מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
ביולי 1992 נבחר יצחק רבין בפעם השנייה לראשות הממשלה, אחרי שקודם לכן ניצח בהתמודדות הפנימית במפלגת העבודה. בחגיגת הניצחון הכריז ״אני אחליט! אני אנווט!״ - רמז לסכסוך המתמשך בינו לבין שמעון פרס, שהרס את כהונתו הראשונה.
שמחתי. תמיד חיבבתי אותו. במערכת הבחירות הבטיח להשיג שלום תוך תשעה חודשים. בשיחות פרטיות רבות איתי במשך השנים - בעיקר על כוסות ויסקי במסיבות - הוא אמנם גילה התנגדות חריפה לשלום עם אש״ף של יאסר ערפאת, אך סמכתי על ההיגיון שלו.
כמה ימים אחרי כניסת רבין למשרד ראש הממשלה ביקרתי שוב אצל ערפאת בתוניס. הפעם התבקשתי על ידי כתב עת גרמני לראיין למענם את המנהיג הפלסטיני, ועיתונאי גרמני בכיר ליווה אותי. כך עקפתי את החוק שאסר פגישות עם אנשי אש״ף, שאחד מסעיפיו קבע שמותר להיפגש במסגרת מסיבת עיתונאים בינלאומית. רחל ליוותה אותי.
לפגישה הזדמנו כמה מראשי אש״ף. חוץ מערפאת עצמו היו שם מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יאסר עבד ראבו, מיוצאי ״החזית הדמוקרטית״ שהפך לאיש אמונו של ערפאת, זהדי טרזי, נציג אש״ף באו״ם, ועוד שניים-שלושה ששכחתי את שמם. כל הפלסטינים התעניינו באישיותו של רבין. ניסיתי לתאר את האיש, ואמרתי ש״הוא אדם ישר ככל שפוליטיקאי יכול להיות.״ ערפאת, ואחריו כל האחרים, פרצו בצחוק רם. משם התגלגלה השיחה, מבלי שהתכוונתי לכך, למעין תרגול של משא ומתן. הם רצו לדעת מה רבין יכול לתת, ולמה הוא יכול להסכים. עברנו נושא-נושא - המדינה הפלסטינית, הגבולות, המתנחלים, הפליטים, ירושלים ועוד. הפכנו והפכנו בכל נושא, כדי לגלות היכן עשויה להימצא הפשרה.
אני זוכר את הוויכוח על ירושלים. הפלסטינים נטו לשים את הנושא הזה בראש כל משא ומתן. יעצתי להם לעשות את ההפך - לשמור את הנושא עד לסוף.
״זה הנושא הקשה ביותר,״ טענתי. ״אם ידונו בו בהתחלה, המשא ומתן יעלה מיד על שרטון. אבל אם תגיעו לנקודה שבה הושגה הסכמה על כל שאר הנושאים, יהיה קל יותר לרבין להסכים לפשרה סבירה גם בנושא זה.״
היה נדמה לי ששכנעתי את הנוכחים. לימים תהיתי אם אכן היתה זו עצה טובה.
בשנים הבאות נוכחתי לדעת שוב ושוב שהתנאים שגיבשנו באותה שיחה חזרו והונחו על השולחן כפשרה סבירה. מבחינה זו, שום דבר לא השתנה מאז.
אגב, מכל הנוכחים התרשמה רחל במיוחד מיאסר עבד ראבו, שנראה לה כאינטליגנטי ביותר (חוץ מערפאת עצמו, כמובן).
כעבור חמישה חודשים בלבד ספגו התקוות שתליתי ברבין מכה קשה. שוטר של משמר הגבול נחטף ונרצח בידי אנשי חמאס. בתגובה החליט רבין לגרש 415 פעילים אסלאמים מהשטחים הפלסטיניים הכבושים. הכוונה היתה לגרשם ללבנון, אך הלבנונים סירבו להכניסם, והמגורשים נתקעו בלב השממה, בשדה הפתוח שבין שני הצבאות, עם העקרבים והנחשים.
הזדעזעתי, גם מן הגירוש, וגם מכך שבית המשפט העליון אישר את הגירוש, ואנשי מרצ, שותפיו של רבין בקואליציה החדשה, תמכו בו. לימים התנצלה שולמית אלוני והודתה שהיה לה ״ליקוי מאורות״.
תנועת ״שלום עכשיו״ קראה לאספה במועדון ״צוותא״ כדי לטכס עצה. היא היתה במבוכה עמוקה. חבריה זעמו על המעשה השרירותי, אך היא היתה תמיד קשורה למפלגת העבודה, שרבין היה מנהיגה.
הלכתי לשמוע את הדוברים. הם גמגמו. ביקשתי את רשות הדיבור ואמרתי שקרה דבר חריג בחומרתו, ושמחנה השלום אינו יכול להסתפק בתגובה שגרתית. תוך כדי דיבור עלה בראשי רעיון, ומיד העליתי אותו כהצעה: להקים מאהל מול משרד ראש הממשלה בירושלים, ולהישאר שם, יומם ולילה, עד שהמגורשים יוחזרו.
הרגשתי שהדברים עושים רושם, אך אחרי נאומי עלה לבמה המנהיג האמיתי של ״שלום עכשיו״, צלי רשף, ושפך מים קרים על ההצעה. הוא דיבר די בהגינות. ״אורי אבנרי יכול להציע הצעה כזאת,״ אמר, ״וייתכן שזוהי הצעה טובה. אבל 'שלום עכשיו' פונה לקהל רחב, והיא צריכה להתחשב במצב רוחו של קהל זה.״
די הסכמתי לדבריו. מאז היווסדה של ״תנועת העולם הזה - רוח חדש״ השתמשתי במשל, שליווה אותי לאורך כל דרכי הפוליטית מאז: שאנחנו מהווים גלגל קטן, בעל הנעה עצמית, שתפקידו לסובב גלגל יותר גדול, המסובב גלגל עוד יותר גדול, וכן הלאה. ״שלום עכשיו״ היתה, בעיניי, הגלגל השני, הפונה לציבור גדול, ואין טעם שיהיה רדיקלי כמונו.
כמה מהפעילים הרדיקלים שהיו נוכחים באספה ושמעו את הצעתי הביאו אותה לידיעת פעילים ערבים. שם היתה התגובה חיובית ומהירה: תוך יום-יומיים קם מאהל על הגבעה שמול משרד ראש הממשלה בירושלים. לערבים קל להקים אוהלים גדולים - הם נוהגים לעשות זאת תכופות בחתונות ובהלוויות. רחל ואני הצטרפנו מיד למאהל. מצאנו שם את ראש עיריית טירה, את מנהיג התנועה האסלאמית ה״צפונית״ (שהיתה יותר רדיקלית מה״דרומית״ ולא השתתפה בבחירות לכנסת), שייח' בדואי ואחרים. מהצד היהודי היו פעילים שמאליים רדיקליים, יוצאי המפלגה הקומוניסטית ואזרחים מודאגים אחרים.
המאהל היה מורכב משני אוהלים - אוהל גדול, שבו שהינו במשך היום ושבו ישנו הגברים בלילה, ואוהל קטן יותר, שנועד לשינת הנשים. כשרחל היתה האישה היחידה בשטח, ישנתי גם אני שם.
הרוח החיה של המאהל היה שיייח' רא'אד צלאח, המנהיג הבלתי-מעורער של הפלג האסלאמי הצפוני. התרשמנו ממנו עמוקות. אם ציפינו לפגוש איש דת קנאי, חמור סבר, מדיר נשים ומתנכר ליהודים, טעינו לגמרי. השייח', שהיה אז בן 39, היה נעים הליכות, שופע הומור, איש שיחה ומקרב נשים. בייחוד חיבב את רחל ובילה שעות בשיחה איתה. הוא היה גם נואם מזהיר, מלהיב המונים.
בשיחות עם השייח' נפתח לנו צוהר להבנת האסלאם. ככל הישראלים, לא למדתי בבית הספר דבר וחצי דבר על הדת הזאת, וכל מה שידעתי שאבתי מספרים. מכיוון שהיה לרשותנו זמן בשפע, המטרתי עליו שאלות, והוא ענה לי ברצון. בתמורה הסברתי לו נקודות מסוימות ביהדות.
שייח' רא'אד התגלה כמנהיג מלידה. מוקדם בבוקר קם, ומבלי לשאול איש ניגש לניקוי שטח המאהל. דרי האוהל האחרים היו מבוישים, קמו אחריו והצטרפו למבצע. מכיוון שבמשך כל שעות היום היו לנו מבקרים, תומכים ומעודדים, היה מה לנקות. היו במקום גם שירותים פרימיטיביים וברזייה, שהוקמו - כמדומני - על ידי עיריית ירושלים.
בסך הכול בילינו במאהל 45 ימים ולילות רצופים. בעיקר אני זוכר את הקור. היו אלה החודשים ינואר ופברואר, שבהם שורר בירושלים קור רב, ובחורף הזה היה הקור עז במיוחד. בחלק מהזמן ירד שלג וכיסה את האוהלים. הבדואים הביאו תנורים פתוחים של גחלים בוערות, מין מנגלים, והם הקלו עלינו במקצת את השהות באוהל - אך תמיד חששתי שניחנק בשנתנו בלילות. אם פתחנו את פתחי האוהל נכנס הקור. אם סגרנו, התפשט מיד העשן.
האוכל הובא לנו מכיוונים שונים. הבדואים הביאו את הפיתות הטעימות שלהם מהנגב, מהכפרים הערביים קיבלנו מנות ערביות. יהודים מירושלים הביאו סירים של מרק ומאכלים אשכנזיים ומזרחיים. לא רעבנו לרגע.
כעבור שנה החזיר רבין את המגורשים, שנותרו כל העת על הגבול. הייתי די סקרני לראות איך הם יתייחסו אלינו.
לא התאכזבתי. קיבלתי הזמנה להשתתף בחגיגה בעזה לכבוד שובם. האירוע התקיים באולם ״אל-שאווה״, הגדול ביותר בעיר. נקראתי לנאום, ומצאתי את עצמי מול מאות בעלי זקנים שחורים ארוכים, השכבה המנהיגה של חמאס ברצועה.
