מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
דן בן-אמוץ היה, בעיניי, סמל דור תש״ח, על החיוב ועל השלילה שבו.
נכון, השתתפותו במלחמת תש״ח היתה סמלית בלבד. אבל היה לו חלק חשוב בעיצובו התרבותי של האירוע המכונן הזה. ״ילקוט הכזבים״ היה ביטוי קלאסי, משהו כמו השולחן העגול של המלך ארתור באנגליה. הסגנון שלו, שבא לידי ביטוי בספריו ובשידורי הרדיו שלו, עזר לעצב את סגנון הדור. בתרבות העברית החדשה, שהחלה להיווצר לפני קום המדינה ושהתפתחה עוד יותר במלחמה, היה לו חלק חשוב.
עד היום אני צוחק לעצמי, כשאני נזכר בכמה מהקטעים ההומוריסטיים שלו. אני משתמש בהם גם ב״בחינות הומור״: יש בדיחות של דן שגורמות לכל ישראלי לפרוץ בצחוק פרוע, אבל לא יעלו אפילו חיוך אצל גרמני, צרפתי או אמריקאי.
דן המציא את עצמו. במשך עשרות שנים כלל לא ידענו שהוא נולד בפולין, וששמו המקורי היה יידישיסטי טהור, משה תהילימזוגער (״אומר תהילים״). חלק מדוברי היידיש מבטאים ״זוגער״ כ״זייגער״ (שעון ביידיש), ודן חשב בטעות ששמו קשור בשעון. במשך זמן מה כינה את עצמו ״משה שעוני״. יותר מאוחר, כשלמד בבית הספר החקלאי בן-שמן, כנראה בהשפעת הנביא ישעיהו בן אמוץ, החליט לאמץ לעצמו שם זה. הבעיה היתה שתלמיד אחר בשם שמעון פרסקי כבר השתלט על השם הזה ואף כתב מאמרים בעיתון בית הספר תחת שם זה. אולם פרסקי החליט לוותר על השם בן-אמוץ לטובת ״פרס״. בהזדמנות זו החליף משה תהילימזוגער גם את שמו הפרטי לשם קצר ו״צברי״ יותר, וכך הפך לדן בן-אמוץ.
העולה החדש הזה יצר את האגדה שנולד בארץ, סיגל לעצמו מבטא עברי-צברי מובהק, ובמשך הזמן הפך לצבר למהדרין, הצבר האולטימטיבי. הוא נראה כמו שרצינו שהאדם העברי החדש ייראה: גבה קומה, יפה תואר, תכול עיניים.
מעולם לא היינו קרובים במיוחד זה לזה. ראיתי בעין רעה את השתכנותו בבית ערבי בנמל יפו. דן אמנם הוכיח לנו שהבית לא היה שייך לערבים שעזבו את יפו או גורשו ממנה, אלא לכנסייה הארמנית. אבל זה לא הניח את דעתי, ובייחוד לא את דעת רחל, שהיתה מאוד קפדנית בעניינים כאלה. ״אז מה אם הבית לא היה רשום על שמו של ערבי,״ פסקה, ״גרו שם ערבים לפני המלחמה, והם עכשיו באיזשהו מחנה פליטים.״
הסתובבנו באותם החוגים. התחככנו זה בזה. כתבנו עליו. ישבנו ביחד ב״כסית״. במשך כמה שנים אף היה לו מדור אישי ב״העולם הזה״. שיתפנו פעולה בחשיפת עסקי הארכיאולוגיה של משה דיין. הלכתי לערבי הראיונות שלו. גם הפגנו ביחד נגד הפקעת אדמות הערבים בגליל. אך קרבה אמיתית לא נוצרה, עד אשר נפל למשכב. נמסר לנו שדן שוכב בבית החולים ״הדסה״ בתל אביב, ששכן אז עדיין ברחוב בלפור. רחל החליטה שעלינו לבקר אותו. הוא היה קצת מופתע שמכל החברים שלו דווקא אנחנו באים.
הסתבר שגילו אצלו - במאוחר - סרטן-מעיים. במשך זמן רב הוא סבל מאולקוס, ולכן לא התייחסו לסימנים מובהקים שעליהם התלונן. מאוחר מדי התברר לרופאים שאלה אינם סימנים של אולקוס, אלא של סרטן.
רחל עמדה על כך שנבקר אותו בתכיפות, והמשכנו בכך כשחזר לביתו ביפו. האמפתיה של רחל פעלה במלוא הכוח. דן נקשר אליה מאוד.
כאשר חש שסופו קרב, החליט לערוך מסיבת פרדה פומבית. רחל ואני היינו בין עשרות המוזמנים. יתר על כן - דן אסר על אורחיו לצלם את האירוע, והוציא מכלל זה רק את רחל. כשנשמעו מרמורי מחאה על כך, פסק: ״כך אני מחליט!״
רבות נכתב על אירוע זה. לא היו לי בחיים הרבה אירועים כאלה, שחדרו עד למעמקי נשמתי. שמעתי תמיד על ״קתרזיס״, הטיהור הנפשי שבו חשו הצופים בטרגדיות היווניות העתיקות. הערב הזה גרם לקתרזיס, לא רק לי אלא גם לכל שאר הנוכחים. הוא נמשך כל הלילה, ובבוקר, כשיצאנו מאולם ה״חמאם״ אל האור הבהיר של יפו, היינו מזועזעים עד היסוד. פשוטו כמשמעו.
מוזמניו של דן עלו על הבמה, שם ישב דן בגלאבייה הלבנה הרגילה שלו, ובזה אחר זה סיפרו עליו, השמיעו קטעי מנגינה או כל דבר שעלה על דעתם. יהודית רביץ שרה את ״כי האדם עץ השדה״, והמילים קיבלו פתאום משמעות חדשה. עמוס קינן שר את ״חיילים אלמונים״, ההמנון של לח״י (ולפני כן של אצ״ל). היו שחשבו שזו היתה התרסה מסוימת, כי עמוס היה מסוכסך עם דן, ולח״י, שבו שירת עמוס, היה אויב הפלמ״ח, שבו שירת דן (במחלקה הימית). בעיניי היה למחווה תוכן עמוק יותר: הרי כולנו חיילים אלמונים, ו״משורה,״ כידוע, ״ישחרר רק המוות.״
רופאו של דן עלה על במה והסביר, בעזרת שקפים, מה טיב מחלתו של דן וכמה חודשים עוד נותרו לו לחיות.
