מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
הפגישה בביירות הפכה אותי לאישיות בינלאומית.
בעיניי, זה היה הרבה יותר מאשר הרפתקה אישית שהצליחה. השגתי מה שרציתי: השפעה פסיכולוגית על התודעה בשני העמים.
התמונה של מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית ואישיות ישראלית, מי שהיה עד לא מכבר חבר כנסת, התפרסמה בעולם כולו, ובעיקר בישראל ובציבור הפלסטיני. היה בה מסר ששינה תפיסות בראשית. מבחינה ישראלית: אם הארכי-טרוריסט הפלסטיני יושב עם ישראלי בכיר, משמע שהוא אדם שאפשר לדבר איתו. מבחינה פלסטינית: אם המנהיג האהוב יושב עם ישראלי, משמע שלא כל הישראלים מפלצות. לדעתי זה היה הצעד הראשון לאוסלו.
תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים, ויש לה השפעה לא מודעת על תודעת המסתכל. התמונה הזאת דיברה אל שני העמים, וזו היתה כוונתי.
בארץ עלה, כמובן, מד השנאה. היה לי מדד פשוט: היחס אליי ברחוב. במשך שנים זה אפשר לי למדוד את הפופולריות ובעיקר את אי-הפופולריות שלי.
כשהלכתי ברחוב, אנשים רבים הגיבו. בימים הטובים, ניגשו אליי ולחצו את ידי. בימים רעים צעקו לי ״מניאק״ ו״בוגד״. פעם אחת - אינני זוכר בדיוק מתי - צעיר התנפל עליי בקרבת ביתי, בפינת הרחובות בן-יהודה ומנדלי, והפיל אותי ארצה. עוברים ושבים הקימו אותי והרימו את משקפי השמש, שנפלו על הארץ. מעולם לא סיפרתי על כך לרחל.
באותו זמן עדיין הלכתי ברחוב כשהאקדח בידי, מוחבא היטב בשקית קניות, כפי שהראה לי רחבעם זאבי אחרי ההתנקשות בחיי. לא עלה על דעתי להשתמש בו, ובסוף ויתרתי עליו לגמרי.
מד השנאה הגיע לשיאו לפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר חשפתי את עסקי העתיקות של משה דיין. זה היה בימים שדיין היה אליל, ופגיעתי בו נראתה כחילול הקודש. השיא השני הגיע אחרי הפגישה בביירות.
בינתיים המשכתי בסיוריי בלבנון. בדרך כלל נלוותה אלי ענת סרגוסטי, הצלמת.
באחד הימים החלטתי לעבור לאורך כל קו החזית בביירות, מנמל התעופה במזרח עד לנמל הים במערב. נמל התעופה היה נטוש, ניירות התגוללו במסדרונות. הכול נראה הרוס, עצוב. על המדרגות נתקלנו בתת-אלוף אביגדור קהלני, מגיבורי המלחמה הקודמת.
אחת החוויות היתה ביקור במוזיאון, בסמוך למחסום שעברנו כמה ימים לפני כן. המוזיאון היה חלק מהחזית, ומצאנו במקום יחידה צבאית. הייתי סקרן להיווכח איך יתייחסו אליי, אחרי הביקור אצל ערפאת. להפתעתי, היחס אליי היה ידידותי ממש. המפקד במקום, צעיר נחמד ואינטליגנטי, ערך לי חאפלה. הכינו קפה, חקרו אותי על ערפאת, איך הוא נראה, מה הרושם שהוא עושה. המפקד הציג את עצמו כסטודנט לביולוגיה. הרבה שנים לאחר-מכן התברר לי שהיה איש המוסד.
לא נכנסנו לנמל, שהיה עדיין תפוס בידי כוחות אש״ף. אך חזרנו אליו כעבור שבועות אחדים, כאשר ערפאת ואנשיו יצאו מביירות, על פי ההסכם שהושג על ידי הדיפלומט האמריקאי-לבנוני, פיליפ חביב. שכבנו על גג אחד המבנים בנמל, כאשר למטה עברו המכוניות של הצבא הפלסטיני, שאנשיו התנהגו כמנצחים, מנופפים בנשקם ובדגליהם.
חיפשתי את ערפאת במכוניות, אך לא גיליתי אותו. אנשיו החביאו אותו ביניהם, מחשש פן תפר ישראל את ההסכם ותנסה להרוג אותו.
באחד הסיורים נסענו מזרחה, בכביש המוביל לדמשק, ונתקלנו בשיירה של חיילים סורים שנטשו את ביירות. הם לא שמו לב אליי. הגענו לעיירה עאליי ונסענו משם דרומה, דרך כפרי הדרוזים. לימים הפך מנהיגם, ואליד ג'ומבלט, לידידי האישי - דרך האינטרנט.
התקרית העוינת היחידה היתה לי באחת הסיורים, כשעברנו ברחוב הראשי של צור. חיילים אחדים זיהו אותי במרכז העיר, הקיפו את מכוניתי והתחילו להרים אותה, במטרה להופכה. הדבר נמנע על ידי מפקד שיצא מבניין גדול, ששימש כנראה מפקדה. אותו בניין קרס כעבור כמה ימים על יושביו.
הרגע המפחיד ביותר נחת עליי כאשר נהגתי בשביל בשדה פתוח. פתאום התקדם לעברי ענן גדול של אבק, והבחנתי בתוכו בקושי בטנק ״מרכבה״. הוא דהר היישר לקראתי, והייתי בטוח שאינו מסוגל לראות אותי מבעד לאבק. ברגע האחרון הצלחתי לרדת מהדרך.
ברוב הזמן בלבנון הייתי מאושר. אהבתי את הארץ, את הנוף הנהדר, ולמען האמת - גם את היחס הנכנע לישראלים. אני כמעט מתבייש להגיד זאת, אבל נהדר להיות כובש. המקומיים פינו לי את הדרך בכביש, בכל מקום שהגעתי אליו הייתי מלך. הכיבוש הוא סם משכר.
עד שהתפנה ערפאת מביירות, חי וקיים, הלך מצבו הפוליטי ורע. בעולם פשטה הדעה שהוא גמור.
אני זוכר שיחה במטולה, שם התאספנו מוקדם בבוקר כדי לנסוע בשיירה לביירות. היו שם כמה עיתונאים זרים, התפתח ויכוח ואחד האמריקאים ציטט את תומאס פרידמן, שאמר כי אש״ף מחוסל.