זו היתה חוויה מיוחדת במינה, שנזכרתי בה לעתים תכופות בשנים שלאחר-מכן. נאמתי בעברית. על חזי ענדתי את סמל ״גוש שלום״, ובו הדגלים המשולבים של ישראל ופלסטין. דיברתי, כמובן, על השלום בין שני העמים ועל ״פתרון שתי המדינות״. הדברים תורגמו לערבית, משפט אחרי משפט, והקהל מחא כף. אחת הפעילות שלנו, צעירה עיוורת שהשתתפה במחאה, הוזמנה גם היא לבמה והתקבלה במחיאות כפיים סוערות.
אחרי האירוע נערכה ארוחת צהריים המונית, והוזמנו בחום להתכבד. רחל ואני והבחורה העיוורת ישבנו בין כל השייח'ים, המגורשים-לשעבר ובני המקום, וסעדנו את לבנו במטעמים ערביים. אני מניח שרבים מהנוכחים ״חוסלו״ ברבות הימים על ידי המל״טים שלנו.
אשר לרא'אד: מאז ימי המאהל הוא הלך והקצין. באחת הפעמים שבהן התנגשה המשטרה עם בני אום-אל-פאחם הגענו למקום כדי להשתתף בהפגנות המחאה. ראינו את רא'אד בראש הפגנה של אנשיו, והצטרפנו. הוא העמיד פנים שאינו רואה אותנו. כך נותק, למעשה, הקשר. חבל.
אחת התוצאות של הישיבה באוהל הפכה מאז לנושא מרכזי בחיי: ״גוש שלום״.
בשיחות האינסופיות שהיו לנו באוהל, מול חוסר היכולת ו/או חוסר הרצון של ״תנועת השלום הציונית״ להגיב כראוי על גירוש ה-415, גברה בנו ההכרה שיש צורך חיוני בהקמת תנועת שלום חדשה, שאינה מחויבת ל״קונסנסוס הלאומי״.
האוהלים קופלו ב-26 בפברואר. ב-27 באפריל נערך ביפו כנס היסוד של ״גוש שלום״.
החלום שהדריך אותי היה איחוד כל קבוצות השלום הרדיקליות, המוכנות לדבר בשפה ברורה ולנקוט פעולה בלתי-מתפשרת. כלומר, להוות אותו ״גלגל קטן״ המתניע את הציבור הגדול יותר, החושש לצאת ממסגרת הקונסנסוס.
הכנס נערך במועדון ערבי ברחוב יפת ביפו, והשתתפו בו כמאה איש ואישה. רובם היו אנשים שהשתתפו במחאה במאהל, אנשי השמאל ״הקיצוני״, אזרחים שדגלו בשלום עם הפלסטינים וסתם אנשי מצפון שהתנגדו לכיבוש ולדיכוי עם אחר.
הייתי מודאג מהופעת כמה פעילים ידועים של המפלגה הקומוניסטית, שמטרתם הבולטת היתה לנצל את היוזמה החדשה למטרותיהם. בכל העולם נקטו הקומוניסטים בטקטיקה של ״ארגוני חזית״ - ארגונים עצמאיים, כביכול, שהופעלו מאחורי הקלעים על ידי שליחי המפלגה כדי להעניק ליוזמותיה צביון של ״הציבור הרחב״.
היה מנוי וגמור עמי למנוע זאת. לא התנגדתי עקרונית לשתף פעולה עם הקומוניסטים על בסיס של שוויון למען מטרה משותפת, ועשיתי זאת הרבה פעמים, החל בשיתוף הפעולה במאבק לביטול הממשל הצבאי שהיה מוטל על האזרחים הערבים בשנות ה-50 וה-60. אבל לא הייתי מוכן שהקומוניסטים ישלטו ביוזמתנו החדשה. אחרי שורה של תכסיסים הצלחתי למנוע זאת, בעיקר על ידי תקנון שאסר על חברי התנועה את החברות במפלגות.
השאלה הראשונה היתה, כרגיל, איזה שם נבחר לתנועה. רציתי לקרוא לה תש״ח - ״תנועת שלום חדשה״. הקומוניסטים, שהיו עדיין נוכחים, התנגדו לתואר ״תנועה״, מחשש להתחרות בתנועה הקומוניסטית. הם הציעו שם שהכיל את המילה ״חזית״, האהובה עליהם. מנעתי זאת. בסוף התקבל השם ״גוש שלום״. לא אהבתי אותו, אך הסכמתי כדי לשים את הדגש על הצורך בהתלכדות העמותות המפוזרות לגוש אחד, מגובש.
הרחקת הקומוניסטים מהשפעתם ב״גוש״ לא נשארה בלי מענה. תמר גוז'נסקי, פעילה קומוניסטית מרכזית, פרסמה מאמר ארסי נגדי ונגד הגוש, שבו החשידה אותנו בחשדות שונים, ובעיקר במזימה לחתור תחת המפלגה הקומוניסטית בשירות כוחות עוינים. היא וחבריה נרגעו רק כעבור זמן מה, כאשר השתכנעו שאנחנו כנים בהחלטתנו שלא להפוך למפלגה שתתחרה במפלגתם.
ניסיוננו לאחד את כוחות השלום נחל כישלון חרוץ - כפי שנכשל אותו הניסיון 28 שנים לפני כן, כאשר הקמתי את ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״, וכפי שנכשלו כל הניסיונות עד היום.
תחילה ניגשתי לעניין באופן נאיבי. חשבתי שאולי חבריי הטובים בתנועות האחרות אינם מבינים את יתרון האיחוד, וכל אשר עליי לעשות הוא לשכנע אותם בדברי היגיון. הצעתי הצעות שונות - החל באיחוד מלא, דרך איחוד שישאיר אוטונומיה לכל אחד מהמרכיבים, וכלה בהקמת גופים משותפים שיגישו שירותים לכולם. לדוגמה, משרד משותף ליחסי ציבור. הכול נדחה.
שברתי לי את הראש כדי להבין את התופעה. חלק מהתנועות היו שרלטניות, ארגוני דמה שקיבלו תרומות מחו״ל והסתפקו בפרסום חוברות צבעוניות על פעילותם הרבה, כדי להגישן לתורמים. אבל היו גם הרבה תנועות שעשו עבודה נהדרת, כל אחת במגזר אחר של המאבק. לא אזכיר אותן בשמן, שמא אשכח אחת.
מספר הארגונים האלה לא רק שאינו פוחת, אלא גדל כל העת. בדרך כלל קם איש חדש, אידיאליסט נחוש (או אישה חדשה, כנ״ל), או קבוצה קטנטנה של פעילים, ומקים גוף חדש, תוך התעלמות מכל הגופים הקודמים, גם אלה שעסקו באותה המשימה עצמה.
כמעט לכל הקבוצות היה גורל זהה. אחרי שקם הגרעין הראשוני והוכרז על קיום הגוף, הוא קפא על שמריו. הוא לא גדל באופן משמעותי מעבר לקבוצה המקורית. כאשר קמה קבוצה נוספת, אין היא מצטרפת לאחת הקודמות, אלא מקימה תנועה משלה. וכן הלאה.
ברור שהיתה כאן בעיה של אגו. אבל ככל שבדקתי את העניין, השתכנעתי שהכלב קבור במקום אחר. כל הגופים האלה קיבלו תרומות מחוץ לארץ, בעיקר מגופים בינלאומיים שפעלו למען זכויות האדם ומארגונים שהתנגדו לכיבוש הישראלי. כל אחת מהעמותות הישראליות היתה נחושה לשמור על מקור המימון שלה לעצמה. ממילא כל הצעה לשיתוף פעולה קבוע עם עמותה אחרת נדחתה על הסף.
הצורך במימון הזר נבע מן העובדה שישראלים כמעט ואינם תורמים למטרות אלה. אין אצלנו מסורת כזאת. ישראלים מוכנים לסכן את גופם בהפגנות אלימות, אבל אינם ממהרים בהכרח לתרום כסף לגופים פוליטיים. כאשר עמד ״גוש שלום״ בתוקף על כך שהנוסעים להפגנות ישלמו מכיסם עבור הנסיעה, הדבר עורר תמיהה רבה. רחל היתה קנאית מאוד בדרישה זו, שבה ראתה מצווה מוסרית.
לקבלת תרומות גדולות מחו״ל היתה עוד תוצאה. מקבלי התרומות בארץ נאלצו להתחשב במטרותיהם ובמצב רוחם של התורמים, שהיתה להם אג'נדה משלהם. זה מנע מהעמותות בארץ לנהוג על פי שיקולן העצמאי, בהתאם למצב בארץ.
לקח לי זמן עד שהבנתי זאת. התייאשתי וחדלתי מהשאיפה להקים גוף גדול ויעיל.
ניגשנו לפעילות ״גוש שלום״ החדש במלוא המרץ. שכרנו משרד ברחוב גורדון, סמוך למקום שבו שכנה קודם לכן מערכת ״העולם הזה״, והתחלנו לפעול.
הפעולה הראשונה היתה הפגנה משותפת בגבול רצועת עזה. הפעילים שלנו מרחבי הארץ נפגשו ממש בגבול עם עשרות רבות מאנשי פת״ח בעזה, כדי למחות נגד הסגר שהוטל על הרצועה. בראש הפלסטינים עמד ד״ר חיידר עבד-אל-שאפי, יו״ר ״הסהר האדום״ ברצועת עזה, איש קשיש מאוד, מכובד מאוד וסימפטי מאוד. הוא היה גם שמאלי מאוד, מרקסיסט, והתנגד בחריפות ליאסר ערפאת. אבל הוא גם היה איש ישר, ובאחד הוויכוחים שלנו, שבו הגנתי על ערפאת, אמר לי: ״אם ערפאת הוא שליט יחיד, אנחנו אשמים בזה בעצמנו. במשך השנים, בכל פעם שהיה צורך לקבל החלטה אמיצה, התחמקנו כולנו ואמרנו: 'שערפאת יחליט.' עכשיו אנחנו מאשימים אותו שהוא מקבל את כל ההחלטות לבדו...״
ביולי פתח רבין במלחמה קטנה בלבנון, שחלקה הדרומי היה עדיין כבוש בידי צה״ל. ב״רצועת ביטחון״ זו ניהל חיזבאללה מלחמת גרילה עקשנית, וצה״ל הגיב במבצע ״דין וחשבון״, שבו נהרסו מתקני התשתית בלבנון. ״גוש שלום״ הפגין נגד המלחמה כמה שעות אחרי שפרצה, והמשיך להפגין במהלך המלחמה. ״שלום עכשיו״ שתקה גם הפעם.