אמרתי את אשר על לבי: שהיו לדן לא מעט תכונות רעות, שאיני מקבל את פולחן האגואיזם שפיתח לפי תורתה של איין ראנד, שהיו אצלו גילויים של שחיתות. אבל בכל שעת מבחן אמיתית, כשהיה צורך להתגייס וללחום על הצדק, מצאתי את דן בין המתפקדים. ובעיניי, זה היה העיקר.
הדמעות נשפכו כמים, גברים בכו יחד עם הנשים. אחרי שדן נפרד מאיתנו, הוא חילק לכל אחד מאיתנו מתנה אישית קטנה. במשך שנים אסף מזכרות מימי היישוב העברי, מכשירים יוצאי דופן, צעצועים ותכשיטים, ואת כל אלה חילק. כל פריט היה ארוז יפה, ומוקדש למקבלו בכתב ידו. קיבלתי ממנו את הדיאגרמה המפורסמת המראה את דרך האדם מלידתו ועד מותו, עלייתו וירידתו.
לפנות בוקר, כאשר רחל ואני עמדנו באכסדרה, ניגש אלינו נתן זהבי והודה בדמעות שהוא-הוא זה שהצית את מערכת ״העולם הזה״ בשיא הסכסוך עם שלום כהן. הוא ביקש סליחה ומחילה. סלחתי לו אבל רחל, בלתי-סולחת כרגיל על עוול שנעשה לי, התעלמה מהבקשה.
רחל ואני היינו בין המעטים שהמשיכו לבקר את דן גם אחרי המסיבה. ראינו את דעיכתו. היא נגעה ללבנו - האיש היפה הזה, שסימל את שמחת החיים הצברית, את הכוח והבריאות, דעך לנגד עינינו. זה היה נורא. אשתו לשעבר, בתיה אפולו, שתמיד מצאה חן בעיניי, נשארה נאמנה לו עד הרגע האחרון וטיפלה בו במסירות רבה.
בין הבאים היה אמנון דנקנר, צעיר ירושלמי שכתב ב״הארץ״ סיפורים טובים, בעלי צביון שמאלי מובהק. משום מה החליט דן להטיל עליו את כתיבת הביוגרפיה שלו. הדבר היה די מוזר כשלעצמו, מפני שדן טען תמיד שממש לא אכפת לו מה יחשבו ויגידו עליו אחרי מותו. הסתבר שדווקא היה אכפת לו. מאוד.
דנקנר היה ההפך מדן. לעומת דן יפה התואר, שנראה כמו גוי גרמני או פולני, דנקנר היה שמנמן, בעל מראה יהודי טיפוסי. הוא גדל במשפחה דתית בירושלים, בא לתל אביב וחיפש מגע עם הבוהמה, שהיתה כמעט כולה שמאלית, חילונית ושוחרת שלום. אחרי מותו של דן המשיך דנקנר בכתיבת הביוגרפיה שלו. באחד המפגשים השבועיים של ה״שולחן״ שלנו ב״כסית״, שדנקנר הצטרף אליו, הוא שאל אותנו כאילו באקראי: ״מה דעתכם, האם יכול להיות שהיו לדן יחסים מיניים עם אמו?״ זה נשמע לנו כל-כך מופרך שצחקנו לרגע והתעלמנו מהעניין.
לכן נדהמנו כאשר הופיע הספר, והטענה הזאת הופיעה בו, לא כהשערה, אלא כעובדה ודאית. יותר מזה, היא הפכה לגרעין הסיפור כולו, בתוספת פרטים פורנוגרפיים מדומיינים. העיתונות, כדרכה, העתיקה את הקטעים המגעילים האלה וניפחה אותם.
בעיניי זה היה ספר רע. חבל, כי זה יכול היה להיות ספר חשוב: לא רק ספר על האישיות המרתקת של דן עצמו, אלא גם על כל הדור שהוא שימש לו כסמלו - דור ה״צברים״ שהמציא את עצמו. ביוגרפיה מרתקת לא רק של האיש אלא גם של דורנו, ושל המדינה שהקמנו. דנקנר לא הבין את מקומו המיוחד של דן בן-אמוץ בהווי של דור תש״ח ואת חלקו ביצירת התרבות העברית החדשה, שעליה היתה גאוותנו. נותר סיפור בנאלי, פורנוגרפי בחלקו ורדוד כולו. מדוע עשה דנקנר את מעשה הנבלה הזה? אם חשב שהפורנוגרפיה תעזור לו למכור את הספר, טעה. אבל הנזק נעשה. בן-אמוץ נמחק מהזיכרון הלאומי. אני מקווה שבאחד הימים יצוף מחדש.
פרסום הספר העמיד אותי במצב מביך. לא יכולתי בשום פנים להלל את היצירה הבזויה הזו, אבל גם לא רציתי לתקוף ספר של אחד מיושבי השולחן שלנו. פטרתי את עצמי בכמה משפטים סתמיים, בעוד שמבקרים אחרים התנפלו על הספר בחמת זעם.
דנקנר חשב, כנראה, שהייתי חייב להגן עליו, והאשים אותי בחוסר נאמנות. הוא פרש מה״שולחן״ והפך לאויב מושבע. לשמחתי הרבה הוא ניתק את יחסיו איתי. נגזר עליו עונש מהסוג שרחל קראה לו ״עונש טבעי״ - עונש הנובע מהמעשה עצמו. הספר לא הצליח. אחרי שהקהל קרא את הפרקים הפורנוגרפיים שהופיעו בתקשורת, לא היה לו עוד עניין בו.
לי זה לא הפריע. עקבתי אחרי שקיעתו המוסרית. כאשר בעלי ״מעריב״, עופר נמרודי, הסתבך עם החוק הפלילי, דנקנר היה כמעט היחיד שיצא להגנתו. כפרס על כך מינה אותו נמרודי לעורך העיתון. דנקנר היה כותב מוכשר, אך לא היה לו שום כישרון כעורך, והעיתון דעך במהרה. דנקנר נעלם מהאופק שלי.
בינתיים נמשכה המערכה נגד דן בן-אמוץ. בעקבות האשמותיו של דנקנר נפוצו סיפורים שונים ומשונים שתיארו את דן כבועל ילדות. בעיניי לא היה דן פדופיל, אלא רודף נשים חסר הבחנה. הוא חיזר אחרי נשים מגיל 15 עד 50, אם לא יותר. במושגים של הימים ההם לא היה בזה פסול. אבל עם עליית הפמיניזם השתנו הכללים.
