודה לנו בחום.
אחרי כמה ימים חשבנו שהסכנה המיידית לחיי ערפאת חלפה, וחזרנו הביתה. אך כעבור זמן מה גברו חששותינו שוב. נדמה לי שזה היה בזמן מבצע ״חומת מגן״, שבו עשו חיילי צה״ל שמות במשרדי הרשות הפלסטינית ברחבי הגדה. המוקטעה היתה מוקפת. כשביקרנו את ערפאת, ראיני חיילים מסביב לפינה, במרחק מטרים מעטים ממשרדו.
באותה הזדמנות ישנו - גם הפעם על הרצפה - בחדר קרוב לחדרו של ערפאת. אורן מדיקס, האחראי לאתר האינטרנט שלנו, בילה את הלילה בשיחות עם אנשי הביטחון של ערפאת. הוא התרשם שרמתם המקצועית ירודה. גם אני שמתי לב לכך שסידורי הביטחון של ערפאת לקויים ביותר.
באחד הראיונות שנתן אריאל שרון, הוא טען שלא היה יכול לשים את ידו על ערפאת מפני שהיו שם כמה ישראלים, ששימשו כמגן חי. זה היה מחמיא, אך לא האמנתי בכך. אני משוכנע שהאמריקאים אסרו על שרון להרוג את ערפאת בגלוי, מחשש פן יגרום הדבר להתקוממות ההמונים נגד אמריקה בכל העולם הערבי. זה לא מנע, כמובן, התנקשות באמצעות חומר רדיו-אקטיבי, שלא ניתן לגלות את עקבותיו בבדיקה שגרתית. לדעתי, זה מה שקרה. מהרגע הראשון הייתי משוכנע שהוא הורעל, באמצעים הדומים לאלה שבהם השתמש המוסד בהתנקשות הכושלת בחיי מנהיג החמאס, חאלד משעל, בעמאן.
הלכנו, כמובן, ללוויה של ערפאת ברמאללה. הצפיפות היתה נוראה. המונים הצטופפו בחצר ה״מוקטעה״. מצאנו סלע ועמדנו עליו - רחל ואני, ידידתנו ריימונדה טאוויל, החותנת של ערפאת, שפניה היו שטופות דמעות, ופדואה ברגותי, אשתו של מרוואן הכלוא.
כשהתקרב המסוק שנשא את הגופה נכנס ההמון להיסטריה. אינני יודע איך עבר היום בלי הרוגים. עד שנטמנה הגופה בקבר הארעי, נורו סביבנו אלפי כדורים באוויר, בקקופוניה בלתי-פוסקת שהפחידה את רחל מאוד. אבל איש לא נפגע.
חזרתי כעבור 40 יום, באזכרה שסיימה את ימי האבל. היא נערכה באותו האולם שבו שכבנו בזמנו כ״מגן חי״, והיתה מסודרת מאוד. אבו-מאזן ישב ליד עומר סלימאן, ראש המודיעין המצרי ומקורבו של חוסני מובארק. לחצתי את ידיהם, וכשפניתי ללכת ראיתי בזווית עיני שהמצרי התעניין אצל אבו-מאזן מי אני. בדרך חזרה נתקלתי בח״כ ג'מאל זחאלקה, רוקח במקצועו. החלפנו דעות. שנינו היינו משוכנעים שערפאת הורעל.
באפריל 2000 ערך האו״ם סימפוזיון עולמי על בעיית הפליטים הפלסטינים. הוא נערך בבניין אונסק״ו בפאריס. הוזמנתי לדבר במושב הפתיחה כמשתתף הישראלי הבכיר, מיד אחרי הדובר הפלסטיני הבכיר, סלמן אבו-סיטה. הוזהרתי מראש שאבו-סיטה הוא הנציג הקיצוני ביותר של הפליטים, שונא מובהק של ישראל. חקרתי ומצאתי שהוא פליט שהפך במרוצת השנים לקבלן בניין בינלאומי, ועכשיו הוא עשיר מופלג.
החלטתי שבניגוד למנהגי אקרא את דבריי מן הכתב, כדי להקפיד על הדברים ולמנוע אי-הבנות. השקפתי היתה (ונותרה) שישראל תכיר בחלקה ביצירת הבעיה, תכיר עקרונית בזכות הפליטים לחזור, תסכים בפועל להחזרת מספר מצומצם מהם תוך עשר שנים ותתרום ליישוב שאר הפליטים במדינה הפלסטינית או בכל מקום אחר שירצו.
הדובר הערבי דיבר באנגלית רהוטה על פתרון שונה לגמרי. לדעתו, ישראל היא ארץ חצי ריקה, הנגב כולו פנוי ליישוב בני אדם, ושם יש ליישב את כל הפליטים הרוצים לחזור לשטח ישראל. לא היו בדבריו ביטויים של שנאה.
כשקמתי לדבר עמדה בפניי ברירה: או לשאת את דבריי הכתובים או להשיב לנואם הקודם. היה לי הרבה מה להגיד לו. לדוגמה: מה הטעם להחזיר את הפליטים לישראל, אם לא יוכלו להתיישב בכפריהם ובעריהם, אלא במקום זר להם לגמרי?
אולם החלטתי שחשוב יותר לפרט את התוכנית שלי. לכן אמרתי בפתח דבריי שאינני יכול, בזמן שהוקצב לי, להשיב לנואם הקודם, אף שיש לי הרבה מה להגיד לו, ולכן אני מזמין אותו לארוחת ערב ואשיב לו באופן פרטי.
בתום המושב, כשקיבלתי את הברכות השגרתיות, הופתעתי כאשר אבו-סיטה ניגש אליי ושאל לגבי ארוחת הערב המובטחת. קבענו מקום ושעה. נפגשנו - אבו-סיטה, רחל ואני - במסעדה טובה. בשיחה המרגשת סיפר אבו-סיטה על ילדותו בנגב. כשפרצה מלחמת תש״ח הלך ברגל מירושלים, שם למד, לבאר שבע. שם הצטרף לאחיו הבכור והשניים ברחו לרצועת עזה, שהיתה כבושה בידי המצרים. אלה התעללו בו אך הוא הצליח להגיע לקהיר, שם למד הנדסה ופתח בקריירה עסקית.