עליי להודות שעד לאותו רגע לא ידעתי מי זה תומאס פרידמן, כתב ״ניו יורק טיימס״ שהתגורר בביירות ונחשב לאורים ותומים בענייני העולם הערבי. לא התייחסתי אליו בחרדת הקודש הראויה, ואמרתי לעמית האמריקאי שאם פרידמן זה אכן אמר כך, הוא אידיוט. מאז למדתי לא לחבב את הכתב הזה. ראיתי בו מזיגה של שחצנות אמריקאית ויוהרה יהודית.
חשובים יותר היו חילוקי הדעות ביני ובין קרייסקי.
הוא שלח לי מסר (כרגיל באמצעות ברברה טאופר מהשגרירות האוסטרית בתל אביב) ובו המשפט: ״Zurück, du rettest den Freund nicht mehr״ (״חזור, אינך יכול עוד להציל את החבר״). זהו משפט המוכר היטב לכל יודעי הספרות הגרמנית. הוא בא משיר ידוע של פרידריך שילר על מתנקש, שביקש להרוג רודן. הוא נתפס ונידון לצליבה, אך ביקש לשחרר אותו לכמה ימים כדי להשיא את אחותו. חברו הטוב התנדב להישאר אצל הרודן בתור ערב, וסוכם כי אם החבר שנידון למוות לא ישוב בזמן - הוא ייצלב במקומו. הרודן הרשע הסכים. בדרך חזרה נתקל האיש במהמורות רבות, וכשהוא הגיע בסוף לעיר הוא כמעט איחר את המועד. בני העיר צעקו לו שאין טעם שיחזור, כי מאוחר מדי, אך האיש לא הקשיב להם והגיע למקום הצליבה ברגע האחרון. הרודן כל-כך התרגש מנאמנותו של האיש לחברו, עד שהחליט לחון את הנידון ואף ביקש ״להיות השלישי בברית״.
עניתי לקרייסקי בעדינות שהוא טועה: שאי-אפשר לחסל תנועה לאומית של עם. אש״ף יתבסס במקום אחר ויעלה לגדולה. קרייסקי לא האמין.
בסיוריי בלבנון הקפדתי לבקר במחנות הפליטים. כל ביקור כזה היה חוויה. בעיקר ביקרתי במחנה מיה-מיה ליד צידון.
בדרך כלל, כשאני פוגש בפלסטיני שמוצאו משטח ישראל אני חוקר אותו על מקום מוצאו. במחנות הפליטים זה הפך אצלי לעניין כפייתי. רציתי לדעת מנין בא כל פליט. האם בא מאחד הכפרים שהשתתפתי בכיבושם במלחמת תש״ח?
נרשמה בזיכרוני שיחה עם פליטה קשישה במיה-מיה. שאלתי אותה למוצאה, והתברר שברחה מכפר ליד טבריה. שאלתי אותה אם היא רוצה לחזור לישראל, והיא ענתה בלהט שהיא רוצה מאוד לחזור לכפרה. שאלתי אז את השאלה המכרעת: אם אינה יכולה לחזור לאותו כפר, שנמחק מזמן מעל פני האדמה, האם היא רוצה לחזור למקום אחר בישראל? היא השיבה בלי היסוס: לא.
עם פינוי כוחות אש״ף מלבנון, נשארו מאות אלפי הפליטים הפלסטינים במחנות הפליטים ללא הגנה. כבר קודם לכן, בימי מלחמת האזרחים בלבנון, ערכו הנוצרים-המארונים טבח נורא במחנה תל אל-זעתר.
לבי היה מלא חששות. זכרתי את תוכניתו של שרון - שעליה סיפר לי תשעה חודשים לפני המלחמה - להזיז את הפלסטינים מלבנון לסוריה, ומשם לירדן. עד כה הצליח רק להזיז את כוחות אש״ף מערבה, לתוניסיה. מה הלאה?
מעמדי החדש כ״סלבריטי״ בינלאומי הביא לי כמה הזמנות לאירופה. בדרך כלל רצו שאופיע בחברת נציג אש״ף. אחת הפגישות האלה נערכה באמסטרדם, ועמדתי להופיע לצד סגנו של סרטאווי, ע'אזי חורי.
היינו בדרך לאספה כאשר שמענו את הידיעה המחרידה על הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות - מחנות שעברתי בהם ביום פגישתי עם ערפאת.
אינני זוכר מה אמרתי באותה אספה. הרגשתי היתה נוראה. לא היה לי שום ספק לגבי אחריותו של צה״ל. ישראל שלטה בשטח, ועל כן האחריות חלה עליה. כל השאר היו פרטים משניים.
כתבתי אז שמי שמכניס נחש ארסי לעריסת תינוק, אל יתפלא אם הנחש יכיש. נראה שהיתה זו הגדרה טובה, כי עמוס אילון ״סחב״ אותה והשתמש בה כבשלו.
כעבור כמה ימים ערכה ״שלום עכשיו״ הפגנה אדירה בדרישה לפטר את אריאל שרון מהממשלה ולמנות ועדת חקירה ממלכתית. מובן שהלכתי לשם. נאמר שהיו שם ארבע מאות אלף. זה אף הפך למיתוס. ראיתי איך האגדה נוצרת: המנחה, נדמה לי שזה היה צלי רשף, הכריז על מאה אלף. אחר כך, כל כמה דקות, העלה את המספר, וכך הגיע למספר המיתולוגי. אילו נמשכה ההפגנה עוד שעה-שעתיים, היינו בוודאי מגיעים לחצי מיליון ויותר.
אך המספר לא היה חשוב. גם אם היו שם 150 אלף, זה היה מספר אדיר, התקוממות אמיתית - ואחרונה מסוגה - של המצפון הלאומי.
כמו בכל הפגנות ״שלום עכשיו״, לא הרגשתי בנוח. היה משהו בסגנון התנועה הזאת שהצליח לעצבן אותי בכל פעם מחדש. החזרה האינסופית על המילה ״ציונות״. חוסר האמפתיה הבולט לצד הפלסטיני. השאיפה הכפייתית להישאר בתחומי ״הקונסנסוס הלאומי״. חוסר ההתלהבות. הסיום בנימה של קול ענות חלושה.
הפעם היה עוד גורם שעצבן אותי: שמעון פרס. הוא היה הנואם המרכזי. אבל הרי פרס הלך לבגין ערב המלחמה ודרבן אותו לתקוף. אמנם דובר אז על ״ארבעים הקילומטרים״, אבל פרס אינו אדם תמים.
בעיניי היה זה הרגע שבו מכרה ״שלום עכשיו״ את נשמתה. שיתוף פרס ומפלגת העבודה הבטיח להפגנה את הנפח. המפלגה הביאה את אנשיה מכל רחבי הארץ. אבל תמורת זה עשתה התנועה שקר בנפשה. הסיפור הישן של ד״ר פאוסט והשטן.