כאמור, לא הייתי חסיד שוטה של בן-אמוץ. ראיתי אותי על מעלותיו ומגרעותיו. אך נגעלתי מציד המכשפות שנערך אחרי מותו. רבים מידידיו הקרובים הצטרפו להמון הלינץ'. אנשים שמיררו בבכי במסיבת הפרדה שלו טענו לפתע שזה היה לילה של קיטש נוראי. זכרו נמחק, יצירותיו נשכחו, כמעט אף אחד ואף אחת לא התייצבו להגנתו. רחל ואני החלטנו להישאר נאמנים לאיש המת, וביטאנו זאת בכל הזדמנות.
במחצית השנייה של שנות ה-80 עקבתי בסקרנות גוברת והולכת אחרי פוליטיקאי צעיר, שכוכבו דרך בשמי ישראל. שמו היה אריה דרעי.
עלייתו היתה מטאורית. הוא נולד במרוקו ב-1959, הגיע עם משפחתו ארצה כשהיה בן תשע (כמעט כמוני), ולמד בבית ספר דתי. זה היה די מקרי - אביו החייט החליט שזהו בית הספר הטוב ביותר בסביבה.
האינסטינקט הפוליטי החד של הצעיר הוביל אותו למפלגת ש״ס, שנולדה באותה עת, ובגיל 27 הגיע להישג בלתי-רגיל: הוא התמנה למנכ״ל משרד הפנים.
אבל מה שמשך את תשומת לבי לא היה הקריירה המהירה של האיש, אלא השקפתו. לא זו בלבד שביטא עמדות יוניות מובהקות, אלא שגם שכנע את נותן חסותו, הרב עובדיה יוסף, לבקר במצרים. המטרה הרשמית היתה להשתטח על קברו של הרב יעקב אבו-חצירא, הנערץ על יהודי מרוקו, שנפטר ונקבר במצרים בדרכו לארץ ישראל. בעת הביקור הביע הרב עובדיה אהדה לעם המצרי. עוד קודם לכן עורר הרב עובדיה תשומת לב רבה כאשר פסק שמותר למסור שטחי ארץ ישראל לערבים, למען השלום.
זה נראה לי כהגשמה של חלום. במשך עשרות שנים הבעתי את דעתי שאין תקומה למחנה השלום הישראלי אם לא יצליח למשוך לצדו קהל מזרחי משמעותי.
״העולם הזה״ פעל בלי הרף לביטול המונח ״עדות המזרח״ והחלפתו במונח ״מזרחים״. השימוש במילים ״עדות המזרח״ היה בעינינו פטרוני ומפלה. הרי איש לא דיבר על ״עדות המערב״. לא השתמשנו במונח ״ספרדים״ מפני שהוא מטעה. רק חלק מהציבור המזרחי נמנה עם צאצאי מגורשי ספרד. במאבק הזה ניצחנו: במשך הזמן אימצו לעצמם העולים מארצות האסלאם וצאצאיהם את התואר ״מזרחים״.
יש סיבות רבות להפיכת המוני המזרחים לבשר-הבחירות של הימין. תהליך זה התחיל עוד לפני קום המדינה. ביישוב העברי התייחסו תנועות הנוער ה״חלוציות״ בזלזול לנוער השכונות, שדיבר במבטא מזרחי. הן העדיפו את בני המעמד המבוסס, בוגרי הגימנסיות. בתגובה על כך התמסרו המזרחים לתנועה היחידה שקיבלה אותם בזרועות פתוחות: בית״ר. גאולה כהן תיארה פעם איך צעדה, כנערה, מכרם התימנים ברחוב המלך ג'ורג' ל״מצודת זאב״, כשהיא לבושה בחולצה החומה ומרימה את ראשה בגאווה, מול מבטי השנאה הגלויים של האשכנזים. (ממש כמו החוויה שתיארה באוזניי רחל.)
עם הקמת המדינה החמירה תופעה זו. היישוב הוותיק שנא את הערבים ובז לתרבותם. העולים מארצות האסלאם, שנשאו איתם את התרבות הערבית, מיהרו להיפטר ממנה. הדרך הפשוטה ביותר היתה להצטרף למחנה הימני, שונא הערבים. ההשתייכות לימין היתה אמורה להכריז: ״אתם רואים? אנחנו לא ערבים! אנחנו שונאים ערבים!״
לכך נוספה תופעה פסיכולוגית הידועה גם בארצות אחרות, שיש בהן מיעוטים לאומיים. השכבה החברתית-כלכלית הנמוכה ביותר של העם השליט היא גם האויבת הקיצונית ביותר של המיעוט הלאומי, המהווה מעמד עוד יותר נחות. הם כאילו אומרים: ״אנחנו עניים, מפלים אותנו, בזים לנו - אבל אנחנו שייכים לעם האדונים! אנחנו שווים יותר מבני המיעוטים הנחותים והעלובים!״
מאז שהייתי מ״כ במלחמת תש״ח וקיבלתי לידי כיתה של אנשי גח״ל (גיוס חוץ לארץ; רק מאוחר יותר שימשו ראשי תיבות אלה ל״גוש חרות-ליברלים״, שקדם לליכוד) מרוקאים, לובים וטורקים, הייתי מודע מאוד לבעיה זו. העולים מארצות ערב היו ״יהודי ערב״, כמו שהעולים מפולין היו ״יהודי פולין״ והעולים מגרמניה - ״יהודי גרמניה״. אך בעוד שהעולים מגרמניה המשיכו להתגאות בתרבותם הגרמנית, אפילו בתקופת הנאצים (הם הפרידו, בצדק, בין התרבות הגרמנית לבין תופעת הנאציזם), יהודי ערב למדו בארץ לבוז לתרבות הערבית שהביאו אותם. התפתח אצלם סוג של שנאה עצמית.
חשבתי שיש לעזור למזרחים להחזיר לעצמם את כבודם האבוד. פירוש הדבר היה להחזיר לתודעתם את גדולי תרבותם, כמו יהודה הלוי והרמב״ם, שדיברו וכתבו ערבית. הם תרמו לתרבות הערבית והושפעו ממנה. מגורשי ספרד התפזרו בארצות האסלאם, ורק מיעוט זעיר התיישב באירופה הצפונית האנטישמית, מולדת הפוגרומים. הסימביוזה המוסלמית-יהודית בספרד בימי ״תור הזהב״ לא נפלה מהסימביוזה הגרמנית-יהודית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
כל זה נמחק מתודעת הדור הצעיר של המזרחים בארץ, צועקי ״מוות לערבים!״ מערכת החינוך פעלה כדי לגרום למזרחים להתבולל בציבור האשכנזי ולהשכיח את ההיסטוריה היהודית-מוסלמית.