באחד הימים נפל לידו יומן של קצין טורקי שכיהן בראשית המאה הקודמת כמושל באר שבע. הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. המסמך ריתק את אבו-סיטה, ומאז התמסר באופן כמעט כפייתי לחקר תולדות פלסטין.
תחילה התייחסתי קצת בעליונות לדבריו. אחרי הכול, הייתי חייל ועד ראייה ל״נכבה״, בשעה שהוא היה רק ילד. אבל כאשר התחלנו להתווכח על הפרטים, נדהמתי. הידע שלו היה אינסופי. הוא ידע את גורלו של כל כפר ערבי במלחמה - מתי נכבש, על ידי איזו יחידה, מי היה המפקד. כאשר סיפרתי על הפעולות שבהן השתתפתי בעצמי וטעיתי לעתים לגבי פרט זה או אחר, הוא תיקן אותי. כך ישבנו כמה שעות, ובמהלכן נוצר קשר רגשי חזק בינינו, ובייחוד בינו לבין רחל. הוא חש באמפתיה המיוחדת שלה, והושפע עמוקות. כעבור שנים, כאשר שמע על מות רחל, שיגר לי מסר מרגש.
השיחה עם אבו-סיטה גרמה לי לעמוד שוב על אחת מבעיות היסוד של הסכסוך: ההבדל התהומי בין הזיכרון הישראלי לבין הזיכרון הפלסטיני. בעיני שני הצדדים נראה העבר כאילו התרחש בשתי פלאנטות שונות. כל אירוע שהתרחש בארץ מאז סוף המאה ה-19 נראה לגמרי אחרת בעיני פלסטיני וישראלי.
יש אומרים - ולפעמים גם אני אמרתי - שכדי לעשות שלום צריך להתעלם מן העבר, ולהתחיל כאילו מחדש. אבל זה בלתי-אפשרי. שלום אמת פירושו התפייסות, והתפייסות אינה אפשרית כאשר רובצת תהום כזאת בין הנרטיבים ההיסטוריים.
בצעירותי התעניינתי בהיסטוריה הבריטית. מה לומדים ילדים אנגלים בני ימינו על קרב הייסטינגס (1066), למשל, שבו הביסו הפולשים הנורמאנים את התושבים האנגלו-סאכסים? האם הם לומדים להזדהות עם הפולשים או עם בני המקום? השגתי ספרי לימוד הנהוגים בבתי הספר הבריטיים, ונוכחתי לדעת שיש פתרון פשוט: הילדים מזדהים עם שני הצדדים. אלה גם אלה הם מרכיבים של האומה האנגלית, אלה גם אלה תרמו להיווצרות השפה האנגלית של ימינו, שבה משמשות מילים סאכסיות (כלומר גרמניות) וצרפתיות (שפת הכובשים הנורמאנים) בערבוביה.
עוד מימי ״במאבק״ חלמתי על כתיבת ספר היסטוריה, שיאיר באור חיובי את שני הצדדים של הסכסוך הציוני-ערבי על כל פרטיו, למן ההתחלה, וישלב את שני הנרטיבים לסיפור כללי אחד. בספרי משנת 1967, ״מלחמת היום השביעי״, שנכתב במקורו באנגלית והופיע בארצות הברית בשם ״ישראל בלי ציונים״, עשיתי ניסיון כזה. נדמה לי שזה היה הניסיון הראשון מסוגו.
אינני יודע אם השיחה עם אבו-סיטה השפיעה עליי, אך כעבור שנה כתבתי ״60 תיזות״ על מהלך הסכסוך, והצעתי לחבריי ב״גוש שלום״ לפרסמו. כך היה. ביקשתי שניים מחבריי, מיכאל ורשבסקי (״מיקאדו״) ואדם קלר, לעבור על הספר לפני הפרסום. מאז פורסמו שתי מהדורות נוספות (האחרונה ב-2010) שכללו את האירועים הנוספים בסכסוך.
חיפשתי שם מתאים לחוברת, שיבטא את התורה כולה על רגל אחת. בסוף קראתי לה ״אמת מול אמת״ - רמז לכך שלכל צד בסכסוך שלנו יש האמת שלו, שעליה מבוססת כל תפיסתו לגבי הסכסוך.
אני די גאה ביצירה זו. 34 העמודים שלה הודפסו על נייר מבריק יקר, בכמה צבעים, ומגובים בתצלומים היסטוריים. על גבה הופיעה הכתובת: ״זהירות - זה מסמך חתרני. הוא מערער את המוסכמות שעליהן בנוי הקונסנסוס הלאומי.״
ואכן, אני מתיימר לטעון שמי שקרא את החוברת לא היה עוד מסוגל לחשוב על הסכסוך בדפוסים המקובלים. לדוגמה, כל ילד וילדה ישראלים לומדים בגאווה על המאבק למען ״עבודה עברית״ בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. החוברת אומרת בסעיף 26:
הניגוד המוחלט בראיית העובדות נוגע לכל אחת מתופעות הסכסוך. כך, למשל, ראו היהודים במאבק על ״עבודה עברית״ מאמץ סוציאלי שוחר קדמה, שנועד להפוך עם של למדנים, סוחרים וספסרים לעם של פועלים ואיכרים. בעיני הערבים נראה מאמץ זה כניסיון פושע של הציונים לנשל את הערבים, לגרשם משוק העבודה ולקיים על אדמתם כלכלה יהודית נפרדת שאין בה מקום לערבים.
הילדים הישראלים לומדים, כעובדה פשוטה כזריחת השמש במזרח, שאבותיהם באו לארץ וקנו את האדמה מבעליה הערבים בכסף טוב, ועל כן לא נישלו איש. החוברת אומרת בסעיף 27:
גאוות הציונים היתה על ״גאולת האדמה״. האדמה נקנתה בכסף, שנאסף מיהודים ברחבי העולם. ה״עולים״, שרבים מהם היו קודם לכן אינטלקטואלים וסוחרים, הוציאו כאן את לחמם מהארץ בעבודת כפיים. כל זה, לדעתם, בדרכי שלום ובלי לנשל אף ערבי אחד. ואילו בעיני הערבים היה זה סיפור אכזרי של נישול וגירוש, מפני שהציונים רכשו את האדמות מבעלי הון ערבים, תושבי הערים הגדולות בארץ ובחו״ל, ואז גירשו בכוח את הפלאחים שישבו עליהן והתפרנסו מהן מדורי דורות. לשם כך הפעילו הציונים את המשטרה הטורקית, ולאחר מכן הבריטית. המוני הערבים ראו בעיניים כלות כיצד אדמתם נלקחה מהם.
