מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
מגיל 14 וחצי לא הייתי מובטל אף יום אחד בחיי. מאז ועד היום אני עובד ברציפות, להוציא את תקופת מלחמת תש״ח.
לכן היה זה טבעי שאחפש עבודה למחרת הפסקת תפקידי כעורך ״העולם הזה״.
חשבתי שזה יהיה פשוט, שיציעו לי עבודה בכל משכורת שאדרוש. זה לא היה בדיוק כך. אחרי בירור ראשוני, נותרו שתי הצעות רציניות. לא קל היה לי לבחור ביניהן.
האחת היתה של ״הארץ״. הסכסוך הישן שלי עם גרשום שוקן מת עם מותו. עם בנו, עמוס, היו לי יחסים נורמליים. כשפניתי אליו הוא בא אליי הביתה, בלוויית שניים מעוזריו, ודיברנו על האפשרות שאכתוב באופן קבוע בעיתונו. התנאים המוצעים היו בפירוש הוגנים.
תוך כדי כך החלפנו דעות על מצב העיתונות הכתובה מול עליית התקשורת האלקטרונית. הרהרתי בקול רם שבמצב הקיים חלק מן העיתון הכתוב הפך לבלתי-רלוונטי. אין הרבה טעם בעמוד ראשון של חדשות, כשכל החדשות כבר שודרו ערב לפני כן בטלוויזיה. כדי להחזיק מעמד, צריך העיתון לספק ערך מוסף - ירידה לעומק, הסברת הרקע, אספקת פרשנות שקולה, אפילו בעמוד הראשון.
אינני יודע אם זרעתי זרע של מחשבה, אבל כעבור כמה זמן התחיל ״הארץ״ להתנהל על פי עקרונות אלה.
הפיתוי לקבל את ההצעה היה רב. תמיד הערכתי את ״הארץ״ יותר מכל יומון ישראלי אחר, עוד מהימים שבהם עבדתי בו. באמצעות ״הארץ״ יכולתי להגיע לקהל שהייתי מעוניין בו. אך ההצעה המתחרה היתה מושכת יותר.
היו אלה ימי הזוהר של רוברט מקסוול, איל העיתונות הבריטי, שהפך לטייקון עולמי. הוא רכש עיתונים על ימין ועל שמאל, והקים עיתון בינלאומי חדש, ״דה יורופיאן״ (״האירופי״). כיהודי טוב, רצה שיהיה לו גם עיתון ישראלי, ועל כן רכש את ״מעריב״.
סמוך לאותה תקופה התפוצצה סנסציה בעולם העיתונות: דב יודקובסקי עבר מ״ידיעות אחרונות״ ל״מעריב״. זה היה כאילו עבר וינסטון צ'רצ'יל באמצע מלחמת העולם לגרמניה הנאצית.
סיפרתי בפרק קודם איך הכרתי את יודקובסקי. נח מוזס, עורך ״מעריב״, ביקש אותי להיפגש עם בן-דודו, ניצול שואה, שרצה לעבוד בעיתונו. פגשתי איש בגילי, מאוד ״גלותי״, מאוד לא מרשים, צעיר נחבא אל הכלים, והתחלתי להרהר באוזניו בקול רם על דמותו של עיתון יומי המתאים לימינו - צורתו, סגנונו, תוכנו. התרשמתי שהבחור שותה את הדברים בצמא, ועל כך נתתי לו הרצאה של שעה או שעתיים.
יודקובסקי הפך לעורך בפועל של ״ידיעות״, ותוך זמן קצר הגשים את כל הרעיונות שהבעתי באותה הרצאה. יתר על כן, הוא רכש כמעט את כל הכוכבים שגדלו ב״העולם הזה״. זה הפך כמעט לשגרה: הייתי לוקח צעיר או צעירה חסרי כל ניסיון עיתונאי, מדריך אותם בעבודה במשך שנה-שנתיים עד שהפכו לעיתונאים ידועי שם, ואז היה דב יודקובסקי מציע להם משכורת כפולה ונסיעות לחו״ל. למרות זאת נשארנו איכשהו ידידים.
כאשר נכנס יודקובסקי לתפקידו, היה ״ידיעות״ עיתון עלוב ומוכה. עזריאל קרליבך פרש ממנו עם כל המערכת והקים את ״מעריב״. ״מעריב״ עלה ושגשג, ״ידיעות״ היה במצב של גסיסה. יודקובסקי עשה דבר שלא ייאמן: בעשרות שנים של עבודה סבלנית ושיטתית, נקם את נקמת ״ידיעות״ והכה את ״מעריב״ שוק על ירך. זה היה הישג מדהים, אם לוקחים בחשבון שיודקובסקי כלל לא היה עיתונאי. נדמה שלא כתב מילה מימיו. בזה דמה לנח מוזס, איש בעל חוכמת חיים שלא יכול היה לחבר חמש שורות, ולאביו, יהודה מוזס, סוחר שרכש את העיתון כמעט במקרה. לא אחת עלה על דעתי שאולי זה צריך להיות כך: עורך מוצלח לא צריך לכתוב בעצמו. גם גרשום שוקן כתב מאמר רק לעתים רחוקות.
