מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
אחרי פילוג של״י נשאר הפלג שלנו - ״אלטרנטיבה״ - חסר נוכחות פוליטית אמיתית. מצב זה הסתיים לקראת בחירות 1984, עם הקמת ״הרשימה המתקדמת לשלום״. זהו שם מגושם, שאני לא הייתי בוחר בו. השותפים הערבים הם שהתעקשו עליו.
אינני זוכר איך נוצר המגע הראשון בינינו. אני זוכר את הישיבה המכרעת, שהתקיימה בדירתי. הרעיון היה להקים בפעם הראשונה שותפות יהודית-ערבית אמיתית, לא קומוניסטית. הוסכם מראש שרשימת המועמדים תהיה פריטטית [=שווה] לגמרי: ערבי - יהודי - ערבי - יהודי, וכן הלאה, עד 120. שאפנו להקים כוח משותף אמיתי, עם שתי רגליים, יהודית וערבית. בראש הרשימה העמדנו ערבי.
השותפים הערבים הסכימו ביניהם להציב בראש הרשימה את עו״ד מוחמד מיעארי מחיפה. אצלנו הוסכם שהיהודי הראשון יהיה מתי פלד. לא היה לי חשק לעמוד במקום הרביעי, וביקשתי לעמוד במקום ה-120, האחרון, המכובד.
בצד הערבי היו בעיות. זו תופעה רגילה בציבור זה. גם אצל היהודים יש תמיד מאבק על המקום הראשון והמקומות ה״ריאליים״ אחריו, אבל אצל הערבים זה עוד יותר קשה, בגלל ההתמודדות בין העדות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים, הגליל, המשולש) ובין המשפחות המכובדות. אבל לקראת הבחירות הסתדרה הרשימה.
הרוח היתה נהדרת. מאז 1967 היינו עסוקים באוכלוסיית השטחים הכבושים, והזנחנו את קשרינו עם האזרחים הערבים בישראל עצמה. עכשיו חזרנו לציבור זה (״המגזר״ בפי העם). נהניתי מהפגישות בכפרים הערביים. הייתי שוב ראש ההנהלה, הפעם אחד משניים. הישיבות היו טובות, הכול הוכרע בהסכמה, לא היו חילוקי דעות מהותיים.
היו, כמובן, בעיות. עניין הנשים, לדוגמה. בצד הישראלי היו הרבה נשים, וכולן היו פמיניסטיות מושבעות. בצד הערבי לא היו נשים כלל. בישיבות שנערכו ביישובים ערביים - נצרת, כפר ערה ועוד - לא נכנסו הנשים לחדר ונותרו מאחורי הקלעים. שם ביקרו אותן הנשים ״שלנו״, שוחחו איתן ו״הסיתו״ אותן להיאבק, גם כערביות לאומיות וגם כנשים.
עיצאם סרטאווי (שהיה עדיין בחיים) תמך ביוזמה בכל לבו. נאמן לאמונתו שהחזית המכרעת בקרב על השלום עוברת בציבור הישראלי-היהודי, הוא שכנע את ארגונו לתמוך בנו גם בכסף. באחת הפגישות שלנו מסר בידי חבילה של דולרים. נדמה לי שהיו בה אלפיים דולר. שמתי את הכסף בכיסי. בשירותים של נמל התעופה הצרפתי הוצאתי את החבילה, בדקתי את השטרות, וגילית בכמה מהם סימנים של בנק ערבי. יעקב ארנון, שטיפל בכספי הרשימה החדשה כמו שטיפל קודם לכן בכספי של״י, לא נראה מוטרד.
האם היה מותר לנו לקבל כסף מאש״ף? לי לא היתה עם זה שום בעיה. לפי השקפתי, ניהלנו מאבק משותף לטובת שני העמים. אך חששתי שאם הדבר יתגלה, זה יגרום לשערורייה מזיקה. (כעבור זמן מה טען שמעון פרס, אז ראש הממשלה, שהרשימה שלנו ״קיבלה כסף מאש״ף״. הציבור לא שם לב לכך. אבל הדבר הראה עד כמה חדרו מוסדות המודיעין הישראליים לתוככי אש״ף.)
יום הדין היה אכזבה מרה. ״הרשימה המתקדמת לשלום״ זכתה ב-38,012 קולות, שהספיקו לשני מנדטים. (הרשימה העצמאית של לובה אליאב זכתה ב-15,348 קולות ולא עברה את אחוז החסימה, רשימת ״כך״ זכתה ב-25,907 קולות ומאיר כהנא נכנס לכנסת.) אבל האכזבה האמיתית של התוצאות לא התבטאה במספר המנדטים, אלא בעובדה שהרוב המכריע של הבוחרים שלנו היה ערבים. הניסיון להקים כוח יהודי-ערבי אמיתי, משותף ומשולב, נכשל. למעשה קרה לנו מה שקרה קודם לכן לקומוניסטים.