ההפגנה המוזרה ביותר - במבט לאחור - היתה זו שערכנו ב-26 באוגוסט 1993 לפני משרד מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב. הסיסמה היתה: ״רבין - דבר עם ערפאת!״
הקדשנו מאמצים רבים להכנת הפגנה זו. ביקשנו את ידידנו, הצייר דן קדר, לצייר לנו ציור גדול של רבין וערפאת. הפורטרטים אולי לא היו הכי מדויקים, אך היה אפשר לזהות בנקל את שני המנהיגים. חוץ מזה ניפחנו בלון גדול, שמטרתו היתה להרים את הציור הזה מעל לראשינו, מול חלונות משרד המפלגה, שבו התקיים אז כנס חשוב. על אף שהבלון הוכן על ידי אנשי-מקצוע, הוא סירב להרים את הציור הכבד.
לא ידענו, כמובן, שבאותה העת עצמה כבר התנהלו השיחות החשאיות באוסלו. באותו הזמן כבר לא היה צורך לשכנע את רבין לדבר עם ערפאת.
בסוף קיץ 1993 קיבלתי הזמנה מפתיעה. ידידי הוותיק צבי אלפלג, שכיהן זמן מה כשגריר ישראל בטורקיה, אמר לי שהבוס שלו, שר החוץ שמעון פרס, מבקש להיפגש איתי.
את צבי הכרתי הרבה שנים. לפני קום המדינה היה שייך לגוף ״הבחרות הסוציאליסטית״, תנועת הנוער היחידה שהתייחסה ברצינות לרעיון של שלום עם הערבים. שם למד גם ערבית. אחרי מלחמת תש״ח התמנה למושל צבאי בכמה כפרים במשולש. הוא הזמין אותי לשם, וכתבתי עליו כתבה באחד הגיליונות הראשונים של ״העולם הזה״ בעריכתי. חיבבתי את אשתו הראשונה, וגם את השנייה, המשוררת מיכל סנונית, שעבדה ב״העולם הזה״ זמן מה.
גם צבי לא ידע מה גרם לפרס להזמין אותי פתאום. כבר סיפרתי על היחסים העוינים ששררו בינינו מאז פגישתנו הראשונה ב-1953, כאשר היה מנכ״ל משרד הביטחון. כתבתי עליו הרבה, והוא טען פעם שבגללי לא עשה את הקריירה ששאף אליה.
בשעה היעודה ביקשו אותי לחכות כמה דקות, מפני שהשר עסוק עדיין בפגישה עם השגריר היפני. כשנכנסתי אליו, קיבל אותי בידידות רבה. ארבעים שנות איבה, עם אין-ספור התקפות הדדיות, נעלמו כלא היו.
השיחה עצמה היתה מוזרה ביותר. היא הצטמצמה במונולוג בן שעה, שבו השתדל פרס לשכנע אותי שכדאי לעשות שלום עם הפלסטינים.
בקושי התאפקתי מצחוק. הטפתי בהתמדה, מאז 1949, לשלום עם הפלסטינים, ובמשך עשרות שנים שחלפו מאז היה פרס מחרחר מלחמה מרכזי. פרס הכחיש אז את עצם קיומו של העם הפלסטיני, כרת ברית עם צרפת נגד הערבים, הטיף ל״אופציה הירדנית״ נגד הפלסטינים, השיג הסכם עם המלך חוסיין, אויב הפלסטינים, ועוד. והנה היה עליי להקשיב ברצינות לטיעון ארוך ומפורט מדוע חשוב וכדאי להגיע לשלום עם הפלסטינים.
בסוף שאלתי אם ראש הממשלה, רבין, שותף לדעה זו. פרס נתן להבין שיש לשכנע אותו, ולמעשה קרא לעזרתי במשימה זו.
בדרך הביתה שברתי לי את הראש מה היתה המטרה האמיתית של פגישה מוזרה זו. כעבור כמה שבועות הבנתי. אז נודע על השגת ההסכם באוסלו. פרס ביקש מראש לנכס את ההצלחה הזאת לעצמו.
ב-10 בספטמבר 1993 מלאו לי שבעים שנה. קיבלתי מתנה נהדרת. באותו יום חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת על חילופי המכתבים, שבהם הכירה ממשלת ישראל בתנועת השחרור הפלסטינית (אש״ף) כנציגת העם הפלסטיני (וכך הכירה גם בעם הפלסטיני עצמו), בעוד שאש״ף הכיר במדינת ישראל.
זה היה שלושה ימים לפני חתימת ״הסכם אוסלו״. אך בעיניי היתה הכרה הדדית זו הרבה יותר חשובה מההסכם עצמו. מעטים הבינו את החשיבות ההיסטורית של מכתבים אלה. הם היוו מהפכה נפשית עמוקה בשני העמים. בשביל התנועה הציונית היתה ההכרה בקיום העם הפלסטיני צעד עצום, עם השלכות מרחיקות לכת לגבי העבר והעתיד. בעבור הפלסטינים היתה ההכרה בישראל צעד עצום לא פחות. עד לאותו רגע התעקשה התנועה הלאומית הפלסטינים לראות בישראל פולש זר, שחטף את ארץ פלסטין וגירש את מחצית תושביה מבתיהם ומאדמתם.
את יום חתימת ההסכם על מדשאת הבית הלבן ביליתי בירושלים. לא עלה על דעתו של רבין להזמין אותי לטקס - בניגוד למנחם בגין, שהזמין אותי לסעודה החגיגית עם אנואר אל-סאדאת בקהיר, והסביר ש״אבנרי פעיל כל השנים למען השלום.״
היה זה יום מאושר. הוזמנו למלון ״אמריקן קולוני״, שבו עמדו אישים פלסטינים וישראלים להיפגש ולחזות ביחד בסיקור הטלוויזיוני של הטקס.
בפתח המלון חיכתה לנו סצנה בלתי-נשכחת. יחידה קטנה של אנשי משמר הגבול עמדה במקום, כאשר הגיעה תהלוכה של צעירים פלסטינים חוגגים, קורנים מאושר, ובראשם דגל פלסטיני גדול. הדגל הזה, שבישראל התעקשו לקרוא לו ״דגל אש״ף״ על אף שקדם לפחות בארבעים שנה לייסוד הארגון הפלסטיני, היה אסור בתכלית האיסור. החזקתו היוותה עבירה פלילית שעונשה שלוש שנות מאסר.
עצרנו את נשימתנו. מה יקרה?
הצעירים הפלסטינים ניגשו אל אנשי מג״ב והגישו להם ענפי זית. אלה לא זעו. ניכר עליהם שלקו בדיסוננס קוגניטיבי. הם פשוט לא ידעו איך להגיב לעניין. הצעירים המשיכו בדרכם, ואנשי מג״ב פנו לכיוון ההפוך.
באולם הכינוסים היפהפה של המלון העתיק התאספו כמה עשרות ישראלים ופלסטינים. עקבנו אחרי הטקס, וברגע ששמעון פרס ואבו-מאזן חתמו על המסמך, נשמע קול ירייה. זה היה קול הפקק של בקבוק שמפניה.
משם עברנו ל״אוריינט האוס״ הסמוך, סמל הנוכחות הפלסטינית במזרח העיר, שם התארחנו אצל פייסל אל-חוסייני.
מה אני יכול לכתוב על פייסל? ההגדרה הטובה ביותר היא: איש כלבבי.
הערכתי אותו, הערצתי אותו. חיבבתי אותו. מכל האישים הרבים שהכרתי בחיי, בני כל העמים, הוא היה אולי הקרוב ביותר לתיאור ״אדם מושלם״.
משפחת חוסייני היא מן הוותיקות ביותר בירושלים. היא מונה כמה אלפי איש ואישה, ויש לה שכונה שלמה משלה (בשכונה שבה נמצאים גם מטה המשטרה, מלון ״אמריקן קולוני״ ובניין ״אוריינט האוס״). במשך הרבה דורות נשא אחד מבני חוסייני לפחות באחד משלושת התארים המכובדים ביותר בעיר: שומר המקומות הקדושים, ראש העירייה או המופתי הגדול. אמין אל-חוסייני, אויבו הגדול של היישוב הציוני, היה קרוב-רחוק. אביו של פייסל היה עבד-אל-קאדר חוסייני, מפקד הכוחות הפלסטיניים באזור ירושלים בראשית מלחמת תש״ח, שנהרג בקרב על הקסטל.
אילו היתה זאת משפחה בריטית, היה פייסל בוודאי דוכס.
היו לו כל התכונות של אציל מלידה, שקיבל חינוך טוב. הוא היה צנוע, ודיבר באותה הנימה עם גדולי הארץ ועם פשוטי העם בשכונות. הוא היה אמיץ בגיבוש דעותיו, ואמיץ באותה המידה גם מבחינה גופנית. הייתי לידו פעמים רבות בעימות עם חיילי צה״ל, ומעולם לא ראיתי אותו נכנע או נסוג מפני אלימות.
מהסכם אוסלו והלאה, פעל פייסל אל-חוסייני בנחישות רבה גם להשגת השלום וגם להגנה על זכויות הפלסטינים. המתנחלים התנכלו לו, ירו בביתו וניסו להפחידו. לשווא. הוא היה שותפנו הקרוב ביותר בפעולה למען השלום, ואהבתי לתכנן איתו מבצעים משותפים.
שלושה שבועות אחרי חתימת ההסכם ערכנו את ההפגנה הישראלית-פלסטינית הגדולה הראשונה. מטרתה היתה לדרוש את השחרור המיידי של כל האסירים ה״ביטחוניים״ מבתי הכלא הישראליים.
מבחינתי, זה היה המבחן האמיתי של ההסכם. הנושא לא הועלה במסמך, אך ההיגיון הפוליטי והפסיכולוגי דרש זאת. בסופה של מלחמה משחררים את השבויים. האסירים ה״ביטחוניים״ היו לוחמים פלסטינים. זה עתה נחתם הסכם עם המנהיגים ששלחו את הלוחמים. מה היה יותר נכון מאשר שחרור הלוחמים עצמם?
זה היה גם עניין הגיוני. שחרור אלפי אסירים ושיבתם למשפחותיהם, לכפריהם ולעריהם היה מחשמל את האווירה ומבשר, יותר מכל דיבורים ומסמכים, שאכן החל עידן חדש.