כשהביא יודקובסקי את ״ידיעות״ לפסגת הניצחון, עשה עוד מעשה שלא ייאמן. הוא נטש ועבר לעיתון המתחרה, שאותו ניצח. זה קרה מפני שעם מותו של נח מוזס בתאונת דרכים, ממש בפתח המערכת, ירש אותו בנו, ארנון (״נוני״), שרצה להנהיג סדר חדש וגירש את יודקובסקי. האיש שהנהיג את נקמת ״ידיעות״ ב״מעריב״ עבר ל״מעריב״, כדי לנקום ב״ידיעות״.
כאשר הצעתי את שירותיי לעיתונים השונים, קפץ יודקובסקי על המציאה. בעזרת הכסף של מקסוול הוא היה יכול להציע לי, כדרכו, הצעה שלא יכולתי לסרב לה: לא רק לכתוב את המדור השבועי שלי ב״מעריב״, אלא גם לשלוח אותי לסיור ממושך באירופה.
אחרי ארבעים שנה של עבודת פרך כעבד של ״העולם הזה״, הייתי זקוק מאוד לקצת אוויר צח. הודעתי לעמוס שוקן בצער שאני נאלץ לוותר על הצעתו הנדיבה (כמו שהודעתי לאביו בשעתו שאני פורש מעיתונו) וקיבלתי את הצעתו של יודקובסקי.
הרעיון היה לסקר את המאורע הגדול של התקופה: קריסת האימפריה הסובייטית. הקומוניזם גסס ברוסיה ובארצות החסות שלה. קיבלתי על עצמי לבקר בהן בלוויית רחל, לאסוף רשמים (שלי) ותצלומים (שלה), לפרסם אותם בסדרה ב״מעריב״, ואחר כך לכתוב ספר שיצא בהוצאת ״כתר״, שנרכשה גם היא על ידי מקסוול. כדי לפתוח לפניי את הדלתות צוידתי בתעודה מטעם העיתון האירופי החדש של מקסוול, ונציגי מקסוול בכל הארצות קיבלו הוראה לסייע לי.
מה יכול היה להיות יותר נהדר? לטייל בכמה ארצות על חשבון הברון, עם חשבון הוצאות בלתי-מוגבל, עם גיבוי האימפריה של איל ההון הבריטי רב-ההשפעה, לכתוב ככל העולה על רוחי - וכל זה בחברת רחל?
היתה בעיה קטנה. אנשי ״מעריב״ הוותיקים שנאו אותי. השנאה הזאת היתה מסורתית, עוד מהימים ב-1954 שבהם הכריז עזריאל קרליבך מלחמה עליי, ואני עניתי לו במאמר שכותרתו היתה ״המקצוע: נבל״. אנשי ״מעריב״ לדורותיהם התחנכו ברוח השנאה הזאת.
כעורך חדש של ״מעריב״ לא רצה יודקובסקי להתגרות בוותיקי המערכת שלו. הוא אף לא הזמין אותי לפגישה במשרדו. כדי למסור לי את המחשב שישמש אותי בתפקידי החדש הוא קבע לי פגישה כמעט מחתרתית עם ראש מחלקת המחשבים שלו. נפגשתי עם האיש בפינה נסתרת, לא הרחק ממערכת ״מעריב״, ושם הוא מסר לי את המחשב הראשון שהיה לי בחיי. אחר כך בא אליי הביתה כמה פעמים כדי ללמד אותי להשתמש בו. זה הלך די מהר, וכאשר יצאתי לחו״ל כבר היה בידי מחשב נייד פשוט.
לפני זה עברתי עוד חוויה מעניינת. ברגע שעזבתי את ״העולם הזה״ התנפלה עליי להקה של עיתונאיות, מכל העיתונים ומכל תחנות הרדיו והטלוויזיה, במבול של השמצות, רובן כוזבות. כולן השתמשו באותה השיטה: באו אלי בפנים מחייכות, המטירו עליי דברי חנופה, הקשיבו לתשובותיי בחרדת קודש, ואחר כך כתבו מאמר נאלח. אחת השיטות היתה להשאיר את התשובות שלי על כנן, בנאמנות רבה, אך להחליף את השאלות. כך יצאתי מתחמק, פחדן ומטעה. כולן הבטיחו לי, לדרישתי, להראות לי את הטקסט לפני הפרסום, ואף אחת מהן לא עמדה בהתחייבותה.
אני אומר זאת בלשון נקבה, מכיוון שכמעט כולן היו נשים. בכל שנותיי כעורך לא סבלתי התנהגות כזאת של חברי המערכת שלי. זהו, לדעתי, אחד התפקידים של עורך. אך כשפניתי לעורכי העיתונים שפרסמו את הראיונות המזויפים האלה, הם השיבו - אם בכלל - תשובות מתחמקות.