שני הנציגים החדשים שלנו בכנסת היו שונים מאוד. מיעארי התגלה כעצלן מובהק. העבודה לא עניינה אותו, וברוב הימים לא טרח כלל לבוא לבניין. מתי פלד, לעומת זאת, היה חרוץ מאוד, התכונן באופן יסודי לכל נאום והקפיד להופיע. יצא לו שם של חבר כנסת רציני, אחראי ומסור. הצרה איתו היתה שלא היה לו שום עניין בדעת הקהל. הוא לא השתדל למצוא חן בעיני העיתונאים. זה היה מתחת לכבודו. העיתונאים נאלצו להתחנן לפניו למסור להם חומר על פעילותו.
בכל אלה היה מתי ההפך הגמור ממני. מעולם לא השליתי את עצמי שיש סיכוי כלשהו להשפיע על הכנסת. כל פעילותי שם היתה מכוונת אל הקהל הרחב, ועשיתי כל מה שאפשר להמתיק את הגלולות המרות שבנאומיי. את מתי זה פשוט לא עניין.
בבחירות הבאות הפסידה הרשימה כ-5,000 קולות ונאלצה להסתפק בח״כ יחיד. זה היה מיעארי, שנשאר ח״כ גרוע מאוד. מתי פלד הסכים להעמיד את עצמו שוב במקום השני ברשימה, אך הודיע מראש שיתפטר אחרי הבחירות כדי להקדיש את עצמו לקריירה אקדמית. פירוש הדבר היה שגם במקרה הטוב - אם נזכה בשני מנדטים - יהיו שניהם ערבים, ולא תהיה אף מראית עין של רשימה משותפת. מחיתי על כך והודעתי ברבים שלא אצביע בעד הרשימה.
זה גרם בפעם הראשונה (והאחרונה) לריב ביני ובין מתי. חדלתי לבוא לישיבה השבועית של ״המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני״, שנערכה בדרך קבע בביתו של יעקב ארנון. כעבור כמה שבועות טילפנה לי לוס, אשתו הנחמדה מאוד של ארנון, וביקשה ממני לבוא. חזרתי.
אספסוף של לינץ' הוא תמיד מראה מכוער. בייחוד אם אתה הקורבן המיועד.
זה קרה לי בדרך לחברון. ״שלום עכשיו״ קראה לאספת מחאה שם, ואנחנו - רחל ואני - עלינו לאוטובוס לעיר האבות והאימהות. לפני שהגענו לחברון נעצר האוטובוס. המון גדול של מתנחלים ושאר אנשי הימין הקיצוני חסם את הכביש. החלטנו להתקדם ברגל, אך חיש מהר הוקפנו באספסוף קנאי, צורח, מגדף ומאיים. החלטתי להתעלם מהם ולהתקדם, אך הקנאים חסמו את הדרך והתחילו לדחוף אותי לכיוון השוליים. היה שם מעין צוק. הם דחפו אותי למטה ונפלתי מגובה של כשלושה מטרים. למזלי לא נשברה בגופי שום עצם. טיפסתי ועליתי שוב לכביש.
בינתיים הופיעו חיילים, שהתחילו להציל את מפגיני השלום מזעם האספסוף. תחילה לקחו את חברי הכנסת, ואחר כך גם אותי. בקצה השני של ההמון ראיתי קבוצת קצינים, ובראשם אלוף פיקוד המרכז, אהוד ברק.
העלו אותנו למכוניות צבאיות, וכך הגענו ברוב כבוד למקום האספה בחברון.
בבוקר יום שבת באמצע אפריל 1984 טילפנה אליי ענת סרגוסטי הביתה וביקשה שאבוא מיד למערכת. היא קיבלה אותי בחדר החושך של מחלקת הצילום. בידיה היה סרט שפיתחה זה עתה. כך, בחדר החושך של ״העולם הזה״, נפתחה ״פרשת קו 300״.
ארבעה צעירים מעזה חטפו אוטובוס של ״אגד״ בקו 300, שנסע מתל אביב לאשקלון. זאת לא היתה פעולה מקצועית מתוכננת. הארבעה היו חובבנים. לא היה להם נשק, מלבד כמה סכינים. היה להם גם תיק ריק והם טענו שהוא מלא בחומר נפץ, המוכן לפיצוץ. הם דרשו לשחרר 500 אסירים, חברי פת״ח.
צה״ל פעל לפי השיטה הידועה. האוטובוס הוקף והחל משא ומתן ארוך עם החוטפים, שנועד להתיש אותם לפני ההסתערות. בהסתערות של סיירת מטכ״ל נהרגה אחת הנוסעות, החיילת אירית פורטוגז, מכדורי צה״ל. דובר צה״ל הודיע שכל ארבעת החוטפים נהרגו בשעת ההסתערות.
במהלך הפעולה הלילית צילמה ענת הרבה תמונות, ולא ידעה מה היא מצלמת. אבל כאשר פיתחה את התמונות (זה היה לפני עידן הצילום הדיגיטלי) היא שמה לב שבתצלום אחד נראה אחד החוטפים כשהוא הולך על רגליו ומוקף באנשי ביטחון. לידו נראה הקצח״ר (קצין צנחנים וחי״ר ראשי), תת-אלוף יצחק (״איציק״) מרדכי, כשהוא מכה את השבוי בקת של אקדח שאת קנהו החזיק בידו...