אבל המוח הצבאי הישראלי, ששלט בכל המהלכים, לא תפס זאת. שחרור אסירים כלל לא הובא בחשבון.
פייסל ואני החלטנו לערוך פעולה גדולה, שתהיה גם רשמית הפגנה משותפת מטעם אש״ף ו״גוש שלום״. היא עמדה לצאת מ״אוריינט האוס״ ולהגיע לכלא ג'נייד ליד שכם. כשהגענו לבניין הירושלמי, באיחור של כמה דקות, כבר היתה ההפגנה בתנועה. חוץ משאר מעלותיו, פייסל גם היה דייקן.
היתה זאת אחת ההפגנות הגדולות ביותר שנערכה אי-פעם בהנהגתנו. קרוב לרבבת מפגינים הצטופפו בחצר בית הספר בשכם ומסביבו, כדי להקשיב לנאומינו. היו שם אלפי נשים פלסטיניות, שדרשו את שחרור בני משפחותיהן.
כאשר התקרבנו לכלא הגדול, נאמר לנו שהמפקד הסכים שמשלחת של שלושה אנשים תתקרב לכלא ותגיש את העצומה שהכנו מראש. מכיוון שהייתי קרוב לשער, בחרתי בשני המפגינים שהיו סמוכים אליי. ניגשנו לשער והגשנו את המסמך לזקיף.
זה היה מעשה סמלי, חסר כל חשיבות כשלעצמו. אבל הוא גרם אצלנו להתפוצצות.
כשחזרנו לתל אביב, הסתבר שקבוצה של חברות רתחה מזעם על כי בין שלושת מגישי העצומה לא היתה אישה. באיזו זכות החלטתי על דעת עצמי מי יהיה במשלחת? מדוע לא צירפתי אישה?
זאת היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בפמיניזם לוחמני מסוג זה. אני מודה שלא הבנתי על מה המהומה. הרכב המשלחת לא היה חשוב, ממילא איש לא שם אלינו לב. למה לערבב את עקרונות הפמיניזם, שהייתי חסיד מושבע שלהם (והוכחתי זאת בפעולתי בכנסת) עם העקרונות הפוליטיים של ההפגנה?
הטיעון שלי לא עזר, וקבוצה גדולה של נשים נטשה את ״גוש שלום״ לצמיתות. למדתי לקח.
מאז אוגוסט 1993 פרסם ״גוש שלום״ מדי שבוע מודעה במתכונת קבועה, בעמוד 2 של ״הארץ״. עמוס שוקן, מו״ל העיתון (ובנו של גרשום שוקן, שעמו היו לי יחסים מורכבים מאז 1949, כפי שתיארתי בפרק קודם) הסכים לגבות מאיתנו מחיר נמוך במיוחד. מודעות שבועיות אלה, שמספרן בעת חתימת הספר הזה כבר עלה על אלף, מאפשרות עיון מדוקדק בעמדות הגוש מאז ועד היום.
אומרים שלניצחון יש הרבה אבות, והתבוסה היא יתומה. הסכם אוסלו נחשב בשעתו להצלחה, והחלה ההתקוטטות על האבהות. שמעון פרס לחם קשה כדי להבטיח לעצמו את זכות הבכורה, תוך כדי הורדת הפרופיל של רבין, שכאילו ״בא אל המוכן״.
הדבר קיבל ממדים די דוחים, כאשר החליטה ועדת השופטים של פרס נובל להעניק ליוזמת ההסכם את פרס נובל לשלום, היה מובן שהפרס יוענק לשני האחראים - יצחק רבין מכאן ויאסר ערפאת מכאן. שמעון פרס הרעיש שמים וארץ כדי לקבל גם הוא חלק מהפרס. הכללתו היתה צריכה לחייב גם את הכללת השותף הפלסטיני, אבו-מאזן (מחמוד עבאס) שחתם על ההסכם יחד עם פרס. אלא שלפי תקנות הפרס, רק שלושה אנשים, לכל היותר, יכולים לחלוק ביניהם את הכבוד ואת הכסף. הפתרון היה ״פשוט״: אבו-מאזן פשוט הודח, ופרס היה השלישי בזוכים.
יוסי ביילין, סגנו של פרס במשרד החוץ ובן חסותו, תבע את האבהות על ההסכם לעצמו, תוך צמצום חלקו של פרס. עוזר אחר של פרס, אורי סביר, ביקש להעלים את רבין, פרס וביילין גם יחד, ותבע את זכות הבכורה לעצמו. למרבה המזל היתה די תהילה לכולם.
בעיניי היה הסיפור שונה לגמרי. מבלי שיש לי הוכחות לכך, אני רואה את התהליך כך: על פי החוק שאסר פגישה עם אנשי אש״ף, היה מותר להיפגש איתם במסגרת של ועידה מדעית (שאר העילות המותרות: מסיבת עיתונאים בינלאומית, פעולה למען שחרור שבויים ומקרים הומניטאריים). כתוצאה מכך התקיימו ברחבי העולם הרבה ״ועידות מדעיות״ שלא היו אלא מסווה למפגשים של ישראלים ופלסטינים. אחת מאלה נערכה באוסלו, והשתתפו בה בצד הישראלי שני פעילי שלום - יאיר הירשפלד ורון פונדק. לא היו שום סימנים לכך שדווקא ועידה זו תהפוך לאירוע היסטורי.
ערפאת החליט שהגיעה השעה להיכנס למשא ומתן רציני עם רבין. בדמיוני אני רואה אותו שואל: ״באיזה מקום בעולם נפגשים עכשיו ישראלים ופלסטינים?״ הוצגו לו כמה מקומות, אך הוא נמשך לאוסלו. ״זה המקום הכי טוב,״ אמר, ״הכי נידח. אף אחד לא יעלה על דעתו שדווקא באוסלו יתרחש משהו. נשלח לשם את אבו-עלא.״
זהו כמובן תיאור בדיוני, אך אני די בטוח שהוא קרוב לאמת. תשומת הלב שלי התעוררה כאשר שמעתי שהגיע לשם אבו-עלא (אחמד קריע). האיש לא היה אז ידוע בישראל, אך אני ידעתי שהוא איש מרכזי מאוד בצמרת אש״ף, הממונה על הכספים. הופעתו על הבמה באוסלו אמרה שמהרגע הזה, השיחות שם הופכות לעניינו של ערפאת. ההמשך ידוע.
עם חתימת ההסכם היה על ״גוש שלום״ לקבוע את עמדתו הרשמית כלפיו. כינסנו אספה גדולה לדיון בנושא. הדעות היה חלוקות. היו שאמרו שזה הסכם רע, מלא פגמים כרימון. היו שטענו שזהו מהפך היסטורי והתחלה חיובית. אני נמניתי עם המחנה השני.
בין השוללים היה ״מיקאדו״. שמו האמיתי הוא מיכאל ורשבסקי, והוא הקים את ״המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית״ - אחד מארגוני השלום הרבים שפעלו כל אחד ב״נישה״ משלו. המרכז של מיקאדו עסק בפרסום מידע על הכיבוש בשפות שונות.
רחל ואני חיבבנו את מיקאדו. הוא נולד בצרפת כבנו של הרב של סטראסבור (בארץ נוהגים לבטא את שם העיר בצורה הגרמנית - שטראסבורג), והגיע לארץ כבחור ישיבה. כאן נתקל בקבוצה של ״מצפן״, הצטרף אליה והשמאיל עד לקצה. מכיוון שיש לו מוח חריף מאוד ושיטה של ניתוח על פי ההיגיון הצרפתי המפורסם, היה זה תמיד מרתק להתווכח איתו. מובן ששלל את הסכם אוסלו.
לשמחתי נקט מתי פלד בעמדה דומה מאוד לשלי. הוא דיבר באספה לפניי ושכנע את הציבור.
הטיעון שלי היה פשוט. ההסכם רע, אבל סעיפי ההסכם כשלעצמם אינם חשובים. חשובה הדינמיקה שתתפתח, שכן את הדינמיקה הזאת אי-אפשר עוד לבלום. אחרי שישראל הכירה בעם הפלסטיני, והעם הפלסטיני הכיר בישראל, נוצרו עובדות פסיכולוגיות שלא ניתן עוד לבטלן. אין דרך חזרה. גישתי התקבלה.
חשבתי מאז הרבה פעמים על נאומי זה. האם צדקתי? האם טעיתי, ובגדול? אינני בטוח לכאן ולכאן. התוצאות הפוליטיות לא הצדיקו את האופטימיות. אך מבחינת ההשפעה על תודעת שני העמים, ההסכם באמת סימן נקודה של אל-חזור.
הליקוי העיקרי של ההסכם, כפי שהבנו מיד, היה חור שחור פעור: לא נאמר בו מהי מטרתו.
לצד הפלסטיני היה ברור שהמטרה היא הקמת מדינה פלסטינית. כל השאר נבע מנקודה ארכימדית זו: סוף הכיבוש, בסיס לדו-קיום ולשיתוף הפעולה, פתרון הבעיות העיקריות.
הייתי בטוח שרבין עצמו הבין זאת. עוד התנגן באוזניי המשפט שאמר לי כמעט עשרים שנה לפני כן, כשדיווחתי לו לראשונה על קשריי עם אש״ף: ״לא אעשה את הצעד הראשון לקראת הפלסטינים, מפני שהצעד הראשון יוביל בהכרח לצעד האחרון, שהוא הקמת מדינה פלסטינית.״ עכשיו, משעשה צעד ראשון ענקי, היה צריך להיות לו ברור שהוא בדרך לשם.
אך רבין לא היה בשל למטרה זו. הוא הסתייג פומבית מרעיון המדינה הפלסטינית, דיבר על ״ישות שהיא פחות ממדינה״, ועיכב את כל המהלכים.
זה התבטא באמרתו ״אין תאריכים קדושים״. זוהי פרכה גמורה. מובן שבהסכם, כל תאריך קדוש. התעלמות מהתאריכים המוסכמים פירושה הפרת החוזה.
הפרה בוטה אחרת נגעה להתחייבות לפתוח ארבעה ״מעברים בטוחים״ בין הגדה המערבית ורצועת עזה. אמנם, זמן קצר אחרי חתימת ההסכם החלו מופיעים בכמה כבישים בין יריחו לרצועה תמרורי דרכים שעליהם הכתובת ״לעזה״, אך אף מעבר אחד לא נפתח מעולם.