כעבור חודשיים קיבלתי מכתב מאת היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, שבו הודיע לי כי נקבע שאין מקום לאישום נגדי בעניין הפגישה עם ערפאת. מסתבר שלמחרת הפגישה התכנסה הממשלה לדון בעניין זה והטילה על היועץ המשפטי לחקור אם עברתי עבירה פלילית. כמה שרים תבעו, כזכור, להעמיד אותי לדין באשמת בגידה - עבירה שהעונש עליה הוא מיתה.
הוזמנתי למשטרה ומסרתי עדות מפורטת. כך גם שתי הנשים שהיו איתי. נדמה לי שמסרתי לשוטרים את סרט ההקלטה של הפגישה.
היו שני אישומים אפשריים: כניסה לארץ אויב ופגישה עם סוכן זר (״סוכן חוץ״).
זמיר ביטל מיד את האישום הראשון. אמנם, לבנון היתה מוגדרת בחוק כארץ אויב, אבל נכנסתי אליה ברשות ובסמכות - כאורח רשמי של צה״ל. בעיני החוק לא היה כל הבדל בין ביירות המזרחית לביירות המערבית.
לגבי הפגישה עם סוכן זר היה החוק מפותל. פגישה כזאת אסורה על פי חוק ביטחון המדינה, ודינה כריגול. אבל החוק אפשר שתי טענות הגנה: האחת, שהיתה סיבה סבירה לפגישה, והאחרת, שלא היתה כוונה לגרום נזק לביטחון המדינה, ושאכן לא נגרם נזק כזה. החוק משאיר את ההחלטה בידי השופט.
זמיר החליט שאם אעמוד לדין, קרוב לוודאי שהשופט יקבל את טענתי שהפעולה למען השלום היא סיבה סבירה, ושלא התכוונתי להזיק לביטחון המדינה. גם לא הוכח שהיה נזק כזה.
כעבור זמן, אחרי שגם אייבי נתן נפגש עם ערפאת, שונה החוק, וכל טיעוני ההגנה האלה בוטלו.
פגישתי עם ערפאת בביירות עוררה סערה גם במפלגתי, של״י.
של״י לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 1981 ולא היתה נוכחת עוד בכנסת. אבל היא המשיכה להתקיים. מוסדותיה תפקדו והתכנסו כסדרם. כמה מחברי ההנהלה התרעמו על כך שלא דיווחתי להם מראש על כוונתי להיפגש עם ערפאת. הסברתי להם שלא היתה כל יכולת כזאת, מכיוון שהפגישה לא תוכננה מראש.
רן כהן לא גינה את הפגישה עצמה, אבל התרעם על החיבוקים והנשיקות שהרעיף עליי ערפאת, ושעליהם דיווחתי בעיתון. לדעת רן, הייתי צריך להימנע מכך. חשתי שביחס של חבריי אליי נמהלה לא מעט קנאה.
אך את הפצצה האמיתית זרק מתי פלד.
מתי היה תמיד איש קיצוני במעשיו. הוא גם לא נטה להתייעץ עם איש. בעברו הצבאי היה רגיל לקבל החלטות על דעת עצמו, והוא לא שינה מנהג זה גם כשהפך איש ציבור. באחד הימים נדהמנו לקרוא בעיתון כי מתי כינה את רן כהן ״פושע מלחמה״, מפני שהשתתף בהפגזת ביירות המערבית. כבר סיפרתי שפגשתי את רן ליד צידון, כאשר אנשים ותותחיו הועמסו על נחתת כדי להעביר אותם בדרך הים למבואות הדרומיים של ביירות. כמפקד אגד תותחים השתתף במצור על העיר.
אין זה מהלך רגיל שחבר הנהלה של מפלגה מאשים את רעהו בפשעי מלחמה. כמצופה גרם הדבר לפילוג. יעקב ארנון ואני הצטרפנו, כמובן, למתי, שהיה קרוב לנו הרבה יותר מבחינה רעיונית. רן כהן וחבריו נשארו לבדם והמשיכו לשאת בשם של״י. הם הצטרפו לשולמית אלוני, שהצליחה גם להתאחד עם שרידי מפ״ם. כך הפכה ״ר״צ״ ל״מרצ״. (לשני השמות לא היתה משמעות. הם היו פשוט צירוף האותיות על פתקי הבחירות: ר״צ ו-מ' של מפ״ם.)
כאיש מרצ הצליח רן כהן להיכנס סוף-סוף לכנסת, שם פגש את יאיר צבן, שעזב את של״י לפניו כדי להצטרף למפ״ם. בממשלת רבין הפכו שניהם לשרים. לזכותו של רן כהן צריך להגיד שהיה חבר כנסת טוב, ועשה לפחות מעשה מצוין אחד. הוא העביר בכנסת את חוק הדיור הציבורי, שאפשר לדיירים עניים של הדיור הציבורי לרכוש את הדירות שבהן גרו.
מתי פלד, אני והחברים שהלכו איתנו הקמנו גוף חדש, שקיבל - לפי הצעתי - את השם ״אלטרנטיבה״. התכנסנו כמה פעמים כדי לטכס עצה על דרכנו, בדרך כלל על הגג של אחד החברים. באחת הפגישות האלה נשאתי דברים נרגשים על הצורך החיוני לרכוש את לבו של הציבור היהודי-המזרחי. ״בלעדיו,״ טענתי, ״אין שום סיכוי לתנועת השלום הישראלית.״ דבקתי בהשקפה זו מאז ומתמיד, ואני דבק בה גם היום.
בעודנו דנים בהקמת כוח פוליטי חדש, הקדשתי את עיקר מאמציי לקידום יחסינו עם אש״ף. בחזית זו היתה פריצת דרך.
עם צאתה מביירות התבססה הנהגת אש״ף בתוניס. בינואר 1983, חצי שנה אחרי הפגישה בביירות, הודיע לנו סרטאווי שערפאת מבקש להיפגש עם משלחת מטעם ״המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני״ - לא עוד פגישה של איש-מול-איש, אלא של משלחות רשמיות.
בנמל התעופה של תוניס התקבלנו בסבר פנים יפות על ידי בכירי משרד הפנים, שלקחו מאיתנו את דרכונינו והכניסו אותנו לארצם מבלי שנעבור את הנהלים הרגלים. משם העבירו אותנו במישרין למלון ״הילטון״ בשולי העיר. סרטאווי, שהיה איתנו במשך כל הדרך מפאריס, נפרד מאיתנו כדי לעשות כמה סידורים והבטיח לחזור עוד מעט.