המשמעות היתה ברורה: הודעת הצבא, כאילו החוטפים נהרגו בהסתערות, היתה שקר.
לזכותה של ענת יש לומר שהיא הבינה מיד את המשמעות העצומה של התצלום. לכן קראה לי. בכך היא גרמה להתפוצצות הפרשה, שהסעירה את המדינה יותר מכל פרשה קודמת, למעט אולי פרשת לבון.
מכיוון שכל החומר שהתפרסם ב״העולם הזה״ היה טעון אישור מוקדם מטעם הצנזורה הצבאית - חובה שלא חלה בחומרה כזאת על שום עיתון אחר במדינה - הגשנו את הכתבה שלנו על התקרית, יחד עם התמונה הגורלית. הצנזורה אסרה את פרסום התמונה יחד עם חלק גדול של הכתבה. לכן, הגיליון מיום 16 באפריל הופיע כשכמעט עמוד שלם שלו לבן. (כפי שכבר סיפרתי בפרק קודם, הצנזורה אסרה להשאיר כתמים לבנים במקום חומר שנפסל. הפרנו איסור זה מאות פעמים, והצנזורה העלימה מכך עין.)
כאשר החלו השמועות על הרג השבויים להופיע בעיתוני חו״ל - אינני זוכר אם היתה לנו יד בדבר - נאלץ דובר צה״ל לספק גרסה. הוא הודיע ששניים מן החוטפים אמנם נשארו בחיים אחרי שחרור האוטובוס, אך ״מתו בדרכם לבית החולים״. לימים שאלתי את דובר צה״ל באותם הימים, תא״ל יעקב אבן, שהפך לידיד של רחל ושלי, מדוע שיקר בהודעתו. ״לא שיקרתי,״ השיב, ״השבויים אכן מתו בדרך לבית החולים. פשוט לא אמרתי את כל האמת.״
אבל אם החוטפים היו פצועים ו״מתו בדרכם לבית החולים״, מי האנשים בתמונות? על כך היתה לדובר צה״ל תשובה נחרצת: הם היו נוסעים תמימים שנחשבו ברגע הראשון בטעות לחוטפים. זה נתן לנו את המפתח לפעולה. אמרנו לצנזור ש״אם כך הדבר, אין שום עילה לאיסור התצלומים. אם התמונות מראות נוסעים תמימים, איזו עילה יש לאיסור הפרסום?״ הודענו שאנחנו עומדים להגיש בעניין זה עתירה לבג״ץ.
האיום הזה הועיל. קיבלנו אישור לפרסום התמונה, והיא התפרסמה על שער הגיליון הבא, שהופיע ב-25 באפריל. (בגלל חג הפסח הפרידו תשעה ימים בין שני הגיליונות.) בתוכן העניינים של הגיליון הוכתרה הפרשה במילים ״ההוצאה להורג״. ואכן, הפרסום הוכיח בעליל שהחוטפים היו בחיים אחרי סיום הפעולה ונרצחו בדם קר.
אני מפרט את התאריכים, מפני שהיה לפרשה ספיח שנגע לנו. ענת סרגוסטי היתה רק אחת מבין שלושה צלמים שתיעדו את הפעולה בשטח. מלבדה היו שם אלכס ליבק, הצלם מטעם העיתון ״חדשות״ ושמואל רחמני, צלם ״מעריב״.
״העולם הזה״ נזהר מאוד מלהפר את החוק. ידענו שהשלטון רק אורב להזדמנות לסגור את השבועון, ולפי החוק - שנחקק בימי המנדט הבריטי - היה הצנזור רשאי לסגור כל עיתון זמנית או לצמיתות. מצאנו תמיד דרך לנצח את הצנזור או לעקוף אותו.
״חדשות״ אכן נסגר בהוראת הצנזורה לכמה ימים, אך לא בגלל פרסום תמונות אלא כעונש על כך שהוא פרסם את העובדה ששר הביטחון הקים ועדת חקירה סודית לבדיקת הפרשה. אבל גם ״חדשות״ וגם ״מעריב״ הסכימו שלא לפרסם את התצלומים שלהם. הם פרסמו אותם רק כעבור שישה (!) שבועות, ב-29 במאי. (תמונתו של ידידי אלכס ליבק היתה יותר ברורה מזו של ענת, ועל כך - כל הכבוד.)
למרות עובדות חד-משמעיות אלה, נולדה האגדה כאילו ״חדשות״ הוא שפרסם את התמונה בפעם הראשונה, ועל כן נסגר. כלומר לא אנחנו, אלא הם גרמו לרעידת האדמה. זו היתה טעות, במקרה הטוב, ושקר גס במקרה הרע. די היה להביט בתאריכי הפרסומים כדי להיווכח בכך. אבל בניגוד לאמרה ש״לשקר אין רגליים״, השקר הזה מחזיק מעמד משום מה עד היום. הוא מופיע במחקרים מלומדים של פרופסורים ובתיאור השקרי בעליל ב״ויקיפדיה״ באינטרנט, שהצליח להעלים כליל את ״העולם הזה״.