תמהתי על התפרצות זו של שנאה. נראה שהיא הצטברה במשך הרבה זמן, אך השתחררה רק כאשר היה נדמה לכותבות שהפכתי לחסר אונים. כתבתי ב״מעריב״ מאמר תגובה, שבו הענקתי להן תואר שדבק בהן במשך כמה שנים טובות: ״ברקודות״. מעניין שתופעה זו נעלמה כעבור זמן מנוף העיתונות.
במשך כל חיי השתדלתי להימנע מגורלה של אשת לוט. אינני מסתכל אחורה. כשאני מסיים פרק, אני משאיר אותו מאחוריי.
זה התחיל, כמובן, כבר בגיל עשר, כאשר עזבתי את גרמניה. מחקתי מתודעתי את עשר שנות חיי הראשונות, והתנפלתי בתשוקה על הארץ החדשה. כך גם אחרי עוזבי את ״העולם הזה״. ארבעים שנות פעילותי שם הפכו בעיניי להיסטוריה. חשבתי עליהן - אם בכלל - בלי נוסטלגיה.
הסיורים שלנו - של רחל ושלי - באירופה המזרחית השכיחו את העבר הקרוב. היינו מאושרים. ביקרנו בנופים חדשים, הכרנו ערים חדשות ומרתקות, נפגשנו עם מאות אנשים חדשים ומסקרנים. תוך כמה חודשים ביקרנו ברוסיה (פעמיים), בהונגריה, בצ'כוסלובקיה, בפולין ובגרמניה המזרחית. החוויות יכלו למלא ספר - ואכן עשו זאת.
קראנו לספר ״לנין לא גר פה יותר״, בדומה לשמו של ספר אמריקאי פופולרי, ואני חושב - בצניעות הרגילה שלי - שחיברנו ספר טוב. שיתוף הפעולה בינינו היה מושלם. רחל היתה שותפה אידיאלית. היא ראתה דברים שלא ראיתי, חדרה ללבם של בני אדם שאני ראיתי אותם רק מבחוץ. שנינו אהבנו אותן הערים, ובעיקר את הרבעים העתיקים שבהן.
החוויה שנחרתה בזיכרוני יותר מכל האחרות היתה השהייה במוסקבה. אהבנו את העיר. היא היתה הרבה יותר מרשימה וגרנדיוזית מכפי שתיארנו לעצמנו.
באחד הטיולים שלנו ראינו מעבר לרחוב שני שוטרים גוררים עציר. מיד עלו בזיכרוננו כל הזוועות של הקג״ב והגולאג. רחל מיהרה לעבור את הרחוב ולצלם, מתוך מחשבה שאם האיש יצולם לא יענוהו ולא יעלימו אותו. בעיני שני השוטרים היתה זאת התגרות בלתי-נסבלת. הם פנו בחמת זעם לעבר רחל ואליי - הצטרפתי אליה, כמובן - והיה ברור שזה לא ייגמר טוב. רצנו בכל כוחנו לעבר המלון שלנו, אך אחד השוטרים, בחור צעיר בעל חזות אלימה, תפס את רחל באכסדרה ודרש במפגיע שתמסור לו את הסרט שצילמה. רחל טענה שהיא תיירת, ורשאית לצלם מה שהיא רוצה. השוטר תפס בזרועה ואיים לגרור אותה לתחנת המשטרה. רחל התנגדה.
זה נמשך דקות ארוכות, ונגמר בזה שהשוטר הסכים שתצלם אותו. הוא עמד בפוזה הרואית, רחל צילמה אותו מכל הצדדים, השוטר רשם בעיפרון על פיסת נייר את הכתובת שלו, רחל הבטיחה לשלוח לו את התצלומים. הם נפרדו כידידים.
רחל במיטבה.
התופעה שהדהימה אותנו ביותר היתה הגזענות הבלתי-מוסתרת ששלטה ברחוב. לימדו אותנו מנעורינו שהקומוניזם דוגל בשוויון בני האדם, באינטרנציונליזם ובאחוות עמים. לא ראינו שום סימן לכך בברית המועצות.
מה שבלט היה ההפך. האזרחים הסובייטיים לבני העור התייחסו בבוז גלוי לאזרחים כהי העור - ארמנים, אזרים, אוזבקים, קירגיזים, ובני עשרות העממים האחרים של מולדת הפרולטריון.
בשנים הבאות, כאשר באו המוני העולים מברית המועצות לשעבר לארץ, לא התפלאתי על הגזענות ועל שנאת הערבים שבהן בלטו רבים מהם במולדתם החדשה. לא היתה לכך סיבה מקומית. הם פשוט הביאו את הגזענות ממולדתם הקודמת, והתייחסו אל הערבים כפי שהתייחסו בעבר לגיאורגים ולארמנים.
לכל אורך המסע ניסיתי לפענח את הסוד: מה היה בו, במשטר הקומוניסטי, שגזר עליו כליה? האם היתה הקריסה בלתי-נמנעת?