היו להפרה זו תוצאות מרחיקות לכת. כל עוד חי יאסר ערפאת, הסמכות האישית שלו הספיקה לאחד את הגדה ואת הרצועה. אך במשך הזמן הפכה ההפרדה לעובדה קיימת, הרצועה נפרדה מהגדה ורעיון המדינה הפלסטינית המאוחדת, מדינה לכל הפלסטינים בשטחים הכבושים, התרחק. הישראלים שכחו את הסעיף בהסכם אוסלו, שבו הכירו רשמית בכך ששני השטחים האלה הם יחידה גיאוגרפית אחת ובלתי-נפרדת.
בהמשך הופרו גם שאר התאריכים. הוסכם על שלוש ״פעימות״ של נסיגה, אך השלישית לא בוצעה. דובר על השגת ההסכם הסופי, ובו פתרון לכל הבעיות, תוך חמש שנים - אך המשא ומתן עליו כלל לא נפתח. חוסר ההסכמה על המטרה הסופית וההתרכזות בשלבי ביניים מנעו למעשה הסכם על כל נושא שהוא. אם אין הסכם על התחנה הסופית, גם לא יכול להיות הסכם על תחנות הביניים.
ההסכם לא כלל, כמובן, את התנאי הכי בסיסי: איסור על הקמת התנחלויות כל עוד מתקיים המשא ומתן על גורל השטחים הכבושים. זה כמעט מובן מאליו.
האם היה ערפאת מודע לכל החורים האלה בהסכם? בוודאי. באוזני אנשיו הגדיר את הסכם אוסלו במילים: ״ההסכם הטוב ביותר שניתן היה להשיג בתנאים הרעים ביותר.״
לטוב ולרע, אופיו של האיש יצחק רבין מילא תפקיד מרכזי בטרגדיה הזאת.
רבין היה אדם נטול דמיון. אמרו שיש לו ״מוח אנליטי״, ושתי המילים האלה הפכו כמעט לשמו השני. אבל, כפי שאמר לי פעם אבא אבן, ששנא את רבין, ״אנאליזה פירושה לפרק דברים. רבין יודע לפרק דברים, אבל לא להרכיבם מחדש.״
רבין היה נציג אופייני של דור תש״ח. זה היה דור שגדל בצל אבותיו ואמותיו, אנשים חזקים ובעלי חזון שבאו מחו״ל. אביו ואמו של רבין היו פעילים בעלי אופי חזק, שהיתה להם אידיאולוגיה יצוקה. דור הבנים, ילידי הארץ, קיבל את האידיאולוגיה של הוריהם כדבר מובן מאליו, והתרכז בביצוע. הם היו אנשים מעשיים, תכליתיים, מסורים, דבקים במשימות. זה הפך אותם ללוחמים מצוינים, אך לאו דווקא לבעלי חזון יוצר. רבין עצמו הצטיין במציאת פתרונות לבעיות המציאות, תוך הפעלת ״המוח האנליטי״. אך הוא לא היה מסוגל לדמיין לעצמו מציאות אחרת.
איך הגיע רבין להחלטתו ההיסטורית? איך החליט, אחרי הגיעו לגיל שבעים, לשנות לחלוטין את השקפתו הפוליטית, ממש מהקצה אל הקצה? הלוואי ויכולתי להגיד שהושפע מהשיחות הרבות שלנו על העניין הפלסטיני, אך אינני מאמין בכך. הוא היה אדם מופנם מכדי להיות מושפע מאחרים. אולי הצלחתי לזרוע זרע פה ושם.
ביקשתי לראיין אותו על כך. הוא הזמין אותי בשבת אחר הצהריים לדירתו הפרטית ברמת אביב. הוא הזמין גם את יועצו הנאמן, איתן הבר, שישמש כעד. לאה, שהיתה בבית, לא נכנסה לחדר.
הוא הסביר לי את התפתחות הדברים בערך כך (אני מצטט מהזיכרון):
במשך השנים תמכתי ב״אופציה הירדנית״. חשבתי שיש להחזיר את הגדה המערבית לממלכה ההאשמית, שתעשה איתנו שלום. אבל עוד לפני האינתיפאדה הראשונה הכריז המלך חוסיין שהוא מנתק את יחסיו עם הגדה המערבית ואינו רואה בה עוד חלק מהממלכה שלו. כך מתה אופציה זו.
כשר הביטחון הזמנתי אליי, בזה אחר זה, את ראשי הציבור הפלסטיני המקומי בערי הגדה והרצועה. היו לנו שיחות רציניות וידידותיות. הם השמיעו באוזניי דעות מתונות והיה לי הרושם שאפשר להגיע איתם להסכם. אבל כשרציתי להכניס את הדברים לאפיקים מעשיים, אמרו כולם: ״הכתובת שלנו למשא-ומתן פוליטי היא בתוניס.״ שמתי לב גם לכך שכולם היו מתונים בשיחות אישיות, אחד על אחד, אך הקצינו את גישתם כאשר באו לפגישה בקבוצה.
אחר-כך יזמו האמריקאים את ועידת מדריד. ישראל לא הסכימה להזמין משלחת פלסטינית, אך הסכימה שתהיה משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, בהנהגת הירדנים. בעקבות הוועידה החלו דיונים בוושינגטון, ואז סירבו הירדנים לדון בעניינים הפלסטיניים. הם אמרו שזה לא נוגע להם, ושבעניינים אלה עלינו לדון עם חברי המשלחת הפלסטינים בלבד. בלית ברירה, הסכמנו.
המנהיג האמיתי של המשלחת הפלסטינית היה פייסל אל-חוסייני, אבל סירבנו להכניסו לחדר הדיונים מפני שהוא תושב ירושלים, שלפי תפיסתנו היא שטח ישראלי. הוא ישב בחדר סמוך. מדי פעם יצאו חברי המשלחת הפלסטינית כדי להתייעץ איתו. זה נראה לי מגוחך.
בכל פעם, כאשר התקרבנו לנקודות הסכמה, ביקשו הפלסטינים דחייה. ״עכשיו עלינו לטלפן לתוניס ולקבל הוראות,״ אמרו.
אמרתי לעצמי: אם בסופו של דבר כל החלטה תלויה ביאסר ערפאת, מוטב לנהל את המשא-ומתן ישר עם ערפאת עצמו.
עד כאן הסברו של רבין. הוא מלמד שהגיע להחלטתו ההיסטורית שלב אחרי שלב, תוך מתן תשובות מעשיות למצבים מעשיים. לא היה כאן חזון אחרית הימים, לא התלהבות, לא הבנה עמוקה לנפשו של הזולת. כל פרשת אוסלו סבלה מהחסרונות האלה.
מכיוון שהכרתי היטב את שתי הדמויות המרכזיות בדרמה המתפתחת, נשאלתי לא פעם על ההבדלים באופיין.
הם היו עצומים. קשה לתאר שני אנשים שונים יותר זה מזה.
רבין היה אדם סגור, מאופק, מופנם, קר. לדעתי היה זה קור חיצוני, תוצאה של ביישנות עמוקה. אחרי כמה כוסיות ויסקי, היה הרבה יותר פתוח, וכמעט לבבי.
ערפאת היה אדם פתוח, מוחצן, חם, נוטה למחוות אישיות ופוליטיות. הוא אהב להתחבק, לנשק אנשים (ונשים) על הלחיים. הרעיון שרבין יחבק או ינשק מישהו פשוט לא עלה על הדעת.
ערפאת היה אדם אינטואיטיבי. רבין היה נטול אינטואיציה. שניהם לא שאבו את חוכמתם מספרים. שניהם לא היו אינטלקטואלים.
ויש, כמובן, עוד הבדל מהותי: ערפאת הוא שיזם את תהליך אוסלו. הוא פעל במסגרת אסטרטגיה שעליה החליט עשרים שנה לפני כן. רבין נגרר במידה רבה על ידי האירועים.
רבות דובר על לחיצת הידיים ההיסטורית על מדשאת הבית הלבן. נאמר שרבין לחץ את היד כאילו כפאו שד, שפניו הביעו רתיעה. אינני בטוח בכך. רבין פשוט נרתע מכל טקס ציבורי ראוותני. אבל גם אם זה היה כך - שני האנשים הכל-כך שונים האלה למדו, במשך הזמן הקצר שעוד עמד לרשותם, לכבד זה את זה כמנהיגים אמיצים. רבין הזמין את ערפאת לביתו, וייתכן מאוד שהיתה מתפתחת ביניהם ידידות אמת, אילו נותר להם זמן.
עקבנו אחרי מעשיו ההססניים של רבין, והתסכול שלנו גבר מיום ליום. לא זו בלבד שלא היה שחרור מאסיבי של אסירים, כפי שהצענו, אלא התחיל מקח וממכר קטנוני על כל פרט. אנשי ביטחון ישראלים, גם הם ברובם אנשים חסרי דמיון וקצרי ראות, עמדו על המקח על כל דונם ויצרו מפה של אזורים ששימשה, לימים, מפת-אם להקמת ההתנחלויות. מובן שה״מעברים הבטוחים״ לא הוקמו. היגיון המלחמה של אנשי הביטחון כפה את עצמו על מאמץ השלום. רבין, כצפוי, סמך רק על אנשי הביטחון.
חזרתי פעמים אין-ספור על האמרה: ״אי-אפשר לחצות תהום בשתי קפיצות.״ רבין ניסה לעבור אותה באלף קפיצות קטנטנות.
השוויתי את רבין למצביא, שהצליח להבקיע את חזית האויב ואז, במקום להטיל את כל הכוחות שלו דרך הפירצה ולכבוש את עורף היריב, נעצר כדי לטכס עצה. האויב ניצל את הזמן כדי להתאושש, להתארגן מחדש וליצור חזית חדשה. האויב, בתמונה זו, הוא מחנה המלחמה הישראלי, אנשי הימין למינהו.
בתוככי רבין התחולל מאבק בין המוח והלב, בין המסקנה הרציונלית לבין הרגשות שינק עם חלב האם - אמו רוזה, הציונית הקשוחה.
גם ערפאת תרם את חלקו. הוא לא יזם פיגועים, אך גם לא יצא מגדרו למנוע אותם. אולי סבר שכמה פיגועים מדי פעם יעזרו להזיז את הישראלים, שניסו להשתמט מההתחייבויות של אוסלו. התוצאה היתה הפוכה.