פעם דיבר אבא אבן בכנסת על ״עברם המר של היהודים״ בעולם המוסלמי. כתבתי לו פתק נרגז והצבעתי על ההיסטוריה השחורה משחור של היהודים באירופה, לעומת היחס הנאור, יחסית, ליהודים (ולנוצרים) בעולם המוסלמי, במשך מאות שנים רבות (אם כי לא לכל אורך ההיסטוריה). אבן הודה שאני צודק ושלח לי במתנה אחד מספריו עבי הכרס.
חלמתי על הופעתו של מנהיג מזרחי צעיר, שיזדהה עם העבר האמיתי של היהודים המזרחים וירים את דגל השלום הישראלי-ערבי. היה נדמה לי שאריה דרעי הוא האיש הזה. החלטתי לבחור בו ל״איש השנה תש״ן״ של ״העולם הזה״. כששלחתי לו מסר על כך, הסכים לשתף פעולה. נפגשנו כמעט בחשאי בחדרו במלון ״דן״ בתל אביב. נוכחו רק רחל ועוזרו של דרעי, אשכנזי למהדרין. התוצאה היתה מאמר שהשתרע על עשרות עמודים, שבו הבעתי תקווה כי דרעי יחולל את המהפכה המזרחית, שתביא גם את השלום.
ההמשך ידוע. דרעי עלה לגדולה והסתבך בפלילים, הרב עובדיה ושאר מנהיגי ש״ס נסחפו ימינה בעקבות ההמונים המזרחיים, התקווה הגדולה אכזבה, כמו תקוות דומות לפניה.
אחרי שדרעי יצא מהכלא, האשים אותי פעם באסון שפקד אותו. ״אורי אבנרי עשה ממני 'איש השנה' כשהייתי בן 29. זה נכנס לי לראש וחשבתי שמותר לי הכול.״
אמי מתה ב-1989, בגיל 95. עד כשנה לפני כן היתה במלוא ההכרה. אז גברה מחלת האלצהיימר, והיא החלה מאבדת את ההכרה בהדרגה. מכיוון שגרה ברחובות, אצל אחותי, יכולתי לבקר אותה רק פעם בשבוע, ולפעמים גם זה לא.
אף שחיה בחיק משפחתה, עם בתה, נכדיה וניניה, היא מאסה בחיים. אבי מת כבר בראשית שנות ה-50 של המאה. עודדנו אותה להתחתן מחדש, אך גם בעלה השני מת. מדי פעם הביעה את תקוותה למוות קרוב. ״חייתי מספיק,״ חזרה ואמרה.
בעשרות שנותיה האחרונות התקיימה על הפנסיה הגרמנית שהגיעה לה. מכיוון שהיתה לה דירה, יכלה לחיות בנוחיות. כמה פעמים נסעה עם נכדה לאירופה.
כשליוויתי אותה בדרכה האחרונה, לא עלה על דעתי שהשאירה אחריה צוואה, או שבכלל יש לה מה להוריש. אך התברר שחסכה סכום לא גדול, ושהיתה לה צוואה. חיכתה לי הפתעה. מסתבר שביקורי אצל ערפאת בביירות הרגיז אותה מאוד, מה גם שבאותו יום הייתי אמור לבקר אצלה.
כבר ציינתי שבניגוד לאבי, לאמי לא היה שום עניין בפוליטיקה. היא היתה אישה מעשית, שהתעניינה ביום-יום. את ההשכלה הפוליטית שלה הפיקה מעיתון בשפה הגרמנית, שכמו כל עיתוני העולים היה לאומני, שקוע עמוק בתוך הקונסנסוס. הקשר שלי עם אמי היה משפחתי ועמוק, אך לא כלל את התחום הפוליטי. מעולם לא עלה על דעתי לדבר איתה על כך.
מסתבר שמתוך רוגז על הביקור של בנה אצל ״הרוצח ערפאת״ היא שינתה את הצוואה שלה ומחקה אותי מרשימת בני המשפחה שזכו בסכומים קטנים מהעיזבון. נודע לי על כך מפי העיתונות. אחד מניניה, שרב עם אחד הדודים שלו, גרם לפרסום - כדי להרגיז את הדוד, לא אותי...
כל זה לא עניין אותי. לא הייתי מעוניין בכסף, אלא שאחותי רות, שניהלה את העיזבון הקטן, חשבה שזה לא בסדר ושלחה לי את חלקי, 5,000 ש״ח. אבל הפרסום צץ מאז מדי פעם, כנשק בידי אנשי הימין הקיצוני: ״אפילו האמא שלו...״
אחת ההחלטות הקשות שהיה עליי לקבל כעורך ״העולם הזה״ בשנות ה-80 הובאה אליי על ידי נורית בת-יער, הכתבת שלנו לענייני אופנה - צעירה יפה ומוכשרת, האחרונה שהייתי מצפה ממנה שתעמיד אותי במבחן כה קשה. באחד הימים באה אליי עם חבר אמריקאי, מדען צעיר, שהניח לפניי מחקר אמריקאי סודי ומהמם. נאמר בו שאחוז גדול מבין העולים מאתיופיה לישראל הם נשאי HIV.
לקח לי זמן להבין את המשמעות: נשאי הנגיף הגורם למחלת האיידס.
נזכרתי בכרוז קטן באיטלקית, שהביאו לי חבריו של אחי אחרי מותו באתיופיה. הכרוז הזהיר את החיילים האיטלקים בצבא הכיבוש האיטלקי באתיופיה שלא לקיים מגע מיני עם בנות המקום, שהן יפהפיות אך - לטענת הכרוז - נושאות את מחלת העגבת. ״הן כמו נחשים,״ הזהיר הכרוז. בימים ההם פחדו מעגבת. איש עדיין לא ידע מה זה איידס.
היה עליי להחליט. מצד אחד חשבתי שזו חובה לאומית לפרסם את דברי המחקר ולהזהיר את הציבור. זה גם היה סקופ ממדרגה ראשונה, שהיה מועיל מאוד לשבועון. מצד שני היה ברור לי שזה יגרום לפאניקה נוראה, ובעיקר לנידוי העולים שחורי העור.