מסקנתי היתה שאכן לא היה סיכוי למפעל ההיסטורי העצום הזה, שהטביע את חותמו על המאה ה-20. המשטר הקומוניסטי פשוט היה מנוגד לטבע האדם. ראיתי זאת ב״פיילוט״ הקומוניסטי הטהור ביותר: הקיבוץ. נדרשו משאבים אדירים של אידיאליזם וסגפנות, על מנת שהקיבוץ יקום ויגשים את רעיונותיו החברתיים. הדור השני עוד עמד במשימה. אך הדור השלישי כבר לא עמד במבחן. הקיבוץ התרוקן מתוכנו, לא בשל סיבות כלכליות אלא מפני שהצעירים, בני המדינה, כבר לא היו מוכנים להקריב את עצמאותם.
הסביר לי זאת הוגה דעות קומוניסטי, גרגור גיזי, מראשי המפלגה במזרח גרמניה: ״הקמנו משטר שעמד להיטיב עם בני האדם. בני האדם התנגדו. אז נאלצנו להפעיל כפייה, לטובתם. כתוצאה מכך בני האדם התנגדו יותר. הגברנו את הכפייה, עד שבסוף נשאר משטר של טרור.״
גם הניסיון הצבאי שלי עזר להבנתי. המשטר הקומוניסטי דומה לצבא ענק. אין רכוש פרטי, כולם עובדים בשירות המדינה, יש שרשרת של פיקוד. במכונה הצבאית, שנועדה למלחמה, אין מנוס מכך. אך כשאין מלחמה, המכונה מתנוונת. אף אחד לא עובד ברצינות. חוץ מהקצונה הבכירה, אין לאיש מניע להתאמץ, לחשוב, ליזום, לחדש, וגם הקצונה הבכירה מתנוונת. ההיסטוריה מראה שזה לכל היותר עניין של שניים-שלושה דורות.
הגעתי למסקנה שבסופו של דבר רוצה האדם המצוי לחיות בחוג משפחתו, בחלקת אלוהים הקטנה שלו, ולעבוד כדי לצבור נכסים שיוכל להוריש לצאצאיו. השאיפות לעצמיות ולעצמאות הן כוחות אדירים. שאיפת החופש מנצחת, גם כשזה החופש המדומה של הצרכן בחברה קפיטליסטית. חלונות הראווה הנוצצים של מערב-ברלין ניצחו את האידיאליזם של הקומוניסטים במזרח ברלין.
אחרי ברית המועצות (עדיין בלי ״לשעבר״) היתה הונגריה עולם אחר.
טומי לפיד ישב שם כנציגו של רוברט מקסוול, שביקש לרכוש שם עיתונים. מסרו לו על בואנו, והוא הכין לנו חדר במלון ״פורום״ היקר על גדת הדנובה. (היו שם שני מלונות פאר - ״פורום״ ו״הייאט״. סיפרו ש״פורום״ שמור לישראלים, ו״הייאט״ לערבים. יהודי שבא ל״הייאט״ הופנה ל״פורום״, ערבי שבא ל״פורום״ הופנה ל״הייאט״. ״פורום״ היה יקר מאוד, ״הייאט״ היה יקר יותר.)
טומי (בעצם יוסף) היה טיפוס מיוחד במינו. הוא נולד בחבל ההונגרי של יוגוסלביה, עבר את השואה בגטו בודפשט והיה בעל השקפת עולם לאומנית קיצונית, כמעט פאשיסטית, שהיתה מחוברת איכשהו לתפיסה ליברלית קיצונית לא פחות בענייני פנים. כאיש טלוויזיה בלט בגסות רוח יוצאת דופן, ותרם תרומה משמעותית לניוון השיח הציבורי בארץ. במגע אישי היה אדם נחמד, לבבי וחובב חיים. היה נעים מאוד להיות בחברתו. היו לו פנים עגלגלות ואדומות של פונדקאי אוסטרי.
בנייני הפאר של בודפשט מרשימים להפליא, אך הכי מצא חן בעיניי מקום אחר. הימים היו ימי חג המולד, ובאחת מכיכרות העיר התקיימה מסורת עתיקה. מסביב לעץ אשוח גדול נערמו בגדים ישנים, ואנשים פשפשו ובחרו לעצמם חפצים שהיו דרושים להם. מסתבר שלקראת החג כל מי שיש לו בגדים וחפצים שלא היו נחוצים לו עוד מביא אותם למקום הזה, וכל מי שהיה זקוק להם בא ולוקח כחפצו, הכול ללא תשלום. יפה.