בהביטי היום אחורה, אני מגיע למסקנה שאף אחד משני האישים לא הבין את הפסיכולוגיה של הצד שכנגד. גרוע מזה: שניהם סברו שהם מבינים. רבין שאב את ידיעותיו מדו״חות מודיעין, שהוכנו על ידי אנשי ביטחון בעלי תפיסה מקצועית צרה. ערפאת שאב את ידיעתיו משיחות עם ישראלים בכירים, וסבר בטעות שהם מביעים את תחושת ההמונים.
בסלון של דירתי עומדת תמונה קטנה, המעוררת תמיד את סקרנותם של אורחים, ובייחוד של עיתונאים מקומיים וזרים. היא מראה את ערפאת ואותי, יושבים זה לצד זה, כנראה מול קהל. אני נהנה לספר את הסיפור.
באחד ביולי 1994, עשרה חודשים אחרי הסכם אוסלו, הגיע ערפאת לגבול רפיח. ראשי תנועת פת״ח הואילו בטובם להזמין את רחל ואותי לקבלת הפנים שהיתה אמורה להיערך על גבול רפיח. היינו הישראלים-יהודים היחידים שהוזמנו, מלבד לטיף דורי, פעיל מפ״ם הוותיק, יליד עיראק ודובר ערבית, שמופיע כמעט בכל תצלום של פעילותנו.
לקראת היום הגדול עלה בדעת הערוץ השני של הטלוויזיה לשכור את שירותי כדי לסקר את האירוע. זה הפריע מאוד לכתב הצבאי של הערוץ, רוני דניאל, שבינו לביני שררה אנטיפתיה הדדית מוצדקת. לקראת האירוע נפגשנו על גג של בניין גבוה בעיר עזה. ניצלתי את השעות שנותרו כדי להיפגש עם אינתיסאר, אלמנתו של אבו ג'יהאד, האיש שהכרתי במטוס בדרך מקהיר לעמאן.
קצת חששתי מהפגישה הזאת. הרי אישה זו ראתה במו עיניה איך מחוררים חיילים ישראלים את גוף בעלה בעשרות כדורים.
אבל אום ג'יהאד קיבלה אותי בידידות רבה ושוחחה איתי על השלום הקרוב. ילדיה, שנוכחו גם הם ברצח אביהם, היו אף הם בבית.
הגעתי לגבול לפני ערפאת. כמה שורות של כיסאות פלסטיק סודרו לאורחים, ואותנו הושיבו ברוב כבוד בשורה הראשונה. אך קרה מה שקורה לעתים קרובות בקבלות פנים ערביות: הגיעו מכובדים אחרים, הביאו כיסאות והושיבו אותם לפניי. אחרי המתנה של כמה שעות בשמש הקופחת כבר ישבתי בשורה החמישית או השישית.
אבל זה לא היה חשוב. כשהגיע ערפאת השתררה אנדרלמוסיה נוראה, וכתוצאה מכך ראיתי אותו רק מרחוק, כשהוא נישא על כתפי מעריציו. המלווים החליטו לבטל את קבלת הפנים ונסעו ישר לעזה, שם השתכן הראיס במלון ״פלסטין״ על שפת הים.
בערב החלטתי לנסות את מזלי וניגשתי למלון. הוא היה מוקף בהמוני אדם צוהלים וצועקים. בעמל רב הבקעתי לעצמי דרך אל השער. שם עמד קצין פלסטיני במדים - הפעם הראשונה שראיתי מראה כזה מאז הפגישה בביירות. הגשתי לו כרטיס ביקור וביקשתי להביאו אל הראיס.
כעבור דקות ארוכות חזר ובפיו הבשורה המיוחלת: ״הראיס מזמין אותך פנימה.״ קראתי לרחל ולצוות הטלוויזיה, ואיכשהו הצלחנו להשחיל את עצמנו מבעד לשער. משכתי את רחל דרך ההמון הצפוף, והיא נהגה לספר לאחר-מכן שחשה שזרועה נקרעה מגופה. עיתונאית לא חביבה עליי במיוחד, נעמי לויצקי, נדבקה אלינו וכך הצליחה גם היא להיכנס.
הביאו אותנו לאולם הגדול של המלון. הוא היה מלא בעיתונאים מכל רחבי העולם הערבי. נאמר לנו שהראיס עומד לערוך בשבילם מסיבת עיתונאים. זה היה כבר אחרי חצות. ידעתי שערפאת אוהב לעבוד בשעות האלה. רחל ואני תפסנו לנו פינה שקטה, ושם עמדנו בצניעות. ואז זה קרה: ערפאת נכנס בדלת, ומבלי להתמהמה רגע על הסף ניגש ישר אלינו. הוא חיבק אותי, נישק את לחיי ואז עשה דבר מוזר: התקרב לאוזני ולחש לי משהו. העיתונאים הערבים עקבו אחרי מעשיו בתמיהה ניכרת. מה, לכל הרוחות, יש למנהיג הפלסטיני ללחוש באוזנו של ישראלי ביומו הראשון בארץ?
וזה מה שלחש: ״אתה זוכר ששאלת אותי בביירות לאן אני עומד ללכת משם? אמרתי לך שאני חוזר הביתה. הנה אני פה.״
נדהמתי. זכרתי היטב את האמירה, אך איך הוא זכר אותה אחרי שתים-עשרה שנה?
לא היה לי זמן לחשוב על כך, מפני שהוא תפס את זרועי בחוזקה והתחיל לגרור אותי. חשבתי שזוהי אחת המחוות הרגילות שלו, ושיניח לי אחרי כמה צעדים. אך לא. הוא גרר אותי עד למדרגות הבמה ומשך אותי למעלה. על הבמה עמדו שני כיסאות. על אחד מהם ישב דוברו, כנפאני, אחיו של הסופר הפלסטיני שנהרג בביירות בפעולה של סיירת מטכ״ל. ערפאת נפנף לו לפנות את המקום, והושיב אותי במקומו.
הרגעים הבאים היו מהמוזרים בחיי. ישבתי לצד ערפאת, שהעניק ריאיון למאות העיתונאים מארצות ערב. הוא דיבר, כמובן, בערבית, ומדי פעם פנה אליי ושאל, ״נכון?״ נאלצתי להנהן לאות הסכמה. לא כל-כך הבנתי מה הוא אומר.
ישבתי ושברתי לי את הראש: מה מטרת ההצגה הזו? ידעתי כבר שגם למחוות הספונטניות שלו יש תמיד כוונה. ואז הבנתי. ערפאת רצה להגיד לכל העולם הערבי: ״זה רציני! אני מתכוון לעשות שלום עם ישראל! אני יושב עם הישראלים!״ נוכחותי במקום באה לו כהפתעה, אך הוא החליט מיד לנצל אותה למטרתו - שהיתה גם מטרתי.
בפורים 1994 ביצע הרופא הדתי-קנאי ברוך גולדשטיין, מתנחל בן 38 מקריית ארבע, חסידו של מאיר כהנא, את מעשה הזוועה שלו במערת המכפלה, כאשר טבח 29 ופצע 125 מתפללים בעת תפילתם. מיד לאחר-מכן הופיע חברו חנן פורת בטלוויזיה, זורח מאושר ממש, ובירך את עם ישראל ב״פורים שמח!״
המדינה הזדעזעה. זאת היתה ההזדמנות הגדולה של יצחק רבין להפגין מנהיגות. ״גוש שלום״ לא היה הגוף היחיד שדרש לגרש מיד את כל המתנחלים מלב חברון. מבין כל המתנחלים בארץ, זאת היתה קבוצת המתנחלים הפרובוקטיבית והאלימה ביותר, שלא הסתירה מעולם את כוונתה לבצע בעיר טיהור אתני.
במבחן קריטי זה נכשל רבין בצורה מבישה. לא רק שאף מתנחל אחד לא גורש מקן צרעות זה, אלא שקרה משהו מדהים: על הערבים בעיר הוטל עוצר, ומאותה עת הידרדר מצבם עוד ועוד. המתנחלים הקימו לגולדשטיין, שנהרג במקום, קבר מפואר, שהפך מאז אתר לעלייה לרגל.
ערכנו שורה של הפגנות ויצאנו לביקור תנחומים אצל ראשי הציבור הערבי בחברון. רחל ואני מצאנו שיטה מקורית להבעת מחאתנו. בעקבות התועבה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט מאיר שמגר, איש אנושי וסימפטי, יוצא אצ״ל. הוועדה, שבה כיהן גם שופט ערבי, עשתה עבודה יסודית וערכה ישיבות רבות. כולן צולמו מתחילתן עד סופן.
המצלמה היתה קבועה במקום. רוב הזמן התמקדה בעדים שהופיעו בפני הוועדה, שגם הם ישבו במקום קבוע. חישבתי את זווית הצילום, ובכל עשרות הישיבות ישבנו, רחל ואני, בדיוק כך שאי-אפשר היה לצלם את העד מבלי לראות אותנו. נוכחותנו הדוממת על המסך הפכה להפגנה קבועה.
היו שחשדו בי ברדיפת פרסום. אך למעשה סבלתי לא מעט. כדי לתפוס את מקומותינו הקבועים היה עלינו להגיע לבית המשפט זמן מה לפני התחלת הישיבות, ומכיוון שבאנו מתל אביב היה עלינו לקום מוקדם - דבר שגם רחל וגם אני ממש לא אהבנו לעשות. כפיצוי נסענו אחרי הישיבות למלון ״אמריקן קולוני״ וסעדנו שם בגינה הפנימית היפהפייה.
בין רמאללה לירושלים שוכנת אל-ראם (א-ראם, בשפת הדיבור), אחת מנקודות המוקד של הכיבוש. העיירה הקטנה תפחה מאוד והפכה לשכונה גדולה, בעיקר מפני שתושבי ירושלים המזרחית, שלא ניתן להם לבנות בתים, נאלצו להגר לשם. לרוב תושבי אל-ראם יש תעודות זהות ירושלמיות והם עובדים בעיר.
מצב זה מרגיז את שלטונות הכיבוש, והם שוקדים כבר שנים רבות על ניתוק אל-ראם מירושלים. ״גוש שלום״ ערך שם הפגנות רבות. אחת מהן היתה ״הפגנת אשפה״. בניסיונם להמאיס את החיים על תושבי אל-ראם, סגרו השלטונות את אתר הפסולת של העיירה, ולכן ערכנו הפגנות באתר.