איך זה יכול להיות? אני רואה בזה ביטוי בלתי-מודע לשנאה שרחשו בימים ההם כל כלי התקשורת ל״העולם הזה״, ולי אישית. האנשים שחזרו על הסילוף הזה עשרות פעמים במשך הזמן בוודאי חשבו שזו אמת, ומכיוון שלא אהבו אותנו הם לא טרחו לבדוק. אני מוכרח להודות שכל פעם שאני נתקל בשקר הזה, חמתי עולה בי עד להשחית.
עם הפרסום גבר הלחץ הציבורי, והממשלה מינתה ועדת בירור, בראשות האלוף מאיר זורע. בוועדה נכלל איש שב״כ בכיר, יוסי גנוסר, שהודיע למפקדיו בכל יום על המתרחש בה, ועסק בתיאום עדויות אנשי השב״כ, על מנת שלא תיוודע האמת. תחילה ניסה השב״כ להטיל את אשמת הרצח על איציק מרדכי, שאכן הכה את השבוי באקדחו, כפי שהוכיח התצלום של ענת. אבל הרוצח האמיתי היה ראש אגף המבצעים של השב״כ, אהוד יתום, שרוצץ את גולגולתו של אחד השבויים באבן. את הפקודה לרצוח את השבויים נתן ראש השב״כ שנכח במקום, אברהם שלום.
לי לא היה שמץ של ספק שההוראה באה מראש הממשלה, יצחק שמיר, שהצהיר עוד לפני כן פומבית שאסור ש״מחבל״ יצא חי מפיגוע.
נעשה ניסיון נמרץ לטשטש את כל העניין. שמעון פרס, שהחליף בעיצומה של הפרשה את יצחק שמיר במשרד ראש הממשלה, התנהג, כרגיל, בצורה מחפירה, שיקר לאנשי המצפון שביקשו לחשוף את האמת ולבסוף הצליח לשכנע את נשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לראש השב״כ ולאנשיו, ובכללם הרוצח עצמו, עוד לפני שהוגש נגדם כתב אישום.
חלק חשוב בחשיפת הפרשה היה לשלושה מבכירי השב״כ, שפעלו ממניעים מצפוניים. אחד מהם היה ראובן חזק, האיש שסיפק לי בשעתו את הגנת השב״כ כאשר מתנחל זמם לרצוח אותי. תפקיד חשוב אחר מילא היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, גם הוא איש מצפון (ואשר עזר לי שנתיים לפני כן להיחלץ מאישום בבגידה אחרי הפגישה עם ערפאת).
תפקידו של ״העולם הזה״ בחשיפתה של פרשת האוטובוס דמה לתפקידו בחשיפתה של פרשת לבון, ואני גאה מאוד בשניהם.
לימים פרסם חזק ספר זיכרונות בשם ״דרכי שלי״, בתפוצה מוגבלת. מצאתי שם את הקטע הבא, שבו מככב אברהם אחיטוב, ראש השב״כ בתקופתו הראשונה של רבין כראש הממשלה. רבין, כזכור, התיר לי להמשיך בשיחותיי עם אנשי אש״ף, אך דרש שאפגש עם אחיטוב כדי למנוע דרכי פעולה מחתרתיות. אחיטוב נפגש איתי ויעץ לי איך להימנע מסממנים מחתרתיים: שימוש בצופן, בטלפונים ציבוריים וכדומה. הוא נראה לי ידידותי. לכן די הופתעתי כאשר מצאתי בספרו של חזק את הקטע הבא:
אחיטוב החזיק בדעות מאוד מוגדרות. מי שתמך בדיאלוג עם אש״ף או בחלוקת ארץ-ישראל, הוא פשוט הרחיק אותו.
בניגוד לאחיטוב אני דווקא חשבתי שצריך לדבר עם אש״ף. הסתייגתי מהעמדה שראתה בכל מי שדיבר איתם גורם בלתי-נאמן. גם אמרתי את זה בדיונים פנימיים.
היו (בשב״כ) עוד כמוני שחשבו כך. אמנם לא תמיד השמיעו את קולם בפומבי כי פחדו מאחיטוב, אבל בשיחות פרטיות התבטאו ברוח זו.
אישית האמנתי בדרכו של אורי אבנרי. חשבתי שהוא צודק. הוא הקדים את תקופתו וגם אותי בשנות דור. תקופה מסוימת אבטחתי את אבנרי ללא ידיעתו, כי נודע לנו שאנשי כהנא מתכוננים לפגוע בו. לימים גם ניסיתי להיעזר בו ובאמנון זכרוני בקבלת מידע לגבי חיילי צה״ל שהיו בשבי ג'יבריל. אבל זה לא הצליח על אף ששניהם ניסו לסייע.
כעבור שנים פגשתי את אבנרי ב(תיאטרון) בולשוי במוסקבה. ״עד לכאן אתם עוקבים אחריי?״ הוא שאל אותי בחיוך.
ההודעה שקיבלתי בפברואר 1986 גרמה לי להתרגשות. הוד מעלתו האמיר חסן, יורש העצר הירדני, אחי המלך חוסיין, מבקש להיפגש איתי בעמאן.