רחל רצתה, כמובן, לחוות את החג בכנסייה, ולקחנו מונית לכנסיית אליזבת. כדרכה, רחל דובבה את הנהג, וזה התחיל לשפוך את חמתו על היהודים. ״יש להם מלא כסף,״ התלונן. ״עכשיו הם קונים את כל הונגריה!״
בעת הביקור בפרלמנט - בניין מפואר ביותר, בפנים ובחוץ, מאוד שונה מהכנסת - שמענו על מנהיג הסיעה הימנית-קיצונית, שנאמר עליו שהוא אנטישמי. שאלנו אותו אם הוא מוכן להתראיין למען עיתון ישראלי. הוא הסכים, והריאיון היה די שגרתי. הוא הכחיש, כמובן, שהוא אנטישמי. כמה מידידיו הטובים ביותר הם יהודים, וגו'. אחרי הריאיון גילתה לי רחל שהיא צילמה אותו מתחת לשולחן וגילתה שרגליו רעדו כל העת.
בצ'כוסלובקיה, החוויה החזקה ביותר שלנו היתה מחוץ לפראג. צ'כי שממנו שכרנו דירה, התנדב להסיע אותנו לקארלסבאד ולמריינבאד, שתי ערי המרפא המפורסמות, שהמים המינרליים שלהן, בעלי תכונות מרפא מיוחדות, משכו בעבר מלכים ורוזנים מכל רחבי אירופה. שתיהן שוכנות בבוהמיה, חבל ארץ שרוב תושביו בעבר היו גרמנים. מכיוון שהם עזרו להיטלר להתנפל על צ'כוסלובקיה, הצ'כים גירשו את כולם באכזריות בתום המלחמה, ואיש מאיתנו לא הזיל דמעה.
בדרך חזרה מקרלסבאד, הנקראת עכשיו קארלובי-וארי, היה הנוף כולו מכוסה במעטה של שלג לבן. החשיכה ירדה, ופתאום קראה רחל לנהג: ״עצור, בבקשה!״ במרחק קצר מהכביש עמד בית בודד, שמבעד לחלונו נראה אהיל אדום של מנורה דולקת. האור האדום נפל על השלג המבהיק בחוץ ויצר תמונה מקסימה.
רחל יצאה מהמכונית, התקדמה בקושי בשלג העמוק והחלה מצלמת בקרבת הבית. פתאום נפרצה הדלת ואישה נסערת, בחלוק ובנעלי בית, יצאה לקראתה. ״מה את עושה פה?!״ צעקה בגרמנית רצוצה. ״בשביל מה את מצלמת?״
רחל ניסתה להסביר לה שהיא סתם תיירת, שנמשכה על ידי הבית היפהפה שלה. אבל האישה לא נרגעה. ״את גרמנייה?״ שאלה.
״לא,״ השיבה רחל בגרמנית, ״אני מישראל!״
האישה נרגעה, אך דרשה ממנה להסתלק וחזרה לביתה.
הנהג שלנו הסביר את מה שקרה: ״זו אישה צ'כית שקיבלה בית של גרמנים שגורשו. היא חוששת כל הזמן שהגרמנים יחזרו עכשיו וידרשו את ביתם בחזרה!״
חשבתי על הפליטים הערבים.
בראש השנה שוב התעוררה בעיית האוכל. רוב המסעדות היו סגורות, במעטות הפתוחות דרשו ״רזרווציה״. בסוף, מתוך ייאוש, הלכנו למלון הכי מפואר בפראג. שם, במסעדה הכי יקרה, נמצא לנו מקום.
המלצר הראשי הביא לי עניבה והושיב אותנו בפינת המתנה על כורסאות עור, ליד חלון שהשקיף על העיר במלוא הדרה, על עשרות מגדליה, ארמנותיה וכנסיותיה. הארוחה היתה מצוינת, ושילמנו את מחירה ברצון.
אבל זה לא היה באמת המלון הכי מפואר. הובילו אותנו לארמון שהשאיר אותנו פעורי פה. זה היה מלון מיוחד של המפלגה הקומוניסטית, לראשיה ולאורחיה הזרים. לא היה בו שום דבר צ'כי: הרצפות היה משיש איטלקי, נברשות הבדולח מצרפת, וכן הלאה - פאר שלא ראיתי כדוגמתו גם במערב.
באכסדרה של מלון זה הבנתי דבר חשוב: בשנותיהם האחרונות לא היו המשטרים הקומוניסטיים אלא ארגוני מאפיה. בכל מדינה שלטה כנופיה של ״מנהיגי מפלגה״, שחילקה בין חבריה את משמני הארץ, תוך השארת האוכלוסייה במעמקי העוני. הקומוניזם פשוט שימש לכנופיות האלה כמסך הסוואה, שכיסה את הכול במעטה של הומניזם וצדק חברתי. זה היה סירוס נורא של תורת קארל מרקס. קריסת המשטרים האלה היתה רק שאלה של זמן, ובעצם הפלא הוא שהם החזיקו מעמד כל-כך הרבה זמן.
בפראג ביקרנו בבית הקברות היהודי העתיק, על מצבותיו השבורות, ההפוכות בערבוביה. בבית קברות זה חרשו היהודים את מזימתם להשתלטות על העולם, לפי רב-המכר האנטישמי העולמי ״הפרוטוקולים של זקני ציון״. ביקרנו גם בבית הכנסת העתיק הקטן.