אחד הגיבורים של המאבק על אל-ראם היה צעיר בשם יונתן פולק.
נתקלתי בו לראשונה בהפגנה בכפר מסחה, בראשית בניית החומה. הוא עמד על מכונית ונאם בפני המפגינים. הוא הזכיר לי ציורים מימי המהפכה הצרפתית. היה חסר רק דגל הטריקולור. באחת ההפגנות באל-ראם הגענו לחומה מהצד ה״ישראלי״ והדרך היתה חסומה. יונתן פולק עלה על ראש החומה וקפץ לצד השני (ואנחנו כולנו אחריו).
לא הופתעתי כאשר נודע לי שהוא נכדו של נמרוד אשל, המנהיג הכריזמטי של מרד הימאים שישים שנה לפני כן. כמו נמרוד הוא היה צעיר יפה תואר, כריזמטי, מנהיג מלידה. מאז פגשתי בו בעשרות הפגנות ותמיד התרשמתי מאומץ לבו ומכושר המנהיגות שלו. אבל פולק היה ממייסדי הקבוצה ״אנרכיסטים נגד החומה״, והאנרכיסטים מתנגדים לעצם המושג מנהיגות. יש להם אלרגיה לכל דבר המזכיר ארגון, מפלגה, מנגנון, מנהיג. מכיוון שפולק היה אנרכיסט מושבע, הוא הכריח את עצמו לגנוז את יכולותיו המיוחדות.
בהפגנות אל-ראם יצרנו גם לראשונה את הסיסמה ״ירושלים - בירת שתי המדינות״. הדפסנו כמות גדולה של כרזות יפות בנוסח זה, ונשאנו אותן עמנו. זה היה ביוני 1994.
מכל מוקדי הסכסוך, בעיית ירושלים היא החמורה ביותר. הפסוק מתהלים, ״העיר שחוברה לה יחדיו״, הפך לסיסמה ציונית שהשתלטה לגמרי על השיח הציבורי. ידענו ששבירת המיתוס הזה היא משימה קשה במיוחד.
לי אישית היה תמריץ נוסף. סיפרתי שאחרי מלחמת ששת הימים הצבעתי בכנסת בעד ״איחוד ירושלים״, שהיה למעשה החלטה על סיפוח מזרח העיר. התחרטתי עד עומק לבי על הצבעה מוטעית זו.
במאי 1995, שנה אחרי שהצגנו לראשונה את הסיסמה החדש, תרגמנו אותה לשפת המעשים.
הרעיון נולד בהפגנה שערכנו מול בניין עיריית ירושלים, בפינה של חומת העיר העתיקה. השקענו בה הרבה מאמץ. בין השאר הצגנו שלט דרכים גדול, מן הסוג הקיים בצמתים רבים במדינה, ובו חצים המורים ל״ירושלים המערבית, בירת ישראל״ ול״ירושלים המזרחית, בירת פלסטין״.
הזמנו להפגנה את מנהיגי הציבור הפלסטיני בעיר, ובראשם פייסל אל-חוסייני. בין שנינו היתה תמימות דעים גמורה בנושא זה. שנינו רצינו שירושלים תישאר עיר מאוחדת גם אחרי שהריבונות עליה תתחלק בין שתי המדינות.
אחרי נאום של מתי פלד בהפגנה, נשא פייסל דברים נרגשים מאוד. בשיא דבריו העלה על נס את אהבת ירושלים והביע תקווה שבני שני העמים יראו בעיר את ״ירושלים שלנו״.
זה נתן לי השראה לכתיבת מנשר, שאני גא בו מאוד. הנה הוא במלואו:
ירושלים שלנו
ירושלים היא שלנו, הישראלים והפלסטינים - מוסלמים, נוצרים ויהודים.
ירושלים שלנו היא פסיפס מרהיב של כל התרבויות, הדתות והתקופות שהעשירו את העיר, מאז ימי קדם ועד עתה - כנענים ויבוסים ובני ישראל, יהודים ויוונים, רומאים וביזנטים, נוצרים ומוסלמים, ערבים וצלבנים וממלוכים, עות'מאנים ובריטים, פלסטינים וישראלים. להם ולכל האחרים שתרמו את תרומתם לעיר, שמור מקום בנוף הרוחני והחומרי של ירושלים.
ירושלים שלנו צריכה להיות מאוחדת, פתוחה לכל באיה ושייכת לכל תושביה, בלי גבולות ובלי גדרות תיל בלבה.
ירושלים שלנו צריכה להיות בירת שתי המדינות שתחיינה זו לצד זו בארץ זאת - ירושלים המערבית בירתה של מדינת ישראל וירושלים המזרחית בירתה של מדינת פלסטין.
ירושלים שלנו צריכה להיות בירת השלום.
כמה שעות אחרי שכתבתי מנשר זה נסעתי לגבעת חביבה כדי להשתתף בכנס של סופרים, שאורגן על ידי מוסד גרמני. באכסדרה פגשתי את אמיל חביבי. לא היה אפשר שלא לחבב איש שובב זה, סופר מוכשר, פטריוט פלסטיני, דייג ומה לא. בעבר שימש כעורך הביטאון הקומוניסטי ״אל-איתיחאד״, שהגדיר אותי כסוכן הסי-איי-אי ואיש המוסד.
הייתי עדיין שרוי בהתלהבות של כתיבת המסמך והצעתי לאמיל להיות ראשון החותמים עליו. הוא עבר עליו וקרא בהתרגשות: ״לא אחתום על שום מסמך שיזכיר לטובה את הצלבנים! הם היו חבורה של רוצחים!״
הייתי צריך להחליט במהרה. העדפתי את חביבי על פני המלך בולדווין. מחקתי את הצלבנים מהמסמך.
ניגשנו לאיסוף חתימות מקרב האליטה הרוחנית של ישראל. לא היו לנו אשליות - הקונסנסוס בעניין ירושלים חזק בישראל אף יותר מהקונסנסוס בנושאים אחרים. מתנדבים אחדים של ״גוש שלום״ ישבו על הטלפונים.
התוצאה הדהימה אותי לגמרי. היא עלתה על כל המצופה. תוך כמה ימים חתמו 750 סופרים, משוררים, אמנים ופעילי שלום על העצומה. הרשימה הראשונה פורסמה ב-16 ביוני 1995. הסתבר שהקונסנסוס בעניין ירושלים הרבה יותר חלש מכפי שהפוליטיקאים והתקשורת מציגים אותו.
מכל מערכות ״גוש שלום״, זאת היתה אולי החשובה ביותר. הרעיון של בירת שתי המדינות, שנראה עד אז כפסול לחלוטין, קנה לו מקום בשיח הציבורי.
היום הטראומטי ביותר בתולדות המדינה התחיל אצלי כיום רגיל מאוד.
בערב היתה אמורה להתקיים הפגנת שלום בכיכר מלכי ישראל. המארגנים הבטיחו שיצחק רבין ושמעון פרס יופיעו בה.
לא התלהבתי במיוחד מהפגנות מסוג זה, שבהן מופיעים פוליטיקאים וחוזרים על מליצות נדושות, וזמרים שונים מוזמנים כדי למשוך את ההמונים. אבל החלטנו להשתתף בהן כדי לנהל תעמולה בקרב ציבור הקרוב להשקפתנו. בכל פעם הקמנו דוכן עמוס בחוברות ובמדבקות, חילקנו כרוזים, ומכרנו את חולצות ה״גוש״ עם סמל שני הדגלים.
כשיש הפגנת המונים כזאת, המשטרה נוהגת לסגור את כל הרחובות הסמוכים. כאשר ראש הממשלה עומד להופיע בהפגנה, המשטרה מקפידה עוד יותר. היתה לי הברקה: להכניס את כל חומרי ההסברה שלנו למכוניתי ולהחנות אותה יום לפני כן ליד הכיכר, וכך לחסוך לנו את הצורך לסחוב בידינו את החומרים ממקום מרוחק.
כחצי שעה לפני העצרת הגענו למקום - והמכונית איננה. המשטרה התחכמה למתחכמים מהסוג שלי וגררה את כל המכוניות החונות למגרש העירוני ביפו.
רצתי לקצה האזור הסגור, תפסתי מונית ומיהרתי למגרש. המכונית שלי אכן חנתה שם, ונראתה מאושרת לראות אותי. שחררתי אותה מהכלא ואז - אוי ואבוי, הסתבר שאין לי כסף מזומן לתשלום עבור הגרירה והקנס! מאימת הכייסים, השארתי את כל כספי בבית.
נתקפתי בייאוש, ואז באה ההצלה מצד בלתי-צפוי. זוג צעיר ונחמד, ששמע את חילופי הדברים, התנדב לשלם עבורי את הדרוש. לקחתי את הכסף בשמחה, רשמתי את הכתובת כדי להחזיר את ההלוואה, ודהרתי חזרה לכיכר. השוטרים, שהכירו אותי, הרשו לי להיכנס לשטח הסגור ולהחנות את המכונית ליד הבית האחרון של שדרות בן-גוריון. קראתי לפעילים המתוסכלים שלנו שהמתינו לחומר, סחבנו אותו לכיכר והתחלנו במלאכה. הנאומים כבר התחילו מזמן.
אחרי כל התלאות האלה, שמחתי שזה נגמר. ראיתי את רבין ופרס שרים את ״שיר השלום״, ומיהרתי חזרה למכונית שלי, כדי להכין אותה לקבלת החומר שנותר.
ישבתי במכונית. המפגינים התחילו לצאת מהכיכר. לפתע הרגשתי בתכונה בלתי-רגילה. מכוניות משטרה התרוצצו ברחובות, ונשמעו יללות צופרים וחריקות בלמים. פתחתי את הרדיו, ואז שמעתי שראש הממשלה נורה והובא לבית החולים. אספתי את החומרים שלנו ומיהרתי הביתה. שם שמעתי את קולו החנוק של איתן הבר, שהודיע על מותו של יצחק רבין.
בימים הבאים התמלאה הכיכר באבלים צעירים. התווכחנו בינינו אם תופעה זו מבשרת מפנה לטובה. מיקאדו (מיכאל ורשבסקי) היה מלא התלהבות. אני הייתי ספקן יותר. אינני אוהב בכי פומבי, והבכיינות של מעגלי נוער מול המצלמות די הגעילה אותי, למען האמת. לצערי צדקתי - חגיגת הבכי דעכה, ולא הותירה אחריה דבר.