את ההודעה מסר לי שגריר גרמניה בבירת ירדן, שבא לביקור בארץ. הוא גם מסר לי איך להגיע לפגישה: לטוס לקהיר, לקבל שם דרכון גרמני מהשגרירות הגרמנית, לקבל אשרה מהשגרירות הירדנית, ולטוס לעמאן.
ירדן היתה ארץ אויב. לפי החוק הישראלי, אסור לאזרח ישראל לבקר בארץ אויב ללא היתר רשמי מטעם ממשלת ישראל. זוהי עבירה פלילית חמורה. שום ישראלי עוד לא ביקר בירדן בזהות גלויה.
איך לקבל היתר כל-כך יוצא דופן? יכולתי כמובן להפר את החוק, אך העניין לא נראה לי די חשוב כדי להסתכן במאסר. עלה על דעתי לבקש היתר רשמי. האיש שפניתי אליו היה בועז אפלבאום, עוזרו של שמעון פרס. הוא היה ידיד שסיפר לי לא פעם סיפורים מרתקים על הבוס שלו, שכיהן אז כראש הממשלה. סיפרתי לו על ההזמנה, והוא הצליח במשימה שנראתה בלתי-אפשרית: להשיג את אישורו של פרס לנסיעה.
מדוע הסכים פרס? הוא לא הפך פתאום לידיד שלי. אך נראה שחשב כי ביקורו הגלוי של עורך עיתון ישראלי בעמאן עשוי לשפר את היחסים בין שתי המדינות.
לא רציתי לנסוע לבד, ללא עדים. למזלי התנדבה אנה פונגר ללוות אותי. היא הריחה שיש כאן סיפור גדול.
אנה היא גרמנייה נוצרית, בת ברלין, שנישאה לאדריכל יהודי יליד וינה, אורי פונגר. היא גרה בישראל, אך מעולם לא היתה מסוגלת לשבת הרבה זמן במקום אחד. היא נסעה לבדה לכל מקום אפשרי. טסנו ביחד לקהיר. כאשר ירדנו מן המטוס הודיעו לנו שפרץ שם מרד מזוין. כשנסענו העירה, שמענו מדי פעם יריות. לקחנו חדרים במלון ״מרידיאן״ על גדת הנילוס, וביקרנו אצל עיתונאי גרמני שגר בקרבת מקום. התברר שהמורדים הם שוטרים, שהתרגזו על תנאי שירותם.
תחילה ביקרתי בשגרירות הגרמנית. שם כבר ידעו על העניין. אני משער שהנושא הגיע למשרד החוץ בברלין, שהחליט להעניק לי את הדרכון המבוקש.
היה לי גם קודם לכן דרכון גרמני, שהשתמשתי בו מדי פעם כאשר ביקרתי בארץ שאין לישראל קשרים איתה. אבל בדרכון הזה נרשם: ״מקום המגורים - תל אביב.״ עכשיו קיבלתי דרכון חדש שבו נרשם: ״מקום המגורים: קהיר.״ אני מניח שאין זה מקרה שכיח, שממשלה מנפיקה ביודעין דרכון כוזב.
כשהדרכון המבהיק החדש בידי, ניגשתי לשגרירות הירדנית. ייתכן שגם שם ידעו מה מצופה מהם. קיבלתי את הטופס השגרתי לבקשת אשרת כניסה. התחלתי למלא אותו, ונוכחתי לדעת שזה לגמרי לא פשוט.
קודם כול, מקום המגורים. לקחתי כתובת של העיתונאי הגרמני, הידיד של אנה, ואימצתי אותה לעצמי. כאשר הגעתי לשאלת הדת, התעכבתי. בימים ההם אסרה הממלכה ההאשמית על כניסת יהודים לתחומה. לכן לא יכולתי לרשום ״יהודי״, אך גם לא רציתי לשקר בעניין זה. אחרי מחשבה רשמתי ״אגנוסטי״. זו היתה אמת, ושיערתי שאיש בנציגות הירדנית לא ידע מה זה. צדקתי.
לפני הטיסה לעמאן נקבעה לי מראש, על ידי השגריר המצרי בתל אביב, פגישה עם שר החוץ המצרי, עבד-אל-מגיד, ישבנו ושוחחנו על המצב הפוליטי, כאשר נכנס פקיד ומסר לשר פתק. ״הוטל עוצר על העיר,״ הודיע לי, ובכך הסתיימה השיחה. שנינו היינו צריכים לחזור הביתה במהרה.
נמסר לנו שנמל התעופה של קהיר נסגר. אין נוחת ואין ממריא. בילינו יום שלם באפס מעשה. אנה, שהיא אישה מעשית מאוד, טילפנה שוב ושוב לנמל התעופה ולחברת התעופה, ונודע לה שמטוס אחד של חברת התעופה הירדנית, ״עליה״, עומד לטוס לעמאן. מיהרנו לנמל התעופה. למרות העוצר, איש לא עצר אותנו בדרך. אך כשהגענו לנמל, ראינו סצנה מהגיהינום של דאנטה. אולם היוצאים היה מלא עד אפס מקום בנוסעים מיואשים, שחיפשו בקדחתנות מקום במטוס - כל מטוס - שיוציא אותם מקהיר.