חיכינו בסבלנות. עברה שעה, וגם שעתיים ושלוש. התחלנו לדאוג. פתאום נעשינו מודעים למצבנו: הנה אנחנו בארץ ערבית, שלושה ישראלים, בלי דרכונים, בלי אשרות כניסה. מנין לנו ששירותי הביטחון המקומיים יודעים בכלל על מטרת בואנו? מה אם יחשדו שאנחנו מרגלים?
בסוף הופיע סרטאווי, שמח וטוב לב. ״הכול מסודר,״ אמר, ״אנחנו יכולים לטייל בעיר.״
בביקור הראשון הזה, כמו בכל ביקורי הבאים, מצאו העיר ויושביה חן בעיניי. העם התוניסי רגוע יותר מעמים ערביים אחרים, העיר היתה נקייה ומסודרת, בשדרה המרכזית הארוכה טיילו גברים כשפרח נרקיס תקוע מעל לאוזנם. ביקרנו בשרידי קרתגו, העיר השמית הקדומה, ובפרבר המקסים סידי אבו-סעיד, ובו בית קפה בן הרבה מאות שנים.
הסיבוב הרשמי התחיל אצל אבו-מאזן. לא הכרתי אותו קודם לכן. הוא היה ממונה על הדסק הישראלי, והנוהל התקין חייב שניפגש איתו לפני הפגישה עם ערפאת עצמו.
אבו-מאזן (מחמוד עבאס, בשמו הרשמי) עשה עליי מהרגע הראשון רושם חיובי. הוא דמה קצת למנהל של בית ספר תיכון, שיטתי וקפדן, לא איש רגשני כמו ערפאת ולא מוחצן כמוהו. דיברנו איתו על משאלתנו שהפגישה תהיה פומבית, ושבסיומה נפרסם הודעה משותפת, שתקרא לשלום בין שני העמים.
בן שיחנו רשם את הכול בקפידה. היה ברור שאת ההחלטות יקבל יאסר ערפאת. התרשמתי מהשיטה הזאת, שחזרה על עצמה בכל הפגישות הרבות. הבענו את הצעותינו באוזני העוזרים, ובסוף החליט ערפאת במהירות הבזק, מבלי לחשוב פעמיים. ״כן״ היה ״כן״, ו״לא״ היה ״לא״. כדרכם של הערבים, שתשובה שלילית חדה נחשבת אצלם לגסות, היה ה״לא״ נאמר בצורה עקיפה ביותר, בנוסח ״אכן, מדובר ברעיון מצוין, אבל הרגע הזה אינו כשר לכך...״ כך נהגו גם המצרים. זה הרגיז אנשים מערביים, שראו בכך התחמקות וצביעות, ולא הבינו שזוהי צורה של נימוס תרבותי.
השיחה עם ערפאת היתה מצוינת. באמצע הוגשה ארוחה, בשר ואורז, ואכלנו בידיים. ערפאת, כדרכו, בחר בנתחים הטובים, גלגל אותם בידו והגיש אותם לנו.
ערפאת הסכים מיד לבקשתנו לפרסום הודעה רשמית. אחד מאנשיו - שכחתי מי - ניסח בו במקום הודעה מתאימה, ערפאת עבר עליה ותיקן, וכך פורסמה בפעם הראשונה הודעה רשמית משותפת של אש״ף וארגון ישראלי.
סרטאווי היה מאושר, וכך גם אנחנו. הדרך לפנינו נראתה סלולה. עם תמיכתו הבלתי-מסויגת של ערפאת עצמו ועוזריו הקרובים, העתיד נראה ורוד. בעוד כמה שבועות עמד להיערך מושב המועצה הלאומית הפלסטינית, הפרלמנט של אש״ף, והיה נראה שתתקבל בו החלטה חשובה למען השלום.
בנתב״ג המתינו לנו העיתונאים, וגם קהל קטן של אנשי הימין הקיצוני, שצעקו וצרחו. אך הכול עבר בשלום. ואז החלו להגיע אלינו מפאריס סימנים מדאיגים. נראה שההודעה הרשמית על הפגישה עם הישראלים עוררה זעם רב בקרב מתנגדי השלום באש״ף. הם ערכו התקפה נגדית. ערפאת הרגיש שהרחיק לכת יותר מדי, ונסוג צעד אחורה.
במועצה נערכה התקפה מתואמת על סרטאווי. התקבלה החלטה שאסרה עליו להמשיך בדרכו. הוא שוב התמרד, הודיע על התפטרותו ונתן ראיונות פרובוקטיביים לעיתונות הזרה.
תחילה לא הערכנו נכונה את רצינות המצב. נקבעה לנו אספה משותפת בלונדון. כשהגעתי לנמל התעופה הבריטי הודיעו ברמקול שהנוסע מתל אביב מר אבנרי מתבקש לגשת לטלפון. בצד השני היה מתי פלד, ששהה בפאריס. הוא ביקש ממני לעלות למטוס הראשון ולהגיע לבירת צרפת. מתי וסרטאווי קיבלו את פניי בנמל התעופה ומסרו לי שיש מצב חירום. נאסר על סרטאווי במפורש להופיע עם ישראלים. מה לעשות לגבי הפגישה בלונדון? להודיע על ביטול? להודיע שאני חולה ולהניח לו להופיע לבדו? להודיע שהוא חולה ולהניח לי להופיע לבדי?
הפצרתי בסרטאווי שיבוא איתי לפחות ללונדון וישוחח עם קבוצת היהודים הטובים שארגנו את האספה בעמל רב. לבסוף הסכים. ישבנו בדירת אחד המארגנים, ודנו בעניין במשך שעות. המארחים התחננו בפני סרטאווי להופיע. האספה עמדה להיערך באחד המקומות היוקרתיים ביותר בבירה, בניין עיריית-הגג של לונדון, ההזמנות כבר יצאו, איך הם ייראו אם אורח הכבוד לא יופיע? גם אני הצטרפתי להפצרות. חששתי שביטול האספה, או הופעת אחד משנינו לבדו, ינחיתו מכה קשה על עניין השלום.
לבסוף סרטאווי החליט להופיע. אני משער שגאוותו היא שהכריעה את הכף. כמו נחמיה בתנ״ך, אמר לעצמו: ״האיש כמוני יברח?״ כאשר התקרבנו למקום האספה. הקיפו אותנו אנשי ביטחון בריטים מכל העברים. סידורי הביטחון היו קיצוניים. הביאו אותנו ישר אל הבימה.