עשינו מאמץ כביר כדי להפיץ את החוברת. תרגמנו אותה לכמה שפות, ביניהן ערבית, אנגלית, גרמנית, צרפתית ורוסית. בהמשך פרסמנו אותה כמודעות ב״הארץ״. צירפנו את החוברת הערבית לכל גיליון של העיתונים הערביים בארץ, וכן צירפנו את החוברת בשפה הרוסית לכל גיליונות העיתונים הרוסיים המקומיים.
רעיון החרם על מוצרי ההתנחלויות נולד, כמדומני, כאשר הציע אדם קלר פעולה פשוטה: להציב משמרות בפתח של סופרמרקטים, לחלק לקונים רשימה של מוצרים המיוצרים בהתנחלויות ולקרוא להם להחרים אותם.
אדם הצטרף ל״תנועת העולם הזה - כוח חדש״ ערב הבחירות של 1969, ומאז יש בינינו קשרים הדוקים. הוא איש מיוחד במינו: בעל ידע עצום בהיסטוריה של עמים ותקופות, וכישרון לראות קווים מקבילים בין פרקים היסטוריים שונים. יש לו ראש פורה לסיסמאות ולמדבקות, והניתוחים הפוליטיים השוטפים שלו זהים כמעט תמיד לניתוחים שלי. בשנים האחרונות אנחנו פועלים בצוותא בניסוח המודעה השבועית של ״גוש שלום״ ב״הארץ״, שהפכה לאחד הסמלים של מחנה השלום. רוב המודעות נולדו בראשו.
כשהציע אדם להציב משמרות בשערי הסופרמרקטים ברחבי הארץ, פקפקתי ביכולתנו לבצע זאת, אך תוך כדי כך נולד רעיון הרבה יותר גדול: להכריז על חרם של כל מוצרי ההתנחלויות.
תחילה אספנו מידע על המפעלים הפועלים שם, הדפסנו רשימה ממוינת ובספטמבר 1997 ערכנו מסיבת עיתונאים כדי להכריז על החרם. מסיבה זו היתה מיוחדת במינה מבחינה אחת: אף עיתונאי אחד של התקשורת הישראלית לא הופיע בה. העניין הושתק לחלוטין.
פרסמנו את דבר החרם כמודעות בתשלום, והצענו לשלוח את הרשימה לכל דורש. במשך הזמן חילקנו אלפי עותקים.
היו כמה תגובות תמוהות. יגאל תומרקין, הפסל בעל הפה הגדול (על הדתיים: ״האנשים עם המכסה על הראש״), יליד גרמניה, התנגד לעצם רעיון החרם. עמוס קינן טען שאיננו יכול לוותר על יינות הגולן. טומי לפיד הכריז שזה מזכיר לו את סיסמת הנאצים: ״אל תקנו אצל יהודים!״ היו שהסכימו עם החרם לגבי השטחים הפלסטיניים, אך לא לגבי רמת הגולן. וכן הלאה.
במהלך הפעולה טסנו לבריסל כדי להודיע עליה לפקידי האיחוד האירופי ולמחות על התנהלותם.
בין האיחוד האירופי וישראל קיימת אמנה, המעניקה לסחורות ישראליות זכויות המשוות את מעמדן לסחורות אירופיות. אמנה זו חלה רק על ישראל שבתחומי הקו הירוק, ובהחלט לא על מוצרי ההתנחלויות, אבל במשך שנים העלים האיחוד עין, וכך עשו כל ארצותיו. ״אתם מממנים את ההתנחלויות ומזיקים למחנה השלום הישראלי!״ התרסתי בפני הפקידים המוסמכים. הם הודו בבושה, אך אמרו שידיהם כבולות. כמה מדינות, ובעיקר גרמניה והולנד, התנגדו להפעלת האמנה כלשונה בעניין זה.
כעבור זמן מה חל שינוי אטי בעמדת האיחוד, והוא הודיע שהוא עשוי להפעיל את האמנה. בירושלים פרצה פאניקה. היה דיון במליאת הכנסת. העניין הועבר לוועדת הכלכלה, והיו״ר, איש מפלגת העבודה, הזמין אותי לדיון. מצאתי שם פקידים בכירים של כמה משרדי ממשלה, שהשמיעו קול זעקה: החרם על ההתנחלויות יפתח פתח לחרם כללי על ישראל, ועוד. בין השאר הוזכר סכום המסחר של ההתנחלויות באירופה: כ-200 מיליון דולר.
הזמן והכיבוש עשו את שלהם, ובסוף הגיעה אירופה לעמדה נחרצת בעניין זה. ראש הממשלה אהוד אולמרט הסכים להיענות לדרישה שעל כל מוצר ישראלי יופיע מקום הייצור, כדי שיוטל עליו המכס המקובל לגבי סחורה שאין האמנה חלה עליה.
בימי כהונתו של בנימין נתניהו החליט הרוב הימני לחוקק חוק מיוחד, המתחזה לאמצעי הגנה בפני החרמת המדינה, אך הוחבא בו סעיף המגן על מוצרי ההתנחלויות. נאמר בו שכל אדם יוכל לתבוע פיצוי ממי שמטיף לחרם על המוצרים, מבלי להוכיח שניזוק בעצמו. פירוש הדבר שהיינו עלולים להיתבע לשלם פיצויים בסכומים עצומים. הגשנו עתירה לבג״ץ ודרשנו לבטל את החוק, הסותר את כללי הדמוקרטיה. בג״ץ התפתל. לא היה לו חשק להתעמת פנים אל פנים עם הרוב הלאומני בכנסת. העניין נדחה שוב ושוב, עד שנערך דיון בפני הרכב מיוחד של שבעה שופטים. אני מקווה שננצח בסוף - ולו רק מפני שאני מופיע בראש רשימת העותרים, ופסק הדין ייקרא רשמית ״אבנרי נגד הכנסת״.