גם אני הייתי מתייאש, אלמלא חברתי. אנה פונגר היא אישה יפה מאוד, בעלת שיער בלונדי זוהר והופעה גרמנית בולטת, וכל הפקידים התפנו מיד כדי לעזור לה. הבקענו לנו דרך בקרב ההמון, וקצין מצרי אדיב הוביל אותנו אל המטוס. בעודי עולה בכבש המטוס ראיתי במבט חטוף קבוצה קטנה של אנשים העומדים על המסלול ומשוחחים. אחד מהם נראה לי מוכר איכשהו. אך רק כשנכנסתי למטוס ותפסתי את מקומי במחלקת התיירים, נזכרתי מנין אני מכיר את פניו: זה היה אבו-ג'יהאד (ח'ליל אל-וזיר), מפקד הכוחות המזוינים של פת״ח, האיש הקרוב ביותר ליאסר ערפאת. בישראל הוא נודע כארכי-טרוריסט, האחראי לכל הפיגועים.
המטוס המריא, לבסוף, ואנה הסקרנית שוטטה בו. היא גילתה שאבו-ג'יהאד יושב במחלקת העסקים ושאלה אותי אם אני רוצה לפגוש אותו. עניתי, ״כמובן, אני משתוקק לכך מאוד,״ וכעבור כמה דקות חזרה והודיעה לי שאבו-ג'יהאד מזמין אותי אליו.
מצאתי איש ידידותי, שנראה סימפטי. הוא סילק את אחד מעוזריו מהמושב שלידו וביקש אותי לשבת. השיחה איתו היתה נעימה. לשנינו היו הרבה שאלות לשאול זה את זה, וקבענו שניפגש בעמאן ביום שני הבא, בערב. הוא ישלח אליי את אחד מעוזריו, שיביא אותי אליו.
בעמאן לקחנו חדרים במלון ״אינטרקונטיננטל״ המפואר והלכנו לסדר את העניינים הרשמיים. שר הפנים קיבל את פנינו באדיבות והנפיק לנו אישור מטעם שירות הביטחון הכללי. במשרד ההסברה נרשמתי בשמי המלא: ״אורי אבנרי, עורך השבועון ״העולם הזה״ בתל אביב, ישראל.״ זה היה חסר תקדים. (אמנון קפליוק, שביקר בירדן לפניי, בא מטעם העיתון ״לה מונד״ ונרשם כעיתונאי צרפתי.) הודעתי למשרדו של הנסיך חסן שאני נמצא בעיר וממתין להזמנתו. נמסר לנו שהנסיך נמצא כרגע בחו״ל ויחזור רק בעוד ארבעה ימים.
בינתיים היינו חופשיים, והחלטנו לנצל את החופשה. נסענו באוטובוס לעקבה, ועברנו בין הרי מואב - הרים שראינו תמיד רק ממרחקים. כשיצאנו מההרים והבחנו לפנינו במפרץ עקבה, לא יכולנו שלא להתרגש. בצד השני ריצדה מולנו אילת, מבהיקה ומצוחצחת. לקחנו חדרים במלון ״אקווה מארינה״ (״מקום אידיאלי לשוחרי ספורט ימי״) וקניתי בגד ים בחנות המלון, שחינו ונהנינו. הרגשנו חופשיים לגמרי ולא הרגשנו בשום עיקוב אחרינו. בדיעבד התברר, כמובן, שלא היינו שנייה אחת ללא פיקוח.
למחרת היום נסענו לפטרה. הו, פטרה הנחשקת, שהיתה מחוז חלומותינו בשנות החמישים שבדרך אליה נהרגו צעירים ישראלים. פטרה שעליה שר אריק לביא (״הו, הסלע האדום״). גם אני התפתיתי אז להצטרף לקבוצה שתכננה להגיע לשם בהתגנבות, אך למזלי נרתעתי ברגע האחרון.
עכשיו הגעתי לשם בנוחיות, באוטובוס, יחד עם קבוצה של תיירים. קיבלנו שני סוסים, ורכבנו במשעול הצר אל העיר האגדתית. בשני הצדדים ניצבו קירות הסלע. לפתע יצאנו מהמשעול ולפנינו התגלו הבניינים החצובים באבן האדומה. אפקט דרמטי עילאי. התפעלתי מהעיר המתה, שהיתה הרבה יותר גדולה מכפי שציפיתי.
כשחזרנו לעמאן, עדיין לא המתינה לנו שום ידיעה מהארמון המלכותי. בינתיים נפוצה בעיר השמועה שיש ״ישראלי חשוב״ במלון ״אינטרקונטיננטל״, והמקום הפך לאתר של עלייה לרגל. תחילה באו כל העיתונאים הזרים בעיר, אחר כך העיתונאים המקומיים. רבים היו בטוחים שאני שליח של שמעון פרס במסגרת גישושי שלום. הרי לא ייתכן שאסתובב בעמאן בגלוי, בזהותי הישראלית, מבלי שזה יהיה מטעם ממשלת ישראל. וגם לא יכולתי לעשות זאת בלי הסכמת הממשלה הירדנית.