מולי היה אולם עגול, מלא עד אפס מקום. את המתח היה אפשר לחתוך בסכין. הקהל היה מורכב משלושה חלקים שווים, פחות או יותר: יהודים, כמעט כולם אנשי כהנא ותנועת בית״ר הימנית-קיצונית, ערבים קיצונים לא פחות, ובריטים שבאו לשמוע. ״נמצאים פה אנשי אבו-נידאל,״ לחש לי סרטאווי.
זו היתה חוויה סוריאליסטית. כאשר דיברתי, צרחו היהודים בקולי קולות. כאשר דיבר סרטאווי, המטירו עליו הערבים קללות וגידופים. הוא לא נשאר חייב. ״מברוק!״ הוא צעק מעל להמולה, ״מברוק לברית שלכם, פאשיסטים ערבים ויהודים! איזו אחווה נהדרת!״
ההמולה נמשכה עד הסוף, כאשר אנשי הביטחון הוציאו אותנו בדלת האחורית והביאו אותנו הביתה. למחרת היום הודיע עיתון לונדוני שארגון אבו-נידאל דן שלושה אנשים למוות: את סוכן המוסד אורי אבנרי, את סוכן הסי-איי-אי עיצאם סרטאווי ואת סוכן המוסד והסי-איי-אי יאסר ערפאת.
לא התייחסתי לאיום ברצינות, וגם סרטאווי לא הראה סימן של פחד. מתחילת המגעים בינינו היינו שנינו מודעים לסכנה, והתרגלנו אליה. היינו רגילים להתבדח על כך. לא פעם התעורר הנושא כאשר אכלנו ביחד במסעדה. ברוב המסעדות הצרפתיות מסודרים השולחנות בדרך כלל כך שכאשר סועד זוג אנשים, אחד מהם יושב כשפניו אל הדלת, והאחר כשפניו אל הקיר. אני לא חש בנוח, ממש מבחינה גופנית, כשאני יושב כשגבי אל הדלת. הדבר ידוע לכל ידידיי, והם מניחים לי בדרך כלל לשבת כשפניי לדלת. אך סרטאווי עמד על כך שבסעודות שלנו הוא יפנה אל הדלת. ״אם מישהו בא להרוג אותי, אני רוצה לפחות לראות את פניו!״ אמר, חצי בצחוק. אבל רק חצי.
מדי פעם הפצרתי בו לנקוט אמצעי זהירות. פעם, כשגברו האיומים על חיי, קבע קצין הכנסת שעליי לקבל תדרוך ביטחוני מפי מומחה. הגיע אליי חבלן המשטרה, ובידיו רשימה מודפסת מפורטת של כל האמצעים שעליי לנקוט לפני שאתניע את מכוניתי. הבאתי את הרשימה לסרטאווי, ותרגמתי אותה לאנגלית. אך לסרטאווי לא היתה סבלנות לכל נוהלי הביטחון, וגם לי לא. רק פעם אחת, כשליוויתי אותו לחניון התת-קרקעי של משרדו, הוא התעקש שאעמוד מאחורי עמוד בטון בשעה שהוא מתניע. ״אין טעם שניהרג שנינו,״ אמר.
אחרי זה ראיתי את סרטאווי עוד פעם אחת. ועדה של הפרלמנט ההולנדי הזמינה את שנינו להופעה משותפת. במהלך הפגישה הזאת שפך סרטאווי לפניי את מרי לבו. הוא זעם על ערפאת, שלא תמך בו די הצורך במושב המועצה באלג'יר ובהמשך. הוא אף איים להקים מפלגה חדשה באש״ף, שתהווה אופוזיציה לערפאת.
מצאתי את עצמי במצב מוזר: הגנתי על ערפאת מפני סרטאווי. הסברתי לו שכמנהיג לאומי, על ערפאת לקחת בחשבון מגוון הרבה יותר רחב של אילוצים, פנימיים וחיצוניים. עליו לנווט את דרכו בזהירות. סרטאווי היה משוחרר משיקולים אלה.
חשבתי הרבה על ההבדלים בין ערפאת וסרטאווי. הם התמקדו, לדעתי, בנקודה אחת. אחרי שסרטאווי הגיע למסקנה שהפלסטינים חייבים להשיג שלום עם ישראל, הוא קיבל את דעתי שהחזית האחת הקובעת היא דעת הקהל הישראלית. הוא ביקש להפוך את הדרך הזו לציר המאמץ העיקרי, ולשעבד לו את כל שאר השיקולים.
ערפאת, לעומת זאת, היה אחראי לניווט התנועה כולה. גם הוא האמין, כמו סרטאווי, שחיוני לכבוש את דעת הקהל הישראלית. אבל מבחינתו, זה לא היה הציר היחידי, אלא אחד מני כמה. היה עליו לשמור על אחדות התנועה, למשל. הוא לא האמין שהפלסטינים צריכים לוותר על האלימות, כל עוד לא השיגו את מטרתם.
לערפאת היתה שיטה, שהיתה מקובלת גם על מנהיגים אחרים בעולם: להטיל על אחד מאנשיו משימה מסוימת ולתת לו לרוץ קדימה, ולהעניק לו גיבוי זהיר. כאשר נתקל השליח בהתנגדות חזקה מדי, היה ערפאת נסוג אחורה ותובע גם מהשליח לעצור. זו שיטה נבונה, אך סרטאווי לא התאים לה. הוא היה גאה ובטוח בעצמו מדי מכדי לעצור ולסגת. זה היה מקור המתיחות בינו ובין המנהיג בחודשים האחרונים.
ערפאת הזהיר את סרטאווי שאנשי אבו-נידאל מבקשים להתנכל לו, והציע לו לחזור לתוניס ולחסות בצל הגנתו. הוא גם הציע לשלוח לו כמה שומרי ראש. סרטאווי סירב.
ב-10 באפריל 1983 צלצל אצלי הטלפון. כתב סוכנות הידיעות הצרפתית ביקש לדעת מה תגובתי על רצח סרטאווי. רחל אמרה שזו הפעם היחידה בחייה שראתה אותי מחוויר.
התברר שלמרות כל האזהרות טס סרטאווי לפורטוגל, כדי להשתתף בכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי. הזירה הזאת היתה חשובה לו, מה גם שהוא נהנה מתמיכת שני מנהיגים סוציאליסטיים מרכזיים, וילי בראנדט הגרמני וברונו קרייסקי האוסטרי. הם הבטיחו לו כמה פעמים שאש״ף יתקבל כחבר מלא בארגון, ושהוא, סרטאווי, יוכל לשאת דברים במושב.