נאבקתי עם עצמי, וניצחתי. לא פרסמתי את הסקופ.
רק שנים לאחר-מכן הדברים יצאו החוצה, כאשר נודע שבנק הדם אינו מוכן לקבל תרומות של תורמים אתיופים.
בפסח 1987 היתה לנו סיבה למסיבה. פשוטו כמשמעו. מלאו חמישים שנה ל״העולם הזה״.
לא, לא למערכת שלי, שקיבלה את השבועון לידיה בפסח 1950. אלא לשבועון עצמו. אורי קיסרי הקים אותו בפסח 1937, בשם ״9 בערב״. כעבור כמה שנים, אחרי ששינה את שמו ל״העולם הזה״, כתבתי בו לפעמים באמצע שנות ה-40. עבדתי בו כעורך מקצועי ב-1949, ורכשתי אותו עם שותפיי בפסח 1950.
כמה מחברי המערכת בהווה ובעבר יזמו את המסיבה, והיא הפכה לכנס מיוחד במינו. כל מי שעבד אי-פעם בשבועון הוזמן. רבים מהמוזמנים באו, ויצרו קוקטייל עיתונאי מרתק.
הנוכחים יכלו למלא ספר של מי-ומי בעיתונות הישראלית. יצחק לבני, מנכ״ל רשות השידור שהתחיל את דרכו כעורך התשבצים שלנו שוחח עם הרב שמואל אבידור הכהן, שהיה מודיע חשוב שלנו בתוככי הממסד הדתי. ב' מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, שלושה מ״ארבעת המוסקטרים״ שפתחו דף חדש בתולדות ההומור הישראלי במדורם ״זו הארץ״ שלנו (והמשיכו משם ל״ניקוי ראש״ של הטלוויזיה) שוחחו עם דן בן-אמוץ, מיוצרי ההומור העברי, שהיה לו במשך זמן מה מדור אצלנו.
הפתיע בבואו אורי דן, נושא כליו של אריאל שרון ומהדוברים הבולטים של הימין הישראלי, שהתחיל את דרכו אצלנו. הוא שוחח עם רינו צרור, שגם הוא התחיל אצלנו. היה דמיון מסוים בין אורי דן ורינו, אך רינו נשאר נאמן לשמאל. אגב, אני המצאתי את השם אורי דן, כמו את שמו של רן כסלו, הצלם פטר פן ורבים אחרים, שנשאו שמות לועזיים כשהגיעו אלינו. חנוך מרמרי הפך לעורך ״הארץ״ ודן מרגלית לעורך ״מעריב״.
המשורר נתן זך, עורך המדור הספרותי שלנו, שתה יותר מדי ונפל על הארץ, שלא כמו עמוס קינן, ששתה הרבה ונשאר עומד. קינן בא אלינו אחרי שסולק מ״הארץ״ בעקבות אישומו בהטמנת פצצה בדירתו של השר הדתי דוד פנקס. אשתו, נורית גרץ, שבאה איתו, תרמה בעילום שם לשבועון, כאשר ניסחה באלגנטיות סגנונית משעשעת את המדור ״רחל מרחלת״ של שולמית תבור - מדור שהיה האבא של כל מדורי הרכילות בעיתונות הישראלית.
מהוותיקים ביותר באו דב איתן, איש מפתח בשנים הראשונות, ואורי סלע הרב-צדדי. שניהם מילאו תפקידים רבים ומתחלפים, לפי הצורך. והיתה גם דינה אברך, שבמטבח ביתה הוכנו התוכניות הראשונות של השבועון, עוד בטרם רכישתו.
זה היה ערב משפחתי. לכולנו היתה ההרגשה שהיינו שותפים להרפתקה גדולה, שהטביעה חותם עמוק לא רק על התקשורת הישראלית בפרט, אלא גם המדינה בכלל.
איש מהחוגגים העליזים באותה מסיבה - מלבדי, כמובן - לא ידע שבאותם הימים ממש כבר ריחפו עננים שחורים על עצם הקיום של ״העולם הזה״.
היינו תמיד עיתון עני. אחרי ששילמנו לאורי קיסרי את מחיר השבועון, נותרו לנו כמה מאות לירות כהון חוזר - סכום מגוחך ממש. בכל ארבעים שנות קיומנו, לא קיבלנו גרוש מקפיטליסט יהודי אמריקאי, ממוסד ציבורי או מנדבן כלשהו. חיינו תמיד מהיד אל הפה. בשנים הראשונות, כאשר השלטון הטיל עלינו חרם ולא קיבלנו כמעט מודעות, היה כל קיומנו על המכירה בקיוסקים. (לא היה לנו שירות מנויים, ואני משער שרבים מקוראינו, אולי הרוב, לא היו רוכשים את העיתון באמצעות מנוי, גם אילו היינו מציעים שירות זה.) עקבתי מדי חודש בדאגה אחרי דו״חות התפוצה. אפילו ירידה של כמה מאות היתה אסון כלכלי.
מבחינה זו חי ״העולם הזה״ בכל שנות קיומו בפרדוקס קטלני. הוא היה תמיד מהעיתונים הנקראים ביותר בארץ, אך לא היה כל יחס הגיוני בין מספר הקוראים ומספר הקונים. התפוצה המצומצמת הכריחה אותנו לגבות מחיר גבוה עבור הגיליון, והמחיר הגבוה גרם לכך שכמה משפחות חילקו ביניהן גיליון אחד.
היו על כך הרבה סיפורים. בבתים משותפים מסוימים נדד הגיליון במשך השבוע מקומה לקומה ומדירה לדירה. בקיבוץ שקנה גיליון אחד קראו אותו עשרות. היו חודשים שבהם העלה המחקר של איגוד המפרסמים שהשבועון נקרא מדי שבוע בממוצע על ידי 120 אלף קוראים, בעוד שדו״ח התפוצה הראה שהוא נרכש על ידי 12 אלף. התופעה המרגיזה ביותר היתה שקיוסקים מסוימים ״השאילו״ את הגיליונות. הם מסרו אותם לקוראים תמורת מחיר מוזל, קיבלו אותם בחזרה ומכרו אותם שוב. כדי לחסל רעה חולה זו נקטנו במשך הרבה שנים שיטה פשוטה: לא הפרדנו בין העמודים. הקורא היה צריך לקחת סכין ולחתוך את הנייר בעצמו. לא קיבלנו בחזרה גיליונות חתוכים בין הגיליונות שלא נמכרו. אך גם זה לא עזר הרבה.