בהדרגה החלו לבוא גם לא עיתונאים, אישים מקומיים מכל הסוגים. אחד מהם היה ערבי אזרח ישראל, שהקים בעיר סוכנות פלסטינית. הסכמתי לבקר אצלו במשרד, ומצאתי שם את גיליונות ״העולם הזה״, מסודרים בערמה יפה. התברר שבכל שבוע מגיע השבועון לעמאן, במסגרת חילופי העיתונים של שירותי המודיעין של ישראל וירדן, בגשר אלנבי.
עליתי גם לקברו של עיצאם סרטאווי, אך לא הצלחתי למצוא את אלמנתו.
באחד הערבים הוזמנתי לביתו של פלסטיני עשיר, ומצאתי את עצמי בחברת חצי תריסר אנשים כמוהו - סוחרים עשירים, מרוצים ושבעים. הם היו, כמובן, מלאי סקרנות לגבי המתרחש בארץ.
באותה שיחה למדתי הרבה. ידעתי גם קודם לכן שבירדן שולטים המקומיים בממשל ובצבא, ואילו הפלסטינים שולטים בכלכלה. עכשיו למדתי שהם מרוצים מאוד מהמשטר הירדני, ואינם חולמים לעשות מהפכות. חלומו של אריאל שרון שהפלסטינים יחוללו שם מהפכה ויהפכו את ירדן לפלסטין היה חלום באספמיה, כמו רבות מהתוכניות המרהיבות של שרון, שהתבססו תכופות על חוסר ידיעה גמור. אמרו לי שבמחנות הפליטים שוררת אווירה שונה לגמרי, אך לא הגעתי לשם.
הפגישה עם האמיר התמהמהה, ובינתיים קיבל ראש מחלקת העיתונות והפרסומים במשרד ההסברה על עצמו לארח אותי. הוא היה איש תרבותי ביותר, ונדהמתי לשמוע מפיו שהוא בן שבט בדואי. אנחנו, בישראל, חושבים על הבדואים כעל נודדי מדבר פרימיטיביים. אך בירדן כמעט כל האליטה היא בדואית, ואנשי הצמרת האקדמית והפוליטית מתגאים בשבטיהם. הוא הזמין אותי לארוחת צהריים במסעדת יוקרה שקטה. די מהר הגענו לנושא שעניין אותי ביותר: ירדן. ברבע השעה הבא למדתי על ירדן יותר מאשר בכל ימי חיי לפני ואחרי כן.
המארח שלי נטל מפית וצייר עליה את מפת הממלכה. ״תראה,״ אמר, ״יש לנו הרבה שכנים, וכל אחד מהם שונה לחלוטין מרעהו. בצפון סוריה, דיקטטורה חילונית. במזרח עיראק, דיקטטורה חילונית גם היא, אך שונאת בנפש את הדיקטטורה הסורית. ליד זה נמצאת כוויית, מדינה עשירה ובה שלטון סמכותי. מדרום סעודיה, ממלכה מוסלמית אדוקה, בשליטת מלך כול יכול. מערבה - מצרים, דיקטטורה צבאית שהיתה סוציאליסטית ועכשיו היא קפיטליסטית, ושעשתה איתכם שלום. ממערב ישנה גם ישראל הציונית. בגדה המערבית - העם הפלסטיני, הנוטה עכשיו לרדיקליזציה. במרחק קצר מאיתנו לבנון, השסועה בין עדותיה.״
אחרי שצייר את כל אלה, המשיך: ״מכל השכנות האלה זורמים אלינו פליטים ואידיאולוגיות. הם מתמזגים ומתנגשים על אדמתנו. אנחנו לא יכולים לריב עם אף אחת מהשכנות האלה. אנחנו צריכים לאזן את כולן. לכן, כשאנו עושים מחווה לטובת עיראק, עלינו לפייס את סוריה. כשאנו עושים מעשה לטובת ישראל, אנחנו חייבים למחרת היום לעשות מעשה לטובת סעודיה. זוהי המדיניות הירדנית.״
הבנתי. שמתי לב לבורות המוחלטת הקיימת בישראל לגבי ירדן, בורות שעליה נבנו תלי תלים של תוכניות פוליטיות, כולן מטומטמות. כולל ״האופציה הירדנית״, ששלטה במשך עשורים בירושלים ושלחמתי בה בכל כוחי במאמרים, בהרצאות ובנאומים בכנסת.
עמאן היא עיר מסודרת מאוד, שונה מאוד מההמולה, מהצפיפות ומהקקופוניה של הצופרים בקהיר.
פעם ניסיתי לדמות את ארצות ערב לאירופה, ולמצוא לכל עם ערבי את מקבילו האירופי. לפי שיטה זו, מרוקו היא ספרד של העולם הערבי, תוניסיה היא יוון, מצרים היא איטליה, עיראק היא טורקיה. לפי שיטה זו, ירדן היא גרמניה. מסודרת, ממושמעת, תחת פיקוח משטרתי הדוק אך בלתי-נראה.