בין בראנדט וקרייסקי לבין סרטאווי ואש״ף נרקמו יחסים מסובכים. באחרונה התגלה מסמך על הסכם חשאי, שבו הבטיח אש״ף לעזור לגרמנים ולאוסטרים להילחם בטרור - לא רק הטרור הפלסטיני של אבו-נידאל, אלא גם הטרור הפנימי שלהם. גרמניה הוטרדה על ידי מחתרת שמאלית קיצונית בשם RAF (ראשי תיבות בגרמנית של ״סיעת הצבא האדום״), שהיתה מוכרת בכינויה ״כנופיית באדר-מיינהוף״ (על שם של שני מנהיגיה הבולטים), שרצחה פוליטיקאים ואילי כלכלה. אנשי מחתרת זו התאמנו במחנות האימונים של הארגונים הפלסטיניים הקיצונים בלבנון, ואש״ף היה מסוגל לספק עליה מידע יקר.
כנס האינטרנציונל התכנס בעיירת קיט בדרום פורטוגל. סרטאווי הגיע לשם בלי שומרי ראש ושוכן במלון מבודד, שם היה חשוף עוד יותר. כשהגיע למלון שבו התכנסה האספה, ביקש מבראנדט ומקרייסקי לקבל את רשות הדיבור. הם השתדלו, אך נתקלו בחומה בצורה של התנגדות מצד שמעון פרס, נציג מפלגת העבודה הישראלית. בעוד סרטאווי ממתין בפרוזדור, ניגש אליו שליח של אבו-נידאל וירה בו למוות. המתנקש נתפס, הוחזק כמה ימים במעצר ואז ניתן לו להימלט. פורטוגל לא רצתה צרות עם אבו-נידאל.
תגובת שמעון פרס היתה בהתאם לאופיו. מיד אחרי הרצח הוא ביקש את רשות הדיבור, עלה על הבמה ונשא נאום נלהב על עיצאם סרטאוי, גיבור השלום המהולל והאמיץ שמסר את חייו על מזבח האידיאל הנשגב של ההתפייסות בין ישראל והפלסטינים.
מותו של סרטאווי היה בשבילי מכה איומה, אישית ופוליטית.
מבחינה אישית, חשתי באובדנו כמו אחרי מות אחי. אולי יותר. הוא היה לי כאח. מעולם לא חשתי כלפי אדם אחר ידידות כה עמוקה. במשך שמונה שנות היכרותנו עברנו ביחד הרפתקאות כה רבות, התעמתנו עם סכנות כה חמורות. מבחינות מסוימות היינו דומים זה לזה. הוא היה אדם רציונלי מאוד, בעל היגיון ״מערבי״ בלתי-מתפשר. אך מתחת לכול היה ערבי ופטריוט פלסטיני אמיתי. גם גאוותו היתה, בעיניי, ערבית מאוד.
מבחינה פוליטית לא היה לו תחליף. במשך שנים חיפשתי פלסטיני שאיתו יכולתי לתכנן ולפעול באותו גילוי לב, ולא מצאתי. במשך כמה שנים ניסיתי את מזלי עם נימר חוסיין, נציג אש״ף ברומא, אך זה לא היה אותו הדבר.
את עיקר פעולתי המשכתי עם יאסר ערפאת במישרין. ביקרתי אותו כמה וכמה פעמים בתוניס. בינתיים שינו את חוק הפגישות, ומעתה נאסרה כל פגישה. אבל גם בו נשארו חורים. היה מותר להיפגש עם פלסטיני לשם דיבור על שחרור שבויים, או אם זה היה במסגרת ועידה מדעית בינלאומית או מסיבת עיתונאים בינלאומית. השתדלתי לקחת איתי בכל הפגישות עיתונאים זרים, כדי לשוות להן אופי של מסיבת עיתונאים.
השלטונות לא הטרידו אותי עוד. נראה שהם התרגלו לפגישותיי. אני, מצדי, השתדלתי שלא להרגיז יותר מדי. אייבי נתן, לעומת זאת, שנפגש גם הוא עם ערפאת, התנהג בצורה הפוכה. הוא עשה הכול כדי לעורר מהומה, והושם כמה פעמים בכלא.
ברוב הפגישות ליוותה אותי רחל, הפעם על תקן של צלמת.
איך זה קרה? כשחזרתי מפגישתי עם ערפאת בביירות, בלוויית שרית ישי וענת סרגוסטי, היתה רחל מתוסכלת מאוד. החוויות המשותפות שהיו לי עם שתי חברות המערכת, ובייחוד עם הצלמת, עוררו בה קנאה עזה. היא שאלה את עצמה: מה יש לסרגוסטי שאין לי? הרי גם היא לא נולדה עם מצלמה ביד. אם היא למדה את המקצוע, אז גם אני יכולה.
זה מכבר חשה רחל שמיצתה את עצמה כמורה. הצלחתה הרקיעה שחקים, והיא הפכה לאגדה בחוגי החינוך. אבל אחרי 28 שנים של הוראה, התלהבותה דעכה. היא הרגישה שחושיה קהו מעט, והחליטה להחליף מקצוע.
מאחורי גבי, ובעזרת ידידיי - אמנון זכרוני ואחיו רפי - נרשמה ללימודי צילום במכללת ״קאמרה אובסקורה״. שמתי לב שהיתה לה מצלמה, כמובן, ושהיא התחילה לצלם להנאתה - בעיקר ערבים מהשטחים הכבושים שריצפו את מדרכות תל אביב.
כאשר איים הרב כהנא לפלוש לעיירה הערבית-ישראלית אום-אל-פאחם, מיהרנו כולנו לשם. בכניסה לכפר התחוללו מהומות בין התושבים, המשטרה והפולשים, וראיתי את רחל מצלמת בהתלהבות. כשחזרנו למערכת, ניגשתי להכנת הכתבה. כרגיל, נערמה לפניי ערמה של ״קונטאקטים״, ההדפסים הגולמיים של הנגטיבים (זה היה, כמובן, לפני הופעת המצלמה הדיגיטלית). זאת היתה התוצרת של כל הצלמים שלנו. בחרתי בטובים ביותר מבחינה עיתונאית - והתברר שכולם היו של רחל. היא היתה מאושרת.
בין התמונות היה תצלום של יוסי שריד, כשהוא זוחל אל מתחת למשאית כדי להימלט מן השוטרים. רחל היתה גאה בתמונה זו במיוחד.