לקח לנו כעשרים שנה לשבור את חרם המודעות שהוטל עלינו. אבל היו אלה שנים גורליות מבחינת התפתחותנו. באותן השנים היינו צריכים לבנות בסיס כלכלי איתן. אויבינו הרבים, ובראשם הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, הפעילו נגדנו שלל של אמצעי מלחמה - פצצות, התנקשויות, שבועון מתחרה (״רימון״), מעקבים, אישומים פליליים ואפילו מחזה (״זרוק אותו לכלבים״) - ובמשך כל הזמן הזה התפללתי שהם לא יהיו מודעים לשבריריות של הבסיס הכלכלי שלנו.
אחת התוצאות היתה ששילמנו תמיד משכורות נמוכות לעובדים. התהלכו על כך הרבה אגדות. נאמר עליי שאני קמצן חולני. האמת היא שהמשכורות שלנו (כולל שלי) היו בקו התחתון של הממוצע בעיתונות. אשר לי - מהרגע שנכנסתי לכנסת, בסוף 1965, ובמשך 25 השנים הבאות, לא קיבלתי בכלל משכורת מהעיתון. הסתפקתי במשכורתי מהכנסת, ואחר כך בקצבה של ח״כ לשעבר.
החל בשנות ה-70 של המאה השתפר מצבנו במקצת. הרווחנו מספיק כדי לממן את המהדורה הערבית, שמעולם לא הכניסה כסף, וחלק מההוצאות של ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״. אבל לא הוספנו שומן לשלד הדל של השבועון. כל הרעה במצב היתה עלולה לסכן את המשך קיומנו.
למפעל כלכלי - ו״העולם הזה״ היה גם כזה - אסור לדרוך במקום. זהו כלל ידוע. העיתונות גדלה ושמנה. ״ידיעות אחרונות״ ניצח את ״מעריב״, שנוא נפשו, והפך לאימפריה כלכלית. כל העיתונים גדלו, הקימו מוספים מגוונים והעתיקו את שיטות ״העולם הזה״, ואילו אנחנו נשארנו מאחור.
ייתכן שלחולשתנו היתה גם סיבה יותר עמוקה. ״העולם הזה״ הוקם בשביל דור שהיה אכפת לו מה קורה במדינה ולמדינה. זה התאים לאופיו של דור תש״ח, וגם לדור שבא אחריו. אך זה התאים פחות ופחות לדור השלישי והרביעי. ״פוליטיקה״ לא עניינה אותם במיוחד. ההתעניינות עברה לספורט ולאלילי זמר. דווקא בשני התחומים האלה היינו חלשים. אמנם עשינו כמה ניסיונות, אבל כשלנו. זה לא התמזג עם אופי השבועון. במקרה או שלא במקרה, אני עצמי לא התעניינתי בשני התחומים האלה. במשך הזמן למדתי שהתחומים שלא התעניינתי בהם לא צלחו כל-כך בשבועון, למרות כל המאמצים.
עד כמה אני אשם בכישלונותיו הכלכליים של ״העולם הזה״?
בפני עצמי אין לי תירוצים - אני נושא באשמה העיקרית. החל בשנות ה-70 הראשונות, הייתי בפועל הבעלים היחיד של השבועון. הייתי גם המנהל הראשי של המפעל, שהעסיק כ-40 עובדים במשרה מלאה וחלקית. המנהל המעשי היה, כמובן, פקיד שעסק בזה במשרה מלאה. בשנים האחרונות זה היה אברהם סיטון, עולה ממצרים, איש ישר, קפדני ומסור לתפקיד, אך חסר דמיון כלכלי.
נוסף על כל שאר תפקידיי - העורך הראשי, חבר כנסת (במשך עשר שנות כהונתי), ראש תנועה פוליטית, פעיל בינלאומי, הייתי גם חבר הנהלת חברת ״העולם הזה״ בע״מ. פעם בחודש-חודשיים השתתפתי עם סיטון בישיבה שבה היינו צריכים לקבל החלטות חשובות על הניהול הכספי, ענייני עובדים, חייבים ונושים, ועוד.
הייתי מנהל גרוע מאוד. הדיונים האלה שעממו אותי עד מוות. קיבלתי את ההחלטות שהיינו צריכים לקבל, אבל לבי לא היה בהן. זה היה רע לעיתון, רע מאוד.
בשנות ה-80 חלה הרעה מהותית במצבנו הכלכלי. למראית עין דווקא פרחנו. מספר העמודים בגיליון גדל ועלה על מאה, הגיליון התמלא במודעות גדולות ומרהיבות בשלל צבעים. אך מאחורי פריחה זו עמדה מציאות עגומה: העיתון הפסיד כסף. זאת לא היתה הידרדרות פתאומית או תלולה, אלא תהליך אטי ועקבי. הפסדנו כסף, והגירעון הצטבר.
קיווינו שהמצב ישתנה, וביקשנו הלוואה מבנק. התעוררה בעיה: הבנק דרש את החתימה האישית שלי כערב להלוואה. סירבתי.
למדתי זאת מאבי. הוא האמין בבני אדם וחתם על ערבויות למען חבריו. החברים נעלמו והוא נותר עם החוב. כל חייו שילם בעד ערבויות אלה. נשבעתי שלעולם לא אחתום על ערבות.
באופן חריג ביותר, פקידי ״בנק דיסקונט״ קיבלו את עמדתי והסכימו לתת לנו הלוואות גדולות ללא ערבות כלשהי. ראיתי בכך מחמאה גדולה. אבי היה אדם ישר כסרגל, ושמחתי שהבנק חשב כנראה שגם אני כזה. אבל זה הטיל עליי אחריות מוסרית, שעמדה לנגד עיניי בהמשך הדברים.
לקראת סוף שנות ה-80 התחיל המצב להיות נואש. כמעט מדי חודש חששנו שהבנק יסגור את הברז - ובכך יגזור דין מוות על השבועון. היה חשוב מאוד שלא אגלה אף ברמז את המצב הכלכלי החמור. נאלצתי לסרב לכל הבקשות הכספיות של העובדים, דבר שהחמיר את המוניטין שלי כמנהל קשוח וחסר חמלה. נדמה לי שגם לרחל לא גיליתי את מלוא חומרת המצב.