במשך עשרות שנים הייתי אובייקט של שנאה בעיני הימין. זה היה טבעי, ומעולם לא כעסתי על כך. להפך, מדי פעם נשמעו לי ההשמצות כמחמאות. למשל כאשר המשורר הכנעני אהרון אמיר, שאימץ דעות ימניות קיצוניות, טען ש״אורי אבנרי השחית שלושה דורות של ישראלים״, או כאשר ביטאון הימין התריס כלפי נתניהו שהוא ״אימץ לעצמו את תוכנית אבנרי״. אך בשנים האחרונות זכיתי גם להשמצות מצד שמאל.
עקרון ״שתי המדינות״ הוא עמוד התווך של תפיסתי מאז מלחמת תש״ח. כאשר העליתי אותו לראשונה אחרי המלחמה ההיא, לא היו בעולם כולו מאה אנשים שתמכו בו. בינתיים הוא הפך לקונסנסוס עולמי, נחלת כל המעצמות בעולם והרוב הגדול של הציבור הישראלי והפלסטיני.
והנה צץ בשוליים השמאליים עיקרון חלופי: ״מדינה אחת״. בשוליים הימניים היה החזון הזה קיים תמיד, אם כי מתוך כוונות הפוכות.
לפני מלחמת תש״ח דגלו חוגים שמאליים מסוימים ברעיון המדינה ה״דו-לאומית״. ״השומר הצעיר״ דגל בו תמיד, והצטרפו אליו חוגים אינטלקטואליים ליברליים, בראשות יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, והפילוסוף הנודע מרטין בובר. חסידי הרעיון הדו-לאומי אמרו שיש בארץ שני לאומים, והם יחיו ביחד במדינה אחת על בסיס של ״פאריטי״ - שוויון מספרי ושלטוני. הערבים ראו בכך תכסיס ציוני: מכיוון שהיהודים היו אז מיעוט בארץ, השוויון הדו-לאומי היה מעניק להם תוספת דמוגרפית גדולה.
הרעיון עצמו לא הכה שורשים, וכל מי שדגלו בו שמטו אותו במהלך מלחמת תש״ח, כמו תפוח אדמה לוהט. והנה, בסוף שנות ה-90, הוא צץ מחדש.
אמנם, מעולם לא הובהר בצורה חד-משמעית למה הכוונה. מדינה לא לאומית, מדינת-כל-אזרחיה, מדינה דו-לאומית? אלה הן תפיסות שונות לגמרי זו מזו, המחייבות תבניות פוליטיות שונות לגמרי. אבל הדוגלים ב״פתרון המדינה האחת״ לא נכנסו בדרך כלל לפרטים, אולי מפני שאלה לא היו ברורים גם להם.
חרף מספרם הקטן, יחסית, מהווה עדת הדוגלים ב״פתרון המדינה האחת״ ציבור מגוון מאוד.
בקצה האחד נמצאים האידיאליסטים, התומכים ברעיון זה מנימוקים טהורים. נראה להם שזהו מצב אידיאלי. סוף הלאומנות, סוף האפליה. כולם חיים ביחד, כמו הזאב והכבש במשל של ישעיהו הנביא. חבל שזה בלתי-מציאותי. האידיאליזם הצרוף של המרקסיזם המקורי הוליד בסוף את סטאלין וחבר מרעיו.
אני חושד בחלק מהאידיאליסטים האלה שהם התנגדו מלכתחילה להקמתה של מדינת ישראל, והרעיון החדש, כביכול, רק בא לאשש את עמדתם המקורית.
בקצה השני נמצאים התומכים הפלסטינים. מבחינתם, השאיפה למדינה אחת אינה אלא צורה חדשה של השאיפה לחיסולה של מדינת ישראל. הם בטוחים שבסופו של התהליך, בכוח הדמוגרפיה, תהפוך המדינה האחת למדינה לאומית ערבית. אני מבין אותם, אבל אינני שותף לשאיפה זו.
בין שני הקצוות האלה יש מגוון רחב של בעלי דעות שונות. אחדים מהם פועלים מתוך ייאוש מול הדעה הפופולרית ש״אין פתרון״, ואחרים מתוך הגעגועים לימי שלטון המנדט הבריטי, שבהם, כביכול, ערבים יהודים חיו בשלום ביחד. זוהי, כמובן, אגדה.
הצבעתי על כל המגרעות האלה בוויכוח פומבי עם פרופ' אילן פפה, אחד המובילים של רעיון המדינה האחת. אמרתי שאין זה מוסרי להטיף לרעיון בלתי-מציאותי, במקום לפעול למען רעיון שאולי אינו מושלם מבחינה מוסרית, אך הוא מציאותי. ממד הזמן חשוב, כי בינתיים מתרחבות ההתנחלויות וגוברת מצוקת העם הפלסטיני. מדינת ישראל הולכת ונשחתת לנגד עינינו.
את אהוד ברק הכרתי לראשונה כשהיה סגן הרמטכ״ל. עוד קודם לכן שמעתי עליו שבחים עד לב השמים מפי בנימין גיבלי. לדבריו גדל בצה״ל גאון, שיגיע רחוק. לכן הייתי סקרן כשקיבלתי הזמנה לבקר אותו בלשכתו בקריה. כאשר המתנתי בחדר הסמוך, שבו היו תלויות תמונות כל סגני הרמטכ״לים שכיהנו לפניו, בחנתי מי מהם הגיע לדרגת הרמטכ״ל. כשנכנסתי לחדרו של בדק, גיליתי לו את הסיכום: רובם אכן התמנו לרמטכ״לים. זאת יכלה להיות ההתחלה של ידידות יפה, אבל זה לא יצא בדיוק כך.
השיחה עצמה היתה נעימה. כבר סיפרתי שאני חובב של היסטוריה צבאית. זה התחיל אצלי בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר קראתי כל ספר אפשרי על המהלכים האסטרטגיים והטאקטיים, והמשכתי בכך גם לאחר-מכן. אני מחשיב את עצמי כידען די רציני בתחום זה, והנה פגשתי אדם המצוי בחומר לא פחות ממני.
הכרתי בחיי אלופים רבים, אך אפשר לספור על אצבעות יד אחת את האינטלקטואלים שביניהם. הדוכס וולינגטון התרגז פעם על כמות הניירת בצבא והכריז: ״חיילים צריכים להילחם, לא לכתוב!״ בצה״ל ניתן היה להוסיף: הם גם לא צריכים לקרוא.