ערפאת חיבב את רחל מאוד, והעניק לה פריבילגיה שממנה נהנתה גם ענת סרגוסטי: הוא הרשה להן לצלם אותו בלי כיסוי ראש. הבטחנו לעוזריו שלא נפרסם את הצילומים האלה, וכל עוד ערפאת היה בחיים, קיימנו את המובטח. ערפאת היה די רגיש בעניין זה. הוא הסתיר תמיד את הקרחת שלו וחבש את הכאפייה המפורסמת, או כובע פרווה או כובע מצחייה צבאי מרושל. בשיחות איתי הסיר לעתים קרובות את הכובע. התרגלתי לקרחת.
לפני כל נסיעה לתוניס נפגשנו עם מנהיגים פלסטינים בגדה וברצועה ושאלתי אותם אם יש להם מסר לראיס. הם התרגלו לכך שאני איש הקשר הטוב ביותר. פעם אמר לי אליאס פרייג', ראש עיריית בית לחם ואחד המנהיגים המתונים ביותר בגדה: ״תגיד לאח אבו-עמאר שבכל בוקר אני מסתכל מבעד לחלון ורואה בתים חדשים בהתנחלויות. שימהר! אין לנו זמן!״
בין הביקורים בתוניס ביקרתי מדי פעם גם בלבנון הכבושה. ראיתי שהמצב שם השתנה לחלוטין.
השיעים בדרום לבנון, שקיבלו אותי (כמו את כל הישראלים) ב-1982 בהתלהבות כה רבה, שינו את טעמם. הם שמחו לבואו של צה״ל, מכיוון שהאמינו שהישראלים יגרשו את הפלסטינים השנואים ואז יחזרו הביתה. כאשר גילו שאין לישראל שום כוונה להסתלק, התחילו להתייחס אליה כאל כל כובש אחר.
בהדרגה התפתחה מלחמת גרילה. העדה השיעית, שדוכאה במשך מאות שנים, התעוררה. היא גילתה לפתע שיש לה יכולת. תחילה התאחדה מאחורי תנועת ״אמל״ (תקווה), וכשזו נראתה מתונה מדי עברה לתנועת ״חיזבאללה״ (מפלגת אללה).
עמדתי על מלוא המשמעות של השינוי דווקא בז'נבה. במסגרת ועידה כלשהי נפגשתי לארוחת צהריים עם שר החוץ האוסטרי, ארווין לאנץ, שהביא עמו צעיר שעשה רושם אינטליגנטי מאוד. לאנץ הציג אותו כשגריר החדש של אוסטריה בלבנון. בגלל סכנת הטרור שבא משם, בחר קרייסקי באחד מעוזריו המבריקים ביותר לתפקיד זה. בפי האיש היתה בשורה שהדהימה אותי: השיעים הפכו לעדה הכי חשובה בלבנון. הגרילה נגד הישראלים הרימה את המוראל שלהם, פיתחה בהם גאווה חדשה וחיזקה את כוחם. עכשיו צריך להתחשב בהם יותר מאשר בכל עדה אחרת.
בביקורי האחרון בלבנון חוויתי את השינוי באופן ממשי. הגעתי לצידון והודיעו לי שמעתה שום מכונית ישראלית לא תורשה עוד לנסוע לבדה בכבישי לבנון. כל התנועה תיעשה בשיירות. בלית ברירה הסתדרתי בשיירה. בניגוד לרצוני הושיבו לצדי חייל שיגן עליי. החייל היה בחור מארצות הברית, והוא שקשק מפחד. מעולם לא ראיתי אדם כל-כך מפוחד. הוא רעד בכל גופו. הוא לבש שכפ״ץ וחבש קסדה. היה לי חם, ולא לבשתי לא את זה ולא את זה.
בדרך, לא הרחק מנבאטייה, עצרה השיירה לפתע. ראיתי מימיני שדה פתוח, ובמרכזו נער שהחזיק ברובה. מכל המכוניות בשיירה קפצו החיילים, נשכבו על הארץ והחלו לירות כמטורפים. נורו הרבה מאות כדורים, אולי אלפים, ובדרך נס לא נפגע הנער. הוא פשט את חולצתו ונפנף בגופייה הלבנה. הירי פסק. הסתבר שהנער עסק בספורט הלבנוני הלאומי: לירות בציפורים העוברות בשמי המדינה.
הבנתי שההרפתקה של אריאל שרון הסתיימה בכישלון מוחלט. התוצאה המעשית היחידה של הפרק הזה היתה עליית השיעים והופעת חיזבאללה כאויב המרכזי של ישראל.
היחסים שלי עם שרון נותקו לחלוטין. במהלך המלחמה בחרתי בו שוב כ״איש השנה״ של ״העולם הזה״. הפעם נתן לו הצייר דמות של ויקינג פרוע, עם כובע הקרניים. מאז ועד ששקע בתרדמת לא החלפנו עוד מילה אחת. כשהיינו נתקלים זה בזה, השתדלנו להביט לכיוונים שונים.
בצורה די מוזרה התחילה דרכה הפוליטית של רחל כמו דרכי שלי: על רגל ימין.
רחל גדלה בצפון תל אביב, בסביבה שהיתה קרובה למפלגת העבודה ולתנועות הנוער שלה. אבל כנערה הצטרפה לבית״ר. לדבריה, היא שוכנעה על ידי שכנה בוגרת יותר. אני חושד שהיה בזה גם יסוד של ״דווקא״.
היה קשה להיות בית״רית. עצם ההליכה ברחוב בחולצה החומה היתה בבחינת התרסה. כפי שסיפרה לי לימים, היא צעדה בראש מורם ברחובות בן-יהודה ובוגרשוב עד ל״מצודת זאב״, כשמבטי השנאה נשלחו אליה מכל עבר. כשנפגשנו, כבר היתה רחוקה ממחנה זה.
מה שדחף את רחל שמאלה היה חוש הצדק המובהק שלה. היא הזדהתה עם סבלות הפלסטינים. כשהתחלנו לגור יחד, היינו בעלי דעות דומות - היא בצורה רגשית, אני בצורה פוליטית. כמורה לא הסתירה מעולם את גישתה. אך מעמדה היה כה איתן עד כי איש לא העז להעיר לה על כך.
אין זאת אומרת שהיינו תמיד בעלי דעות זהות. כשהיתה לה דעה אחרת, היא לא נכנעה לדעתי. דוגמה בולטת: היא התנגדה תחילה ליחסים עם גרמניה, כשאני תמכתי בהם. כאשר בא לארץ קונראד אדנאואר, הקאנצלר הראשון של גרמניה, הלכה רחל להפגין נגדו ליד מלון ״הילטון״. היא נעצרה וישבה כמה שעות בכלא.