היה ברור שאם לא נמצא פתרון, דין ״העולם הזה״ נחרץ. חיפשתי הצלה על ידי התקשרות עם אחד העיתונים הגדולים. הצטרפות למערכת ההפצה של עיתון גדול, לדוגמה, יכלה לחסוך לנו הרבה כסף, והיו גם יתרונות רבים אחרים להתקשרות כזאת. קבעתי פגישה עם נוני מוזס מ״ידיעות אחרונות״ - שאביו המנוח היה ידידי - אך הוא לא גילה בכך עניין. גם דב יודקובסקי, שביני לבינו נוצר סוג של ידידות במשך השנים - לא תרם יותר מאשר כמה עצות לא ישימות. דב, שהיה אדריכל התקומה של ״ידיעות אחרונות״, עבר בינתיים לאויבו בנפש, ״מעריב״.
כאשר נואשתי מן האפשרות הזאת, השפלתי את עצמי וביקשתי עזרה מגופים פוליטיים שמאליים. דיברתי עם יאיר צבן, שהפך בינתיים לאחד מראשי מפ״ם, ועם אישים אחרים (שכחתי או הדחקתי את זהותם) וגיליתי שלכל השמאל הישראלי הגדול לא היה אכפת גורל ״העולם הזה״ כקליפת השום. אולי אף היה שם קורטוב של שמחה לאיד. בדיעבד נראה לי שהיתה זאת תופעת של נטייה אובדנית - במשך השנים איבד השמאל הישראלי את כל כלי התקשורת שלו, עד שנשאר עירום ועריה, מופקר כמעט לחלוטין לחסדי התקשורת הימנית.
אחרי שכל המאמצים הכזיבו, לא נותרה ברירה אלא פשיטת רגל. הרעיון מילא אותי באימה - לא זו בלבד שמפעל חיי עמד להיהרס, אלא שהיו צפויות גם תוצאות חמורות נוספות. ל״העולם הזה״ לא היו שום נכסים. המערכת פעלה בדירה שכורה בבית עתיק, מט ליפול, ברחוב גורדון. המשמעות - לא היה שום כיסוי להלוואות הבנקאיות הגדולות, שקיבלנו ללא כל ערבות. גם לזכויות העובדים לא היה שום כיסוי - לא לפיצויי הפיטורין ולא לתשלומים הסוציאליים שלהם.
כמעט ברגע האחרון צצה אפשרות שלא הייתי חולם עליה. אנשיו של אריאל שרון הביעו עניין בקניית השבועון.
מאז מלחמת לבנון ניתקתי את כל היחסים עם שרון. לא דיברנו זה עם זה, ונמנענו גם מהיתקלויות מקריות שהיו מחייבות אותנו להגיד שלום זה לזה.
אבל שרון העריך מאוד את כוח ההשפעה של ״העולם הזה״. הוא רצה להשתמש בו לצרכיו.
מסביב לשרון היה תמיד חוג של מעריצים, שהלכו אחריו באש ובמים והיו נכונים למלא את כל פקודותיו. אחד מהם היה משולם ריקליס, המולטי-מיליונר ״היורד״ ששנים קודם לכן סייע לו ברכישת חוות השקמים. משרת אחר היה אריה גנגר, גם הוא ״יורד״, גם הוא מולטי-מיליונר, שנאמר עליו שהוא מומחה הבורסה. שניהם היו, כמובן, סופר-פטריוטים ישראלים. גנגר, נאמר לי, מוכן לקנות את השבועון. הוזמנתי לניו יורק כדי לנהל את המשא ומתן.
בפניי עמדה ברירה שברא השטן. האפשרות האחת היתה להניח ל״העולם הזה״ לסיים את ימיו בפשיטת רגל, תוך מעילה באמון הבנק ושאר הנושים, וגרוע יותר - תוך הפקרת העובדים בלי פיצויים על שנות עבודתם המסורה. האפשרות השנייה היתה קשה ומרה גם היא: הפקרת ״העולם הזה״, מבצר מחנה השלום, בידי האויב.
היה עליי להחליט. החלטות כאלה נוצרות אצלי כהרף עין. עוד לפני הניתוח ההגיוני אני יודע מה תהיה ההחלטה. החלטתי למכור.
בימים ההם התיידדתי עם איש בגילי, בן משפחת שלוש המכובדת, מן העילית הספרדית בארץ. כששמע על צרותיי, התנדב לעזור לי. הוא היה איש עסקים מנוסה, בקי במלאכת המשא ומתן, והבטיח לבוא לניו יורק כדי לעמוד לימיני. משום מה סמכתי עליו לגמרי.
בלב כבד טסתי לניו יורק וחיכיתי לשלוש. הוא לא הופיע במועד שקבענו. אחרי יום-יומיים טילפנתי לו לארץ. נדהמתי לשמוע שהוא כלל לא מתכוון להגיע. כל הדיבורים שלו היו מילים ריקות. הייתי לבדי בניו יורק ולא ידעתי מה לעשות. טילפנתי לאמנון זכרוני בתל אביב, והוא הודיע לי שיבוא מיד.
משרדו של גנגר היה מהיקרים בעיר, בבניין שהשקיף של הצד הדרומי של סנטרל פארק. הכול היה ברמה הגבוהה ביותר של לוקסוס ראוותני. דיברנו, ירדנו לאכול במסעדת פאר, והמשכנו לדבר. הסכמנו על סכום שהספיק לכסות את כל החובות, כולל ההתחייבויות כלפי העובדים.
לפני שחזרנו לארץ - אמנון ואני - חתמתי על מסמך מסוג שלא היה מוכר לי קודם לכן. זה היה הסכם על נכונות לנהל ביושר משא ומתן על הסכם. אחרי שאמנון עבר עליו, חתמתי. את המשא ומתן על ההסכם הסופי, על פרטי פרטיו, הסכמנו לנהל בארץ.
הפור נפל. ההחלטה - הגורלית בשבילי - הפכה סופית.
כל האנשים סביב אריאל שרון היו בדמותו, כאילו יצאו ממכונה אחת - כולם אנשים מוכשרים, כוחניים וחסרי חמלה. דב ויסגלס לא יצא מכלל זה, אך היתה לו גם מידה גדושה של פיקחות וחוש הומור. ויסגלס היה עורך דינו של שרון, וממילא גם של גנגר. המשא ומתן בארץ התנהל איתו ובמשרדו. זה לא היה קל. היו ישיבות רבות, שבהן התמקחנו איתו, אמנון זכרוני ואני.