שוחחנו על מלחמת שלושים השנה ומלחמות אחרות, ויצאתי מהפגישה חדור התפעלות מהאלוף הזה. הדבר היה בימי האינתיפאדה הראשונה, ונחרת בזיכרוני משפט של ביקורת על הרמטכ״ל המכהן, דן שומרון. דיברנו על הפשעים שביצעו חיילים, וברק קבע: ״לא צריך להגיד להם מה מותר להם לעשות, צריך להגיד להם מה אסור להם לעשות!״
לא התרשמתי במיוחד מתקופת הרמטכ״לות שלו. ציפיתי ממנו ליותר. אך כעבור שנים ספורות, כאשר נבחר לראשות הממשלה, התלהבתי.
זה היה אחרי תקופת הכהונה הראשונה של בנימין נתניהו, שהמאיס את עצמו על חלק גדול של הציבור. כאשר נודע במוצאי יום הבחירות שברק ניצח, ההתלהבות העממית לא ידעה גבול. זה היה כאילו השתחררה הארץ מכובש זר, משהו הדומה לקבלת פניו של שארל דה-גול בפאריס המשוחררת.
עם היוודע התוצאות, ומבלי שמישהו יזם זאת, נהרו המונים לכיכר רבין בתל אביב. שם נערכה חגיגה המונית ספונטנית. הייתי שם. ההמון צעק, שר ורקד, וברק נשא נאום מלא הבטחה ותקווה.
הצעקה העיקרית בכיכר היתה ״רק לא ש״ס!״ כפי שקורה אצלנו מדי פעם, נאחז הציבור בעניין צדדי, והפך אותו לאובססיה. השנאה לש״ס גברה אז על הכול. בעיניי זו היתה איוולת. כפי שציינתי הרבה פעמים, אי-אפשר לעשות שלום בלי הציבור המזרחי. שיתוף ש״ס בממשלה היה יכול להקל על המלאכה.
כעבור כמה ימים הוזמנתי להשתתף, יחד עם כל חברי הכנסת לשעבר, בפתיחת הכנסת החדשה. בהזדמנויות אלה יושבים ה״לשעברים״ באולם המליאה, מאחורי הח״כים החדשים. ברגע שננעלה הישיבה מיהרתי אל ברק, שעמד עדיין ליד שולחן הממשלה, ולחשתי לו באוזן: ״קח את ש״ס!״ הוא השיב לי ״תשכנע את חבריך!״
במערכת הבחירות נקט ברק קו שמאלי מובהק. אחת הסיסמאות הבולטות ביותר היתה: ״חינוך במקום התנחלויות!״ הוא הבטיח להשיג שלום תוך זמן קצר.
ואכן, לא עברו הרבה חודשים וברק יזם את ועידת קמפ-דייוויד. הוא שכנע את הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון, וזה לחץ על ערפאת להשתתף. ערפאת ניסה להתחמק. הוא הריח מלכודת. הוא חשש שברק וקלינטון יפעלו כשתי זרועות של מפצח אגוזים, וייעדו לו את תפקיד האגוז. הוא לא טעה.
לבסוף הסכים ערפאת לבוא, אחרי שקלינטון הבטיח לו חגיגית שאם תיכשל הוועידה, לא יאשים אף צד אחד. אך בבוא העת הפר קלינטון של ההבטחה הזאת בציניות גמורה.
אחרי הוועידה היה לי ויכוח ארוך עם רחל לגבי מה שקרה. היו לנו שתי גרסאות שונות.
לפי הגרסה שלי, ברק באמת רצה בשלום. הצרה שלו היתה השחצנות שלו, שגבלה בשיגעון גדלות. קרה לו מה שקורה לעתים קרובות לאינטלקטואל הגדל בקרב בורים: הוא האמין שהוא גאון.
כשהגיע לשלטון, לא היה לו מושג בעניינים ערביים. אני חושש שמעולם לא היתה לו שיחה רצינית עם פלסטיני. הוא גם לא שעה לעצות. הוא האמין שיש בידו מטה קסם. אם יציע לערפאת מדינה פלסטינית, יתפקע המנהיג הפלסטיני מרוב התפעלות ויוותר מיד על כל השאר.
זה לא קרה, כמובן. ערפאת הגיע לקמפ-דייוויד כשהוא מלא חששות וחשדות. כל רצונו היה להגיע הביתה בשלום. הצעותיו של ברק (״ההצעות הנדיבות ביותר שהוצעו אי-פעם על ידי מנהיג ישראלי!״ כפי שנקראו בישראל) לא הרשימו אותו. הוא התעניין בפרטים, והפרטים נפלו בהרבה מהמינימום שמנהיג פלסטיני יכול היה לקבל. לכל פלסטיני, הריבונות על מזרח ירושלים, בירת המדינה הפלסטינית, היא מטרה קדושה. ברק הציע הרבה פחות - שלטון בלי ריבונות. לכאורה הציע לספח לישראל רק חלק קטן מן הגדה, אך למעשה ביקש לספח כרבע מהשטחים הכבושים. וצריך לזכור שכל השטחים הכבושים מהווים בסך הכול 22% משטח פלסטין המנדטורית.
אי-ההבנה של הישראלים מצאה ביטוי מיוחד בהצעה (שיש המייחסים אותה ליוסי ביילין) לחלק את הריבונות על הר הבית: לערבים תהיה הריבונות על פני השטח, ולישראל תהיה הריבונות מתחת לפני השטח. זאת היתה הצעה מגוחכת, אבל היא עוררה בהלה בקרב הפלסטינים. הם האמינו שיש בה רק היגיון אחד: שהישראלים מתכוונים לחפור מתחת למבנים הקדושים להם ולמוטטם.
התנהגותו של ברק תרמה לחשדנות. הוא עשה את הכול כדי למנוע את היווצרותה של אווירה ידידותית ונינוחה. אף שהביתן שלו היה קרוב לביתנו של ערפאת, לא ביקר אותו ולו פעם אחת, וגם לא הזמין אותו אליו לקפה. ערפאת, איש של מחוות ושל מגע ישיר, מצא מולו אדם קר ודוחה. בין השניים נפערה תהום, בדומה לתהום שבין שני העמים.