ביום שני בערב, בשעה היעודה לפגישתי עם אבו-ג'יהאד, הופיע בטרקלין המלון צעיר פלסטיני שהציג את עצמו כשליחו, אך לא כדי להביא אותי אליו. ״אבו-ג'יהאד,״ כך הודיע לי, ״מתנצל מקרב לב, אך אין ביכולתו להיפגש איתך, בגלל התחייבות אחרת.״ במילים פשוטות, אחרי הורדת המחלצות המילוליות האופייניות, נאמר לי שאבו-ג'יהאד אינו יכול להיפגש. הופעל עליו לחץ מטעם השלטון.
משיחותיי הטלפוניות עם ארמון המלוכה התחוור לי בהדרגה שגם אין סיכוי לפגישה עם יורש העצר. חסן, כך הבנתי, אינו יכול לקיים את הפגישה, מסיבות עלומות.
בכך התרוקנה מטרת בואי מתוכן. התחלתי לעשות תוכניות לשובי ארצה. נראה לי מצחיק לחזור בדרך העקיפה דרך קהיר, אחרי שכל העולם כבר יודע על שהותי בעמאן. תכננתי לחזור במסלול הישר, דרך גשר אלנבי.
אנה פונגר כבר נטשה אותי קודם לכן וטסה לארץ אחרת. תיאמתי את צעדיי עם רחל, באמצעות שיחות טלפון עקיפות דרך ידיד באירופה. קבעתי מועד, ובתשובה נמסר לי שקהל גדול של עיתונאים מהארץ ומהעולם ימתין ליד הגשר. אלא שהדברים הסתדרו אחרת.
בבוקר היום המיועד ליציאתי אל הגשר המתין לי קצין ביטחון בלבוש אזרחי וביקש ממני לסור באופן דחוף ללשכתו של שר הפנים. אמרתי שאעשה זאת, אך לא התייחסתי לעניין ברצינות רבה מדי. מה בוער? ערכתי טיול נינוח בעיר. כשחזרתי למלון, שררה שם מתיחות רבה. קבוצה של אנשי ביטחון, שנראו בכירים מאוד, המתינה לי בטרקלין. הם הודיעו לי שעליי לארוז את חפציי ולבוא מיד לשר הפנים. כדי להחיש את התהליך, בא אחד הקצינים איתי לחדר ועזר לי לארוז. אנשיו גם סחבו את המזוודה למכונית, וחיש מהר מצאתי את עצמי בחברת שר הפנים.
הוא היה פחות אדיב מאשר בפעם הקודמת. הוא שאל אותי לגבי תוכניותיי, וכשאמרתי שאני מתכוון לצאת מהממלכה דרך הגשר, הודיע לי שזה לא בא בחשבון. עליי לצאת מהממלכה כפי שבאתי - בטיסה לקהיר. לא נאמר לי שאני מגורש, אך הדברים היו ברורים. מהשיחה גם למדתי שהייתי תחת פיקוח בכל רגע של שהותי בירדן.
קצין הביטחון הסיע אותי ברוב נימוס לנמל התעופה, לקח את דרכוני ועשה את כל הסידורים. הדרכון הוחזר לי רק לרגלי כבש המטוס, ושם נפרד ממני הקצין באדיבות קורקטית. במטוס פתחתי את הדרכון ונוכחתי לדעת שהוויזה הירדנית שלי מכוסה לאורך ולרוחב בחותמות ״מבוטל״.
בקהיר עליתי למטוס לנתב״ג. לידי התיישב דוד (״דייב״) קמחי, שהכרתיו כאיש משרד החוץ, אך למעשה היה בכיר ב״מוסד״. התרשמתי מהסקרנות שלו. הוא חקר אותי לגבי כל פרט על שהותי בירדן. אחרי הכול, הייתי הישראלי הראשון שביקר שם בזהותו הגלויה.
בהזדמנות זו גם נודע לי שממשלת ירדן פרסמה הודעה רשמית שהעיתונאי הישראלי אורי אבנרי נכנס לממלכה בניירות מזויפים, ועל כן הוצא נגדו צו גירוש.
בנתב״ג המתינה לי קבוצה גדולה של עיתונאים. לפני שיכולתי לגשת אליהם, רצה אליי רחל וחיבקה אותי בחום. קצת הופתעתי, מפני שלא היינו רגילים להפגנות כאלה של רגשות לפני קהל. אבל זה היה רק תכסיס כדי ללחוש לי באוזן: ״מתי (פלד) מבקש שלא תדבר לפני שתתייעץ איתו.״
כשאני חושב היום על הפרשה הזאת, ברור לי שהנסיך חסן פעל על דעת עצמו, מבלי לקבל רשות מאחיו, המלך חוסיין. נוכחותי בעמאן גרמה למלך מבוכה, מפני שנראתה כלפי חוץ כגישושי שלום של הוד מלכותו. על כן מנע את הפגישה עם הנסיך וגם את הפגישה עם אבו-ג'יהאד, והפרסום בדבר צו הגירוש נועד לתקן את הנזק.
כידוע, בימים האחרונים של חייו, הורה המלך חוסיין לבטל את מעמדו של חסן כיורש העצר ולהעביר את המלוכה לידי בנו, עבדאללה.
כעבור שנים כתב לי הנסיך חסן - פעמיים - על רצונו להיפגש איתי. הסכמתי, כמובן - אך אף פגישה אחת לא יצאה אל הפועל.