החוזה, שהשתרע על הרבה עמודים, הלך ותפח. זה גזל הרבה זמן. בכל פעם שהחלפנו מילה, לא הסתפקתי בקריאת אותו קטע, אלא קראתי את כל החוזה מחדש. לא הייתי בטוח שבאותה הזדמנות לא ישתחלו שינויים לא מוסכמים לסעיפים אחרים. ידעתי שלאריאל שרון היתה בעיה חמורה ביחסו לאמת, וחששתי שמא גם לאנשיו יש בעיה כזאת.
נשאלתי לא פעם איך יכולתי למכור את מפעל חיי, בבת-עיני, דווקא לאיש כמו גנגר. התשובה הפשוטה היא שלא היה קונה אחר. אבל היתה גם תשובה עמוקה יותר: לא האמנתי לרגע ש״העולם הזה״ יחזיק מעמד בידי גנגר. התוצאה הוכיחה שצדקתי.
שרון ואנשיו כלל לא היו מסוגלים להבין את ״העולם הזה״. הם חשבו שזה עיתון ככל העיתונים, שניתן לקנות ולמכור אותם. הם לא הבינו את נשמת ״העולם הזה״, את הקשר המסתורי בינו לבין קוראיו, ובעיקר את הסימביוזה בין העיתון וביני. ״העולם הזה״ בלי אורי אבנרי היה - בלי צניעות - כמו גוף בלי נשמה. אבל גנגר, איש שעשה את כספו בעיקר מספקולציות בורסאיות, לא יכול היה לתפוס זאת, ושרון, שחשב אך ורק במושגים של כוח גס, לא כל שכן.
האם נהגתי במרמה כאשר מכרתי לחבורת שרון סחורה שידעתי שהיא חסרת ערך? לאו דווקא. לא הסתרתי מהם דבר, הם קנו מה שקנו בעיניים פקוחות. הם אלה שניסו לרמות אותי. לא בכסף - את כל התחייבויותיהם הכספיות הם קיימו. אך בראשית המשא ומתן הם העמידו פנים ש״העולם הזה״ ימשיך בדרכו, ורק הניהול הכלכלי ישתנה. היתה לי שיחה עם שרון עצמו, והוא נתן לי הבטחה חגיגית. אני אשאר העורך, אני לבדי אקבע את הקו, אנשיו יסתפקו בפינה קטנה משלהם: ארבעה עמודים שלא יהיו בשליטתי, אלא בידי תת-עורך שהם ימנו. אילו הייתי אדם תמים, הייתי מאמין.
ככל שהתקרבנו למועד חתימת החוזה, כן גבר בי הרצון לבצע ניתוק חד וחלק. ודווקא הצד השני התנגד לכך בתוקף. גנגר העמיד כתנאי בל-יעבור שאמשיך בתפקידי כעורך, והבטיח לי עצמאות מוחלטת, פרט לאותם ארבעת העמודים שיהפכו לנחלתו. בלית ברירה הסכמתי. לא נקבע מועד לסיום - נאמר רק שהבעלים החדש יוכל להפסיק את עבודתי בכל עת בלי הודעה מוקדמת.
עם חתימת ההסכם הודענו על כך בציבור. כצפוי, גרמה ההודעה להלם, בייחוד אצל חברי המערכת, שעד לאותו הרגע לא היה להם כל מושג על מצבו של העיתון. כשהודעתי להם על המהפכה בישיבת המערכת השבועית, הם לא האמינו למשמע אוזניהם. אחדים חשבו שבגדתי בהם. הם לא הבינו שהצלתי להם את זכויותיהם הסוציאליות, ובכללן דמי הביטוח הלאומי ופיצויי הפיטורין.
במשך חודשי המשא ומתן היה לי זמן להסתגל למצב החדש. למזלי, התברכתי בתכונה של השלמה עם מה שלא ניתן לשנות. כאשר חתמתי לבסוף על החוזה, לא היתה בי עוד שום התרגשות. גם כאשר ערך גנגר חגיגה חסרת טעם, עם בלונים ומוסיקה, הייתי אדיש.
במשך כמה חודשים עבד הסידור החדש כמובטח. המשכתי לערוך את העיתון, חברי המערכת פעלו כמו עד כה, לא חל שום שינוי בקו השבועון. מארבעת עמודי שרון, שהיו מלאים בתעמולה ימנית, פשוט התעלמתי.
עזבנו את הבית הגרוטאה ברחוב גורדון 3, שבו עבדנו במשך 17 שנים מלאות חוויות, ועברנו למשרד חדש. תוך כדי כך גם עברנו למחשוב. הבעלים החדש מינה כמנהל את בנימין גיבלי, ראש אמ״ן בשנות ה-50 שמילא תפקיד מרכזי בפרשת לבון, ושהיה גם הוא איש מוכשר, כוחני וברוטאלי. הסתדרתי איתו. הדרישה היחידה שלו ממני היתה שאערוך מדי שבוע ריאיון ארוך ומעמיק עם אישיות ציבורית. הסכמתי ברצון. הוא גם שינה את הפורמט של ״העולם הזה״, שנהיה קטן יותר מזה שאפיין את השבועון במשך ארבעים שנה.
במשך כמה חודשים נמשך מצב מוזר זה. ואז, ביום בהיר אחד, ב-14 ביוני 1990, בלי שום הודעה מוקדמת, קרא לי גיבלי והודיע לי שעבודתי בעיתון נפסקת מאותו רגע. זה התאים לסגנון הברוטאלי של החבורה כולה. במקומי התמנה אדם כלבבה: רפי גינת, גם הוא איש אלים וחסר חמלה.
האופן שבו בוצע הניתוק הסופי היה מרגיז ומקומם, אך היתה בו גם הקלה רבה. נפסקו היחסים שלי עם אנשים שתיעבתי אותם בכל לבי.
תוך רגע ניתקתי את כל קשריי הרגשיים עם ״העולם הזה״, לא פתחתי את גיליונותיו ולא התעניינתי במה שקורה בו. הסוף היה כפי שציפיתי: לעורך החדש לא היו שום כישורים לעריכת עיתון, יחסו לבני אדם השניא אותו על חברי המערכת שנותרו אחריי, ותוך זמן די קצר השבועון נסגר סופית. אריה גנגר הפסיד את כל הכסף שהשקיע בו.
מרגע אחד לרגע הבא הופסקה העבודה שבה עסקתי במשך ארבעים שנה וחודש, עבודה שמילאה את חיי והעסיקה אותי בכל דקה, בכל יום, בכל שבוע. הרגשתי כאילו אני מרחף בחלל ריק.