האסון האמיתי נוצר בתום הוועידה, אחרי שהסתיימה בכישלון. ערפאת חזר הביתה והתקבל כגיבור, מכיוון שלא נפל לפח שהטמינו לו קלינטון וברק ולא נשבר. אילו היה ברק מדינאי נורמלי, היה אומר מה שדיפלומטים רגילים לומר במקרים כאלה: ״היתה ועידה פוריה... היו חילופי דעות כנים... לצערי לא הגענו עדיין להסכמה, אך יהיו ועידות נוספות עד שנגיע להסכם...״
תחת זאת יצר ברק ״מנטרה״ קטלנית: ״הפכתי כל אבן כדי להגיע לשלום / הצעתי לפלסטינים הצעות נדיבות ללא תקדים / הם (או הוא) דחו את הכול / הם (או הוא) רוצים לזרוק אותנו לים / אין לנו שותף לשלום.״
אילו אמר זאת איש כמו בנימין נתניהו, לא היתה לזה כל חשיבות. אך ברק הציג את עצמו כ״מנהיג מחנה השלום״, התגלמות השמאל הציוני. לכן היתה לדבריו תוצאה הרסנית מאין כמוה. במכה אחת חיסל את מחנה השלום הציוני, שלא חזר לאיתנו עד היום.
גרסת רחל היתה הרבה יותר פשוטה. היא לא האמינה לברק מלכתחילה. לדעתה לא התכוון מעולם לעשות שלום, אלא רק ״לקרוע את המסווה מעל פרצופו של ערפאת,״ כפי שהצהיר בעצמו.
לא הסכמנו בינינו על עניין זה עד הסוף.
ההתנהגות של קלינטון גבלה בנבזות. אשתו היתה באותה עת עסוקה במערכת הבחירות שלה לסנאט, כנציגת ניו יורק, מדינה מלאה ביהודים. לכן הפר בעלה את מילת הכבוד שנתן לערפאת שלא להאשים איש במקרה של כישלון, והפיץ את הגרסה השקרית שערפאת אשם בכול. מומחים אמריקאים, כולל כמה אנשים שהשתתפו בוועידה, סתרו את דבריו.
ליחסים שלי עם ברק היה אפילוג הולם. אחרי הכישלון בקמפ-דייוויד פרצה האינתיפאדה השנייה, כפי שחבריי ואני ניבאנו מראש. זמן קצר לאחר-מכן נערכו הבחירות, שבהן התייצב אריאל שרון מול ברק. הסקרים ניבאו ניצחון מוחץ לשרון. אחר הצהריים ביום הבחירות הלכתי להצביע. הטלתי את הפתק - בלית ברירה הצבעתי בעד ברק - כאשר צלצל הטלפון הסלולרי שלי. להפתעתי היה על הקו יועצו של אהוד ברק.
״תשמע, אורי,״ אמר לי, ״הסקרים שלנו מראים לנו שחל שינוי גדול בדעת הקהל. בשעות האחרונות חלה תזוזה גדולה לטובה ברק. אנחנו יכולים לנצח. הבעיה הגדולה היא הצבעת הציבור הערבי. אנחנו חושבים שאתה יכול להשפיע על מנהיגי הציבור הערבי ללכת לקלפי ולהצביע בעד ברק.״
עשיתי כמבוקשו. טלפנתי לעזמי בשארה, המנהיג הערבי החשוב ביותר באותה עת, ומסרתי לו את הבקשה. עזמי התייחס אליה בביטול. ״בכל מקרה,״ הוסיף, ״זה הרבה יותר מדי מאוחר.״
למחרת היום הסתבר שברק נחל תבוסה ניצחת. גם אם כל האזרחים הערבים בעלי זכות הבחירה היו מצביעים בעדו כאיש אחד, הוא לא היה מנצח. הסיפור על התזוזה ברגע האחרון היה שקר במצח נחושה.
אני אוהב הרים. לכן נעניתי ברצון להזמנה להשתתף בכנס בינלאומי של נוער למען שלום, שנערך בעיירה איטלקית קטנה בגבול שבין איטליה ואוסטריה. רחל ואני עמדנו בתחנה של הרכבל, שהיה אמור להוביל אותנו לפסגה המושלגת, כאשר צלצל הטלפון הסלולארי שלי. על הקו היה אדם קלר.
אדם היה הדובר הרשמי של ״גוש שלום״, והוא היה פורה מאוד בשיגור הודעות לעיתונות. באחת מהודעותיו גילה ש״גוש שלום״ שלח אזהרה לכמה קצינים בכירים והודיע להם, שאם לא יעמדו למשפט בישראל על הפשעים שביצעו, יגיש הגוש תלונה נגדם לבית הדין הבינלאומי בהאג.
בעיני אדם זו היתה הודעה שגרתית, חלק מהמאמץ המתמיד של הגוש לזכות בכותרת בתקשורת, שהשתדלה להתעלם מאיתנו. זה לא נראה לו די חשוב כדי להתייעץ איתי. אך התוצאה עלתה על כל המשוער. נפתח מחול שדים. אריאל שרון הודיע שאנחנו בוגדים. דן חלוץ הביע את דעתו שיש להוציא אותנו להורג. ביטויים כמו ״מלשינים״ ו״מוסרים״ עפו סביבנו תדיר.
היינו די מודאגים. אך בסופו של דבר לא יצא מזה כלום. לא הועמדנו לדין, ולא פנינו להאג.
פרופסורים אינם אמורים לעורר מהומות, אבל שני פרופסורים אמריקאיים הצליחו לעשות זאת. סטיבן וולט וג'ון מירשהיימר זעזעו את אמריקה (ואת ישראל) כאשר פרסמו ספר בשם ״השדולה הישראלית ומדיניות החוץ האמריקאית״. הם טענו שמדיניות ארצות הברית במזרח התיכון כפופה לגמרי לשלטון הישראלי, וכי שני בתי הקונגרס בוושינגטון פועלים לפי צווים מירושלים.
החידוש לא היה בעצם הגילוי (״העולם הזה״ כתב על כך עשרות מאמרים) אלא באומץ הלב של המחברים. בארצות הברית לא העז איש לדבר על הסוד הגלוי הזה. יש על כך מעין איסור פרסום טוטאלי, הסכמה בשתיקה. איסור זה חל גם על האוניברסיטאות, שבהן יש לתורמים היהודים השפעה רבה.