באוגוסט 2001 הגשים ״גוש שלום״ אחת משאיפותיו: הוא פרסם טיוטה שלמה של הסכם שלום. זה היה מסמך ישראלי, אך הוא נשען על שיחות רבות עם פלסטינים במשך השנים.
אומרים שהחיקוי הוא הגדולה במחמאות, ולכן היינו צריכים להיות מוחמאים כאשר התפרסמה, כעבור שנה ומשהו, ״תוכנית ז'נבה״ של קבוצת פעילי שלום מ״השמאל הציוני״. שני המסמכים היו כמעט זהים - אף שהמסמך שלנו היה מרחיק לכת יותר בנושאים בלתי-פופולריים, כמו בעיית הפליטים.
לכבוד השקת תוכנית ז'נבה נערך בעיר השווייצית טקס מרשים, בהשתתפות מדינאים בינלאומיים והסלתה ושמנה של השמאל הישראלי. ומי לא הוזמן? אנוכי.
לא הייתי מופתע. להפך, הייתי מופתע אילו הוזמנתי.
אני ממעט לדבר על הנושא הזה, שמא יחשדו בי שאני פרנואידי. הוחרמתי בכל הפעולות הפומביות של ״השמאל הציוני״, מאז היווסד ״שלום עכשיו״ ועד היום. שמי חסר בעשרות העצומות למען השלום וזכויות האדם, ברשימת הנואמים של כל העצרות והוועידות.
התירוץ היה תמיד שאני רדיקלי מדי, שחתימתי תרתיע אחרים ותגרום להם לא לחתום, וכדומה. אני חושש שהסיבה היתה עמוקה יותר: עמדותיי ערערו את יסודות הקונסנסוס הלאומי. או, כפי שאמר פעם עמוס עוז: ״חיתוך הדיבור״ שלי לא התאים.
תגובתי היתה שווה בכל המקרים: רגע של רוגז ועלבון, ואחר כך נצחון השכל על הרגש. כפי שהסבירה לי פעם רחל (שהתרגזה כמוני): ״מה אתה רוצה? הרי זה מה שרצית! שהם ייקחו את הרעיונות שלך ויאמצו אותם לעצמם!״ זה מה שאמר לי גם ההיגיון שלי. אני מטיף כדי לשכנע, לא כדי להאדיר את שמי. אם אחרים לוקחים את דעותיי, באיחור של שנה או עשרים שנה, והופכים אותן למצע שלהם - הרי עליי לשמוח. מה זה חשוב אם שמי חתום עליהן או לא?
הרוח החיה של ״תוכנית ז'נבה״ היה יוסי ביילין, אדם שלא ידעתי איך להתייחס אליו.
ביצירתו המונומנטלית של גתה, ״פאוסט״, השטן מציג את עצמו כ״הכוח הרוצה תמיד ברע והיוצר תמיד את הטוב״. ההפך משטן הוא, כמובן, מלאך. ולפי תיאור זה, ביילין הוא מלאך.
אין ספק שכוונותיו היו תמיד טובות. לא כן התוצאות. הוא הזכיר לי את האמרה המפורסמת ש״הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.״
ביילין הוא בעל מוח פורה מאוד. הוא אחד הפוליטיקאים היצירתיים ביותר במדינה. הוא הופיע על הבמה הפוליטית כעוזרו של שמעון פרס, אחד הצעירים המוכשרים שבהם הקיף פרס את עצמו. רבין, בלשון הנשכנית שלו, קרא לו ״הפודל של פרס״.
כשפרס כיהן כשר החוץ, ביילין היה סגנו. ביילין היה שאפתני מכדי להסתפק בתפקיד זה. הוא הודיע שהגיע לידי הסכם שלום עם אבו-מאזן, שהיה אחד מעוזריו הבכירים של ערפאת באותה עת. שם המציא ביילין את ״גושי ההתנחלות״ - מקבצים של התנחלויות בקרבת הקו הירוק, שניתן לספחם לישראל במסגרת חילופי שטחים. הסכם ביילין-אבו-מאזן לא יצר שלום, אבל סיפוח ״גושי ההתנחלות״ הפך לתנאי-בל-יעבור.
בוועידת קמפ-דייוויד 2000 הציעה המשלחת הישראלית הצעה מהממת: לחלק את הריבונות על הר הבית, אך לא באופן אנכי אלא באופן מאוזן. על פני השטח תשרור ריבונות פלסטינית, מתחת לשטח ריבונות ישראלית. נטען שהרעיון צץ במוחו של ביילין. אינני בטוח בזה.
הפלסטינים נבהלו. מבחינתם, הכוונה יכלה להיות רק אחת: היהודים זוממים לחפור מתחת להר ולהביא לקריסת המסגדים.
על כל פנים, ביילין הקפיד תמיד לשמור על מרחק בטוח ממני, יותר נכון - מאחוריי. כך גם בז'נבה.
אחרי שבלעתי את כעסי, עשיתי כל מה שיכולתי כדי לקדם את התוכנית, מבלי שאתבקש ומבלי שהודעתי על כך לבעליה. כעבור זמן מה התקבלתי לפגישה אצל נשיא גרמניה, יוהאן ראו, בארמון הנשיאות בברלין. הבאתי לו את התוכנית וביקשתי ממנו לקדם אותה. ראו, סוציאל-דמוקרט ותיק ואיש סימפטי מאוד, הקדיש לתוכנית כמה דקות, ואת שאר השיחה הקדיש לאנקדוטות משעשעות מחייו. חבל ששכחתי אותן.
למחרת היום נפגשתי בבניין הפרלמנט עם שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, איש ה״ירוקים״. הכרתי אותו כעשרים שנה לפני כן, והוא הרשים אותי ביכולתו לשאת במשך שעה שלמה נאום רהוט ואינטליגנטי, הרבה מעל לרמה של פוליטיקאי מצוי, מבלי להציץ כלל בנייר. הבאתי לו את ״תוכנית ז'נבה״, ואני זוכר את תשובתו המדכאת: ״מה גרמניה כבר יכולה לעשות? לא כלום. אירופה התפטרה מתפקידה במזרח התיכון. היא מקבלת את המדיניות האמריקאית בלי ערעור.״
כעבור שלוש שנים עשה יושקה פישר מחווה בלתי-רגילה. ברוך מרזל, פאשיסט עם תעודות, פרסם ברבים קריאה לרצוח אותי. הדבר התפרסם בעולם, ושר החוץ של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, יושקה פישר, פנה רשמית למשרד החוץ הישראלי בדרישה תקיפה שממשלת ישראל תגן על חיי.
היתה ל״תוכנית ז'נבה״ השפעה מסוימת - אך לא בצורה שיוזמיה קיוו לה.
במשך זמן מה היא היתה סנסציה בינלאומית. גדולי העולם שיבחו והיללו אותה. היא צברה תאוצה, והיתה עשויה להשתלט על השיח הציבורי בארץ ובעולם.
ואז מחק אותה אריאל שרון מהשולחן באבחה אחת. הוא הודיע על ה״התנתקות״. המבצע הגדול של פינוי ההתנחלויות מרצועת עזה השכיח את כל מה שקדם לו. אני מניח שהיו לשרון כמה נימוקים להחלטתו. אך אני די בטוח שמחיקת ״יוזמת ז'נבה״ היתה אחד מהם. ז'נבה נשכחה, ואיתה גם יוסי ביילין.
הנימוק העיקרי של שרון היה, לדעתי, צבאי. בעיני שרון, ציר המאמץ העיקרי היה תפיסת הגדה המערבית באמצעות ההתנחלויות, שרובן תוכננו על ידי שרון וחבריו במקומות האסטרטגיים, כדי לבסס את השלטון הישראלי.
לעומת זאת, ההתנחלויות ברצועת עזה, שמוקמו שם על ידי ממשלות מפלגת העבודה, היו חסרות ערך. הן בלעו משאבים צבאיים וכלכליים ללא כל תועלת. מטרתן המקורית היתה לנתק את רצועת עזה ממצרים, אבל בינתיים נחתם הסכם שלום בין מצרים וישראל. המוח הצבאי המסודר של שרון לא סבל בזבוז כזה. במשחק השחמט שלו, הוא הקריב פיון (ההתנחלויות ברצועה) כדי לחזק את המלכה (ההתנחלויות בגדה המערבית).
למרות זאת תמכתי בהחלטתו של שרון. בעיניי היה חשוב ליצור תקדים של פינוי התנחלויות ולהראות לציבור שזה אפשרי. המבצע הוכתר בהצלחה מסחררת. איש לא נהרג. איש לא נפצע. הצבא והמשטרה מילאו את הוראות הממשלה הנבחרת. למרות תכסיסים תיאטרליים מוצלחים למדי של המתנחלים, הציבור לא תמך בהם. נוצר תקדים.
אבל היו, כמובן, גם תוצאות אחרות. מכיוון שה״התנתקות״ בוצעה בלי שום הסכם או תיאום עם הרשויות הפלסטיניות, נוצר חלל ריק, שהתמלא על ידי חמאס. הרצועה כולה הפכה לבסיס של התנועה האסלאמית, והתפתחה מין מלחמה זעירה. ישראל נכנסה אליה כרצונה, חמאס ירה ממנה כרצונו. על הרצועה הוטל מצור ימי, המצרים שיתפו פעולה עם ישראל וסגרו את הגבול שלהם. הרצועה היתה מנותקת מהעולם ביבשה, בים ובאוויר. ישראל יכלה להרעיב אותה כאוות נפשה.
בעיני האזרח הישראלי המצוי, הלקח היה פשוט: החזרנו לערבים את השטח, ומה קיבלנו בתמורה? קסאמים!
גם החזרת המתנחלים לשטח ישראל הפכה לשערורייה. עקשנות המתנחלים, חוסר הכישרון של הביורוקרטיה וחוסר העניין של שרון עצמו שיבשו את המבצע לחלוטין. אותו האזרח המצוי שאל את עצמו: אם הפינוי של כמה התנחלויות מהרצועה גורם לצרות נוראות כאלה, איך אפשר לחשוב על פינוי כל ההתנחלויות מהגדה?
שרון היה יכול להיות מרוצה - אלמלא שקע כעבור זמן בתרדמת.