לכל אורך הדרך נתקלנו בקבוצות ישראליות, שערכו ״מסעות שורשים״. הן די דחו אותנו. הן עברו מאתר יהודי אחד למשנהו, מבית קברות עתיק לשרידים של בית כנסת, מקבר של רב לאתר שואה, וכל מה שבין אתר יהודי אחד לאחר עניין אותן כקליפת השום. האתרים היהודיים היו, כאילו, איים בים, ואת הים לא ראו. עמי המדינות האלה, תרבותם, עברם ומסורותיהם היו שקופים, כלא קיימים. מעולם לא הבנתי גישה זו.
זה בלט מאוד בתחנה הבאה שלנו: פולין.
בימי הקומוניזם סיפרו על כלב, שעבר את הגבול מצ'כוסלובקיה לפולין. שם חקרו אותו:
״האם לא היה לך בצ'כוסלובקיה אוכל?״
״אוכל היה בשפע.״
״לא היה לך איפה לגור?״
״דווקא כן.״
״אז למה עזבת?״
״מדי פעם כלב רוצה גם לנבוח...״ ענה הכלב.
המשטר בצ'כוסלובקיה היה חמור ומדכא. מי שמתח ביקורת הושלך לכלא. גדולי הסופרים עבדו במשך שנים בסלילת כבישים או במכרות. פולין היתה, לעומת זאת, יותר חופשית, אך גם יותר ענייה.
פולין היתה בשבילנו הפתעה. כילידי גרמניה, גם רחל וגם אני חונכנו לבוז לפולנים ולשנוא אותם. התרבות הגרמנית של הורינו היתה ספוגה מדורי דורות בבוז גזעני ל״פולאקים״. גם היישוב היהודי בארץ היה ספוג שנאה לפולנים הגויים. הגרמנים דיברו על ״משק פולני״ כעל סמל של לכלוך ואי-סדר, בארץ נחשב הגוי הפולני לאבי אבות האנטישמיות.
לכן היינו מופתעים לגמרי כאשר פולין והפולנים דווקא מצאו חן בעינינו.
בימי שהותנו הסקתי שיש שני עמים פולניים - שכבה עליונה תרבותית מאוד, ושכבה תחתונה, שנראתה לי פרימיטיבית מאוד. היה תענוג לשוחח עם הפרופסורים באוניברסיטה ובחוג המכרים שרכשנו במהרה. אנשים בעלי רמה תרבותית גבוהה, שלא נפלו מזו של עמיתיהם במערב אירופה.
עיתונאי אחד, יהודי למחצה, שכתב גם בשביל עיתונים ישראליים, סיפר לנו סיפור אמיתי. הוא לחץ על עמית פולני-נוצרי לבקר בישראל. האיש שהה כמה שבועות בארץ, וכאשר חזר מיהר לטלפן לידידנו ולדווח לו בקוצר נשימה: ״אתה יודע מה גיליתי? גם בישראל יש יהודים!״
הוא התכוון, כמובן, לחרדים, שהזכירו לו את היהודים שהכיר לפני השואה. ראינו את דמויותיהם בכל חנויות המזכרות: בובות של כליזמרים יהודים בקפטנים שחורים ובכובעי מצחייה שחורים, שעמדו ליד בובות אחרות מהעבר הפולני: האציל הפולני, האיכר הפולני ועוד.
אגב, גילינו שבכל ארצות מזרח אירופה, היחס לישראלים שונה מהיחס ליהודים. בבודפשט סיפרו לנו בדיחה: בימי מלחמת ששת הימים עומד הונגרי בקרון של חשמלית ורואה את חברו בקצה השני של הקרון, עם חיוך מאוזן לאוזן על פניו. ״למה אתה כך-כך מאושר?״ הוא צעק לו.
״מפני שהישראלים הפילו אתמול שמונה מיגים!״ משיב החבר בצעקה. חילות האוויר של מצרים וסוריה השתמשו אז במטוסים מתוצרת ברית המועצות השנואה.
למחרת היום שוב נפגשו השניים, ושוב היה הידיד מאושר. ״הישראלים הפילו עוד עשרה מיגים!״ סיפר. ביום השלישי היה הידיד מדוכא.
״מה קרה,״ שאל הראשון, ״האם הישראלים לא הפילו מיגים?״
״הם דווקא הפילו תריסר מיגים,״ השיב הידיד, ״אבל עכשיו נודע לי שהישראלים הם יהודים!״
הדבר שהפתיע אותנו ביותר בווארשה היה ריבוי מצבות הזיכרון לקורבנות הנאצים. עשרות שנים הוחדרה בנו הידיעה על זוועות השואה וממדיה הנוראים. מעולם לא שמענו על השואה המקבילה של העם הפולני.
באין-ספור פינות בווארשה נתקלנו בטבלות שעליהן נכתב: במקום זה הוצאו להורג פלוני ואלמוני על ידי הנאצים ביום כך וכך. כשחקרנו, נודע לנו ששלושה מיליון פולנים לא יהודים, לוחמי מחתרת ואחרים, נהרגו בימי הכיבוש הגרמני.