פניתי אליהם ושאלתי אם הם מוכנים לבוא לישראל כאורחי ״גוש שלום״. להפתעתי קיבלתי מיד תשובה חיובית. ולא זו בלבד, אלא שהם כבר הוזמנו לירדן, ועל כן הוצאות הבאתם אלינו היו מעטות יחסית.
מעולם לא הזמנו אורחים מחו״ל על חשבוננו, והשקענו הרבה מאמצים כדי שהביקור יהיה נעים ומוצלח. ערכנו לכבודם אספה בבית סוקולוב בתל אביב, ונאומיהם עברו בשקט. אמנם חששתי שיהיו מהומות, אך התבדיתי. הפרופסורים היו כמו שפרופסורים אמריקאים אמורים להיות: סימפטיים, מאופקים, מנומסים. כפרס לקחנו אותם לסיור לאורך חומת ההפרדה, בהדרכת ״מיקאדו״. מאז אנחנו מתכתבים מדי פעם, כשהם מגיבים על המאמרים השבועיים שאני שולח להם.
אחרי הירצחו של ערפאת נפתח הפתח לפילוג בקרב הפלסטינים.
ערפאת היה המאחד הגדול. זה היה אחד מהישגיו העיקריים: שמירה על ״אחדות השורה״. לשם כך השתמש בכל האמצעים: דיפלומטיה, שכנוע, שוחד, איומים, אלימות. לעתים קרובות עצר את יוזמותיו ואף נסוג לאחור, כדי למנוע פילוגים. אנשים כמוני, חסרי סבלנות, התרגזו לא אחת על מה שנראה כהססנות וחולשה מצדו בביצוע יוזמות שהסכמנו עליהן.
הוא היה מודע לכך שהפלגנות היא מחלת הילדות של העם הפלסטיני. בימי ״המרד הערבי״ של שנות ה-30 הרגו בני משפחות חוסייני ומשפחת נאשאשיבי אלה את אלה באותו המרץ שבו הרגו יהודים. במלחמת תש״ח נחלו הפלסטינים תבוסה ניצחת, שחרצה את גורלם לדורות, גם בגלל חוסר יכולתם להתאחד ולהסכים על פיקוד משותף. ערפאת למד את הלקח.
אמנם, פילוגים אינם מונופול פלסטיני. כמעט בכל תנועות השחרור בעולם חלו פילוגים במהלך המאבק לחירות. זה לא קרה רק באירלנד הרחוקה, אלא גם אצלנו בבית. די לזכור את ה״סזון״ ופרשת ״אלטלנה״.
כל עוד ערפאת חי, לא היה פילוג משמעותי. היו לו הרבה מתנגדים. בתוך המחנה נמתחה עליו ביקורת חריפה משמאל ומימין, ממרקסיסטים ומאסלאמיסטים. אך הכול הכירו בסמכותו וקיבלו את החלטותיו.
בבחירות שנערכו אחרי מות ערפאת ניצח במפתיע החמאס, בין היתר בגלל אי-יכולתם של אנשי פת״ח להתאחד ולהציג מועמדים מוסכמים. אך החמאס לא נהנה מפירות ניצחונו. ממשלות ישראל וארצות הברית הטילו עליו חרם, ממשלת האחדות טורפדה, ואחרי שורת משברים נוצר פילוג גיאוגרפי: פת״ח השתלט על הגדה המערבית, חמאס על רצועת עזה. ישראל תרמה לכך תרומה גדולה על ידי חסימת המעבר בין הגדה והרצועה.
בעיניי היה הפילוג הפלסטיני אסון. הוא הקשה עוד יותר על מאמצי השלום. מלחמת החורמה של ישראל בחמאס נראתה לי כטעות חמורה. הרי לא כדאי לעשות שלום עם חלק מהעם היריב ולהמשיך במלחמה בחלק האחר. לכן קרא ״גוש שלום״ להידברות עם החמאס. בעיני חסידי הקונסנסוס זה נשמע כטירוף, אם לא כבגידה ממש.
הסאגה של עלייתו ונפילתו של אהוד אולמרט היא חומר לסופר.
כבר הזכרתי איך הכרתי אותו בכנסת בשנות ה-60, כאשר היה נושא כליו של שמואל תמיר. הוא לא מצא חן בעיניי אז, ויחסי לא השתנה מאז.
אולמרט הוא הפוליטיקאי הצרוף, במובן הרע של המילה. אביו היה פעיל באצ״ל, ועל כן התחיל את הקריירה המגוונת שלו כאיש תנועת ״חרות״ בהנהגת מנחם בגין. הוא הצטרף לניסיון ה״פוטש״ של שמואל תמיר, נאלץ לפרוש איתו מתנועת ״חרות״ והצטרף ל״מרכז החופשי״, שמתח ביקורת חריפה על הקיצוניות של בגין. למחרת מלחמת ששת הימים קפץ פלג זה מנטייה שמאלנית לקיצוניות ימנית והמציא את הסיסמה ״שטח משוחרר / לא יוחזר״. כאשר תמיר לא קידם את אולמרט כרצונו, אולמרט בגד בו, פילג את הקבוצה ועזר להקים מפלגה קטנה חדשה, בהנהגת אליעזר שוסטק, עסקן רביזיוניסטי ותיק. הוא בגד גם בו, ובסוף מצא את דרכו חזרה לליכוד, שם נדחק למקום די רחוק ברשימה.
כאשר מאס שרון בליכוד והקים את תנועתו החדשה, ״קדימה״, קפץ אולמרט על העגלה. שרון לא מצא לו מקום בין השרים החשובים. כפרס תנחומים העניק לו תואר שבדרך כלל הוא חסר תוכן: ממלא מקום ראש הממשלה.
אך גם הפעם היה לאולמרט מזל. שרון שקע בתרדמת, ובזריזות מדהימה תפס ״המ״מ״ אולמרט את מקומו.
בתקופת כהונתו יזם אולמרט, שאת שירותו בצה״ל עשה ככתב ״במחנה״, שתי מלחמות - אחת נגד חיזבאללה בלבנון ואחת נגד החמאס ברצועת עזה.