בניגוד לדעתה של רחל על עצמה, ראו בה אחרים אישיות דומיננטית. בסוף שנות ה-50 נולד - בלי החלטה - ״שולחן״ של חברים שהתרגלו לשבת יחד ביום שישי אחר הצהריים. בתחילה ישבנו בקפה ״קליפורניה״ של אייבי נתן, וכשזה נסגר עברנו ל״כסית״. שם ישבנו הרבה שנים. את הדיונים ניהל עמיקם גורביץ, קריין התנ״ך הנודע (״קול שדי״), אך יושבי השולחן כינו אותו ״שולחן רחל אבנרי״. היא הקפידה על הנימוסים בוויכוחים.
כאשר הקמנו בסוף 1992 את האוהלים מול משרד ראש הממשלה, במחאה על גירוש 415 הפעילים האסלאמים ללבנון, היתה רחל גם שם המלכה הבלתי-מעורערת. היא היתה האישה היחידה שהתמידה באוהל במשך כל 45 ימי המחאה, גם בימי שלג וגשם, והפעילים האסלאמים שהיו איתנו באוהלים העריכו אותה מאוד. השייח' רא'אד צלאח ממש פרש לרגליה שטיח - תרתי משמע.
כשפעלה למען מטרה מוסרית, לא ידעה פשרות. לכן החליטה באחד הימים שלא ייתכן שפעילי שלום ישראלים לא ידעו ערבית. יחד עם ענת סרגוסטי היא נרשמה ל״אולפן עקיבא״, הפנימייה הנודעת של שולמית כצנלסון (אחותו של ידידנו-אויבנו שמואל תמיר) בנתניה. היא שהתה שם כמה שבועות ולמדה את יסודות השפה. היא גם התפעלה מהמורה, עלי יחיא, תושב כפר קרע בוואדי ערה, שהצליח להדביק את כל הכיתה בהתלהבות. אבל כשנגמרה חופשת בית הספר היה על רחל לחזור לעבודה, ולצערה לא המשיכה מאז בלימודיה.
אותו מורה הפך אחר כך לשגריר הערבי הראשון של מדינת ישראל. הוא שוגר להלסינקי. משם שלח לה גלוית דואר, ובה הפסוק הראשון של הקוראן בקליגרפיה ערבית בצורת יען. על הגב רשם: ״תמשיכי להיות אצילה. הרגישות שלך משגעת. המון אהבה אישית.״
הערבית הרצוצה עזרה לה מדי פעם. באחת ההפגנות בגדה, כאשר עזרנו לבנות מחדש בית שנהרס על ידי צה״ל, פרשה בהפסקת עבודה הצדה ואספה סביבה את ילדי הכפר. ״מין נאחנה?״ (״מי אנחנו?״) שאלה אותם. הילדים התחיל לנחש - אמריקאים, גרמנים, דנים. ״נאחנה יהוד מן ישראיל,״ הסבירה להם. הילדים פרצו בצחוק. הם חשבו שזו בדיחה. הם קראו לאחד האבות, כדי לשאול את פיו, וכאשר זה אישר את הידיעה שלא תיאמן, הצטופפו סביב רחל וקיבלו ממנה הסברים, בעיקר בשפת הידיים.
היו מצבים שבהם בלטו הבדלי האופי שלנו מאוד. למשל, כאשר התחיל סדאם חוסיין להמטיר טילים על תל אביב.
רחל פחדה. ממש פחדה. היא מילאה באדיקות את ההוראות ברדיו והאמינה לכל מילה של נחמן שי. אין לנו מרחב מוגן אמיתי בדירה, הפתוחה לשני הכיוונים, ועל כן בחרה בחדר השירותים. היא הדביקה פסים על החלון ואטמה את הדלת.
לגלגתי עליה. המצאתי ״שיטת מגן״ שקראתי לה ״הגנה סטאטיסטית״. יש בתל אביב כך וכך אלפי בתים, והסיכוי שאחד מהם ייפגע שואף לאפס. זה לא הרגיע את רחל. ניסיתי להוכיח לה שאין שום סיכוי שיהיו לסדאם טילים כימיים, ולכן הרבה יותר בטוח במקלט הרגיל, במרתף הבית. בהדרגה השתכנעה, ומאותו הרגע, בהישמע האזעקה, ירדנו בריצה את כל עשר הקומות למרתף. לא אתפלא אם השגנו שיא עולמי.
בעניין הפחדנות היה לנו ויכוח מתמשך. מי פחדן יותר: זה שאינו פוחד לעולם או זה שפוחד כל הזמן אך מתגבר על הפחד. אני טענתי לגרסה הראשונה, רחל לשנייה. אדם שאיננו פוחד, טענה, אינו גיבור. הוא רק אדם חסר דמיון. ואילו האדם הפוחד מתמודד עם הפחד שלו, ואם הוא מצליח לתפקד כראוי במצבי סכנה, הרי הוא גיבור אמיתי.
במשך כל השנים שבהן עבדה כמורה חיינו זה לצד זה, ביחסים הדוקים, אך כל אחד מאיתנו עסק בעבודה שלו. מכיוון שלוח הזמנים שלנו היה שונה מאוד, כמעט ולא נפגשנו במשך היום. אני אף המצאתי תיאוריה האומרת שנישואים מוצלחים מחייבים שכל אחד מבני הזוג יהיה שקוע במקצוע משלו.
זה השתנה כאשר הפכה לצלמת. היא התחילה לעבוד ב״העולם הזה״. היתה לה עין טבעית לצילום, ולכן עשתה חיל. ערכתי אין-ספור צילומים במשך עשרות שנים, והדרכתי עשרות צלמים וצלמות בסגנון המיוחד של ה״העולם הזה״, שחולל מהפכה בעיתונות הישראלית. רחל התאימה לסגנון הזה, ועד סוף ימיה פעלה כצלמת.
תוצאת השינוי הזה בחיינו היתה שעבדנו עכשיו ביחד. במשך עשרות שנים קודם לכן כמעט ולא ראו אותנו ביחד, ומאז כמעט ולא ראו אותנו בנפרד. כל-כך התרגלו להופעתנו כצמד, שאם אחד מאיתנו היה חסר חששו לגורלו.
את המחמאה הזוגית הגדולה ביותר קיבלנו בכנסת. התנהל דיון על נושא שנגע לנו - החרם שהכרזנו על מוצרי ההתנחלויות - ותפסנו מקום ביציע המכובדים במליאה, שהיה ריק. אחד מחברי הכנסת מהימין הצביע על היציע ואמר, ״הנה כאן יושב הזוג המלכותי של השמאל!״