פולין היתה הארץ הכבושה היחידה באימפריה הנאצית שבה לא היו משת״פים (שכונו ״קוויזלינגים״, על שם וידקון קוויזלינג, פוליטיקאי נורבגי שהקים ממשלה פרו-נאצית בארצו הכבושה.) ייתכן שהנאצים גם לא חיפשו כאלה, מכיוון שהיטלר התכוון ממילא לחסל את העם הפולני ולמסור את אדמתו למתנחלים גרמנים.
ההתנגדות הפולנית לנאצים היתה עקשנית, נחושה ויקרה. היא היתה טבועה עמוק בנפשם של כל הפולנים שדיברנו איתם. אך היא לא עשתה שום רושם על היהודים הפולנים. (כשחזרנו לתל אביב, שמעה רחל בעלת חנות ברחוב המלך ג'ורג' מדברת פולנית עם לקוחה. ״את ידעת שהנאצים הרגו גם שלושה מיליון פולנים לא יהודים?״ שאלה רחל, כמי שגילתה את אמריקה. תשובת בעלת החנות היתה קצרה: ״לא מספיק!״)
השנאה ההדדית התהומית בין היהודים לפולנים מעסיקה אותי עד היום. מה מקורה? איך היא נוצרה?
השאלה הראשונה היא, איך בכלל נוצרה בפולין קהילה ענקית כזאת של מיליוני יהודים? התשובה נעוצה בפרק היסטורי, שאינו נלמד בישראל: בשלהי ימי הביניים, במשך חמש מאות שנים ויותר, שבהן שררה בכל רחבי אירופה אנטישמיות חשוכה ורצחנית, היתה הממלכה הפולנית גן עדן של סובלנות, נאת מדבר יחידה של ליברליות.
המדינה הפולנית-ליטאית היתה אז מעצמה גדולה, ובמשך זמן רב השתרעה מחוף ליטא בצפון עד לים השחור בדרום. היהודים הנרדפים נשאבו אליה מכל היבשת והתקבלו בסבר פנים יפות. שם פרחה תרבותם. קרקוב הנהדרת הפכה מולדת ליהודים, והמלך קאזימיר (קאז'ימייז', בפולנית), אף הקים לידה עיירה מיוחדת ליהודים, לכבוד אהובתו היהודייה.
במשך הזמן התהפך מצב זה. היהודים נהנו מחסות המלכים, שהעניקו להם זכויות יתר רבות בצווים רשמיים. הם שירתו את האצילים, ניהלו את נכסיהם וגבו בשבילם את המיסים. זה קומם נגדם את האוכלוסייה. היחס אליהם הורע בהדרגה. הפולנים ראו בעין רעה שמתרבה בקרבם עם זר, ששפתו זרה (יידיש), דתו זרה, מנהגיו זרים, לבושו זר. יחסים חברתיים בין יהודים ונוצרים היו כמעט בלתי-אפשריים, מפני שהיהודים לא יכלו לסעוד אצל הפולנים בגלל הכשרות, וממילא גם לא יכלו להזמין אותם לבתיהם. בעיני הפולנים, היהודים לא היו פולנים כמותם אלא עם אחר, השוכן על אדמתם.
קרוב לוודאי שפולנים רבים לא הצטערו כאשר הנאצים השמידו את היהודים האלה. אבל פולנים רבים מאוד נהגו אחרת. עובדה היא שמאות אלפי יהודים פולניים שרדו את השואה - ושזה היה כמעט בלתי-אפשרי בלי עזרת שכנים נוצרים. כל פולני שהציל יהודי סיכן את חייו ואת חיי משפחתו וילדיו.
ישראל לא יכלה להכיר בכך, בגלל השנאה המושרשת לפולנים. רק קומץ פולנים זכו בתואר ״חסידי אומות העולם״. זה סילף לגמרי את תמונת השואה, עד כי ישראלים צעירים רבים השתכנעו שהשואה בכלל בוצעה על ידי הפולנים.
פעם דיברתי במזנון הכנסת עם פול לנצמן, יוצר הסרט המונומנטאלי ״שואה״. אמרתי לו שחבל שהשמיט את הצד הזה של השואה, ויצר תמונה כאילו כל הפולנים היו משת״פים של הנאצים. הוא כל-כך כעס על הביקורת שלי, עד שהפסיק מאז לדבר איתי.
לא נסענו לפולין כדי לחזור אל השואה, אך לא יכולנו לשהות על אדמת פולין מבלי לבקר במחנות ההשמדה. תמיד התנגדתי לפולחן שעושים בארץ לשואה, פולחן הגובל בשטיפת מוח, בניסיון שיטתי להנחיל את המצב הפוסט-טראומטי לכל דור מחדש. רצינו לחוות את החוויה בעצמנו ולעצמנו. פולני צעיר ומשכיל הסכים להסיע אותנו לאושוויץ, מיידנק וטרבלינקה.