בשני המקרים פעלנו בצורה שווה. מיד עם פרוץ המלחמה מיהרו כמה מאות פעילי ״גוש שלום״ אל הקריה בתל אביב והפגינו מול משרד הביטחון. הודיתי בלבי לכל אחד מהם. לא קל להפגין נגד מלחמה כאשר ההתלהבות הפטריוטית מרקיעה שחקים. עד מלחמת לבנון הראשונה, זה כלל לא עלה על הדעת.
כל עוד נמשכה המלחמה, ערכנו הפגנה כל יומיים-שלושה. מספר המפגינים עלה בהתמדה, ובשני המקרים הגיע בסוף לעשרת אלפים. עוברים ושבים צעקו עלינו, אך יכולנו להתגאות.
בין הצועדים היו, מלבדנו, גם כל קבוצות השלום הרדיקליות. בשבוע האחרון של המלחמה התעוררו גם ראשי ״השמאל הציוני״ - ״שלום עכשיו״ ומר״צ - להפגנה משלהם. עד אז כבר הספיקה דעת הקהל להתקרר מההתלהבות הראשונה. אנשי ״שלום עכשיו״ ראו בעין רעה מאוד את הופעתנו, עם דגלי שתי המדינות, וביקשו מאיתנו בנימוס (וגם בלי) להוריד את הסמלים או להפגין במקום אחר.
המלחמה בצפון (״מלחמת לבנון השנייה״) היתה כישלון חרוץ. הרמטכ״ל דן חלוץ נאלץ להתפטר, אחרי שצה״ל נתפס במערומיו. מלחמת הדרום (״עופרת יצוקה״) היתה בעיקר רצף של פשעי מלחמה. זה היה בלתי-נמנע, מפני שהלחימה התרחשה בקרב אוכלוסייה צפופה, וההוראה היתה למנוע כמעט בכל מחיר אבדות בצד שלנו.
אחרי ״עופרת יצוקה״ קרה לי משהו מוזר: הוזמנתי לכנס של קצינים שהשתתפו במלחמה. הנושא היה ״פשעי מלחמה״. יחד איתי הוזמנו דן חלוץ, שהציע פעם להוציא אותי להורג בעוון בגידה, ופרופ' אסא כשר, שנחשב, משום מה, לסמכות עליונה בענייני מוסר. הוויכוח היה חריף, אך תרבותי. כעבור כמה שבועות הוזמנתי לוויכוח שני, בהרכב דומה.
בזמן שדיברתי סקרתי את פני מאות הקצינים שישבו מולי, וגיליתי סימני אהדה אצל אחדים מהם. גם בהפסקה ניגשו אליי להמשיך בוויכוח. זה חיזק בי את האמונה שאפשר להילחם על נפשו של צה״ל, ושחובה היא לעשות זאת.
אהוד אולמרט היה שקוע כל העת בשרשרת אינסופית של סקנדלים כלכליים.
בימי חיי למדתי שמי שרוצה להגיע לתפקיד השליט העליון צריך להתרכז לגמרי במאמץ זה. השלטון צריך להיות תאוות חייו הבלעדית. פוליטיקאי תאב בצע או רודף נשים לא יעשה היסטוריה. תאוות השלטון צריכה למלא את כל חייו. כמו אצל דוד בן-גוריון, למשל.
ישראל מבורכת בפוליטיקאים חובבי כסף. ממשה דיין ועד אביגדור ליברמן, הרשימה ארוכה. אולמרט שייך אליה.
תמהתי לא אחת על תופעה זו. אחת הסיבות היא, בלי ספק, שאנשים אלה גדלו בילדותם בעוני ובצמצום. דיין גדל במושב נהלל, וכבר סיפרתי איך נראו החיים בנהלל כאשר חייתי שם במשך חצי שנה. אולמרט גדל בשכונה ענייה של בנימינה. אמנם, גם אני גדלתי בעוני ממאיר - אבל לפני בואנו לארץ היתה משפחתי אמידה למדי. כסף אינו מרשים אותי.
החמדנות של אולמרט פגעה קשה בקריירה שלו. אותה המקריות שהעלתה אותו למשרת ראש הממשלה גם הורידה אותו משם. החשדות נגדו הצטברו, והוא נאלץ להתפטר. בעת הורדת הספר הזה לדפוס תלוי ועומד נגדו גזר דין של שש שנות מאסר בגין קבלת שוחד.
ברגע האחרון הציע אולמרט לפלסטינים הצעת שלום כלשהי. מאז הוא מתפאר שיכול היה להביא את השלום המיוחל, אלמלא הופל. זוהי, כמובן, שטות. אילו רצה לעשות שלום, היה לו זמן די והותר. תחת זאת עשה שתי מלחמות מיותרות ואכזריות.
בכל ההפגנות פעלנו, רחל ואני, כצוות. אינני זוכר אף אחת ממאות ההפגנות שבה לא פעלנו ביחד. היתה בינינו חלוקת עבודה קבועה וברורה. רחל היתה המארגנת. אני, יחד עם פעילים ופעילות מרכזיים אחרים של הגוש, ניסחתי את הכרוזים ואת הכרזות.
ברגע שהחלה ההפגנה, פעלנו כצוות מאומן. אני לקחתי כרזה והשתדלתי ללכת בראש, כדי להבטיח לגוש את מרב תשומת הלב בתקשורת. בדרך כלל העדפתי את אחד ה״תמרורים״ - כך קראנו לכרזה העגולה, דמוית תמרור הדרכים, ובה צבעי הדגלים של ישראל ופלסטין. בשלב זה לא יכולתי עוד לעקוב אחרי רחל. הייתי עסוק בתפקידי - לייצג את הגוש, להעניק ראיונות לתקשורת המקומית והזרה, להתעמת עם הצבא ועם המשטרה, להשתדל שלא להיפגע.
רחל, מצדה, עסקה בצילום. מדי פעם ראיתי אותה לפני ההפגנה, בצדה ומאחוריה. היא היתה בתנועה מתמדת, וזה דרש מאמץ גופני קשה. למזלה, היא לא הרגישה במאמץ כל עוד היתה שקועה בצילום. כתוצאה מכך יש הרבה תצלומים שלי בהפגנות, ואין כמעט אף תמונה אחת של רחל באירועים אלה.
כך זה היה עד שהתמוטטה.