הכי-הכי השפיע עלינו אתר טרבלינקה, בדרך לביאליסטוק שבצפון. בעת ביקורנו שרר במקום קור כלבים. באתר אין כלום. ממש לא כלום. לא נותר כל שריד וזכר מהמחנה. רק שטח חשוף, זרוע אבנים, מוקף ביער. נשאר לך לדמיין בעצמך מה התרחש כאן, את הזוועה, את הייאוש. המלווה הפולני שלנו לא הצטרף אלינו הפעם. בטאקט שלא הייתי מייחס לו הוא הניח לנו לעבור את החוויה לבדנו, רק רחל ואני, בעזובה, בקור המקפיא, שחדר לעצמות. כשחיפשתי אותו, ראיתי אותו מרחוק, משתמש במצית שלו כדי להדליק מחדש נרות זיכרון ישנים שכבו מזמן.
ניערנו את האפר (או הבוץ) של פולין מנעלינו ועברנו לגרמניה המזרחית, שזה עתה השתחררה ממשטר קומוניסטי שנוא במיוחד.
שמעון עדן הישראלי, שאהב לכנות את עצמו ״מלך חיי הלילה של ברלין (המערבית)״, היה נדיב כרגיל והשאיל לי, לצורך המסע במזרח, מכונית מיוחדת במינה: ״שברולט״ ספורט מהודרת, מודל חדש לגמרי, מנקר עיניים ממש. בכל מקום שבו חניתי לרגע בגרמניה המזרחית, התקהלו האנשים, בעיקר הצעירים, כדי לנעוץ בה עיניים מעריצות.
גרמניה המזרחית, שבועות אחדים אחרי נפילת החומה, הציגה מראה עצוב. בכל מקום הזנחה ופיגור. בתי חרושת מדכאים, בנויים מלבנים אדומות שהשחירו. האוטוסטראדות שנבנו בתקופת היטלר הקפיצו את המכונית כל כמה עשרות מטרים, מעל החיבורים של לוחות הבטון. החנויות ישנות וריקות.
בפוטסדאם שתינו קפה, ושתי נשים קשישות הצטרפו לשולחננו, כנהוג בגרמניה כשאין מקומות פנויים. הן היו פועלות, ולמדתי מהן את כל התורה על רגל אחת: המשק המזרח-גרמני קרס, מפני שפועלים מצטיינים לא קודמו, אלא הוכפפו לפועלים פחות טובים, שנמנו עם נאמני המפלגה. הפועלים השתייכו ל״בריגדות״, קבוצות של פועלים שקיבלו שכר משותף, כך שהעצלנים הרוויחו כמו החרוצים. לאיש לא היה תמריץ לעבוד.
בדיעבד הסתבר שנפילת חומת ברלין קרתה כתוצאה מטעות. המוני מזרח-גרמנים שמעו שניתן להגיע לאוסטריה דרך הונגריה, ונוצרה אווירה של משבר. הממשלה החליטה עקרונית לפתוח את הגבול למערב, אך לא קבעה מועד. אחד השרים, שלא הבין את תוכן ההחלטה, מסר לתקשורת שהוחלט לפתוח את הגבול לאלתר. זה גרם לזרם האנושי בכיוון החומה, והשאר היסטוריה.
שמעתי על כך כשישבתי בקפה בתל אביב. עברה במקום קבוצה של עיתונאים גרמנים, שהכירו אותי. הם ניגשו ושאלו לדעתי על מה שעומד לקרות. עניתי בפשטות: ״תוך כמה שבועות גרמניה תתאחד.״ הייתי משוכנע שפריצת החומה תשחרר כוחות עמוקים בנפש הגרמנית, ושלא ניתן לעצור את התהליך. העיתונאים חשבו שאני מפנטז. ״זה לא יקרה בימינו,״ הם אמרו.
אבל זה קרה. הקאנצלר הגרמני היה הלמוט קוהל, שנראה לי תמיד כאיש מגושם, לא הכי חכם. הסוציאל-דמוקרטים היססו, גמגמו, הציעו כל מיני שלבים, אך קוהל הימני הכריע והחליט על איחוד גרמניה באבחה אחת. זה עלה הון תועפות, הרבה מעל למשוער, אך קוהל צדק, כמובן: בשני הצדדים דרשו ההמונים להחזיר את האומה הגרמנית המאוחדת על כנה.
נתקלתי בתופעה זו הרבה פעמים בחיים: ברגעים של משבר היסטורי, הימין מבין את הזרם הרגשי של הציבור, והשמאל מתעסק בנוסחאות.
בברלין המזרחית הסתיים המסע שלנו. הספר ״לנין לא גר פה יותר״ הופיע, ותצלומיה של רחל מצוינים. רוברט מקסוול הפסיד על הספר כסף, כי ההכנסות לא כיסו את הוצאות הנסיעות. אני מקווה שלא בשל כך הוא קפץ מהיאכטה שלו והתאבד - אם אכן התאבד.