מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
אחד הימים החשובים בחיי היה 3 ביוני 1982.
באותו יום חציתי את הקווים בעת המצור על ביירות המערבית ונפגשתי עם יאסר ערפאת.
קשה להאמין, אבל זה קרה לגמרי במקרה. זה לא שהלכתי ברחוב ופתאום נתקלתי בערפאת. זה היה קצת יותר מסובך. ובכל זאת...
כבר סיפרתי על שיחתי עם אריאל שרון, תשעה חודשים לפני מלחמת לבנון הראשונה, שבה תיאר לי בפרוטרוט את תוכנית המלחמה שלו.
זה היה אחרי בחירות 1981, שבעקבותיהן נאלץ מנחם בגין למנות את שרון לשר הביטחון. עד אז סירב מנהיג הליכוד לעשות זאת. הוא חשש מפני שרון. לכן מינה את עזר ויצמן, וכאשר זה התפטר, נטל את התפקיד לעצמו. אך אחרי שנבחר בשנית, לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ ומינה את שרון - גנרל עטור תהילה - לתפקיד.
עיקרי התוכנית, שעליה סיפר לי שרון בשיחותינו לקראת הכנת הכתבה על בחירתו (בפעם השנייה ל״איש השנה״ של ״העולם הזה״, היו: פלישה ללבנון כדי להמליך בה שליט נוצרי-מארוני, סילוק הסורים מלבנון, גירוש הפלסטינים מלבנון לסוריה, מתוך הנחה שהסורים יגרשו אותם לירדן, שם יחוללו מהפכה נגד המלך חוסיין ויהפכו את ירדן למדינה פלסטינית. מדבריו של שרון לא היה ברור אם כוונתו לגירוש כל הפלסטינים מלבנון, או רק לגירוש אנשי אש״ף, שהשתלטו על דרום המדינה.
בסוף מאי 1982 טס שרון לאמריקה ונפגש עם שר החוץ, אלכסנדר הייג, שהיה כמוהו גנרל בדימוס. הוא ביקש מהייג לאשר פלישה של צה״ל ללבנון. זה לא היה קל, מכיוון שבגבול הישראלי-לבנוני שרר זה שנה שקט גמור, בעקבות הסכם על הפסקת אש שהשיג פיליפ חביב, דיפלומט אמריקאי ממוצא לבנוני. ההסכם לא היה רשמי, משום שישראל סירבה להודות בכך שהיא מנהלת למעשה משא ומתן עם אש״ף, בתיווכו של חביב, אך הוא עבד בצורה מושלמת. לכן השיב הייג שאמריקה אינה יכולה להסכים לפלישה, אלא אם כן היא תבוא אחרי פרובוקציה שתשכנע את העולם. הניסוח הזה - ״אלא אם כן״ - היה גורלי.
השתלשלות זו נשכחה לגמרי מהזיכרון הציבורי. הציבור משוכנע מעבר לכל ספק שהמלחמה נפתחה מפני ששרר מצב בלתי-נסבל בגבול הצפון. ״לא היתה ברירה. בחודשים שקדמו למלחמה ירו עלינו בכל לילה,״ אומרים אנשים שהיו אז בארץ והיו אמורים לדעת את האמת.
האגדה הזאת, שצמחה לנגד עינינו, היא עכשיו כל-כך חזקה. שאין כל טעם להילחם בה. מי יאמין כיום שבמשך 11 החודשים לפני המלחמה לא נורתה אף ירייה אחת בגבול הצפון? שערפאת הצליח, בניגוד לכל הציפיות, לכפות הפסקת אש מוחלטת גם על הארגונים שכפרו במרותו?
בעיניי זוהי דוגמה - שכבר הפכה לקלאסית - להיווצרותם של מיתוסים, הגוברים על המציאות. שרון חזר הביתה ואז קרתה הפרובוקציה המשכנעת. ארגונו של אבו-נידאל (שמו האמיתי היה סברי ח'ליל אל-בנא), הארכי-טרוריסט ואויבו המושבע של ערפאת, התנקש בחיי השגריר הישראלי בלונדון, שלמה ארגוב. השגריר לא נהרג, אך לקה בשיתוק כללי.
לא היה ספק לגבי זהות הגוף שביצע את ההתנקשות. המתנקש נתפס וזוהה כבן משפחתו של אבו-נידאל עצמו.
אך מטעם מי פעל אבו-נידאל? הוא היה טרוריסט מקצועי אפוף מסתורין. במקורו היה איש פת״ח. כשנשלח כנציג הארגון לבגדאד, מרד בערפאת, הפך לעצמאי והעמיד את עצמו לרשות הרודן העיראקי. לפי השמועה עבר משם לשירות יריבו, הרודן הסורי. עיצאם סרטאווי, שחי בנעוריו כפליט פלסטיני בעיראק, הכיר את האיש והיה משוכנע שהוא משרתם של הרבה אדונים, וביניהם האדון הישראלי.
ואכן, ההתנקשות בארגוב עוררה תהיות וחשדות. היא בוצעה בתזמון מדויק, ממש אידיאלי, להגשמת תוכניותיו של שרון. העובדה שאבו-נידאל השתמש בקרוב משפחה ואף לא ניסה להכין דרך מילוט למתנקש מעידה על החיפזון שבו תוכננה ובוצעה הפעולה. סרטאווי היה משוכנע שהדבר נעשה בשליחות ישראל. גם מתי פלד היה נחרץ בעניין זה והכריז על כך במסיבת עיתונאים בלונדון. אני הייתי יותר זהיר. התשובה הסבירה ביותר אינה תמיד התשובה הנכונה.
כתגובה על ההתנקשות בשגריר ציווה בגין להפציץ את ביירות. בישיבת הממשלה שאישרה את הפעולה העיר מי ששימש אז כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, תת-אלוף גדעון מחניימי, בעל עבר מפואר באמ״ן, שלא רק שאבו-נידאל אינו איש אש״ף, אלא הוא דווקא אויבו של הארגון, אויבו בנפש, פשוטו כמשמעו, של ערפאת. בגין פטר אותו בהערה המפורסמת: ״כולם אש״ף!״ עדות, אחת מרבות, על קלות הדעת שבה מדינאים שולחים אנשים צעירים למות במלחמותיהם.
פת״ח הגיב, כמצופה, בירי על ישראל, והופ - היתה הפרובוקציה המבוקשת. הממשלה החליטה על פלישה ללבנון.
לפי ההחלטה היתה הפלישה מוגבלת ל-40 ק״מ, טווח הירי של ״ארגוני הטרור״. זאת היתה טענה שקרית מלכתחילה. לא ברור אם בגין היה שותף מודע לשקר. יותר מאוחר התברר שבגין לקה במחלת הנפש מאניה-דפרסיה, עובדה שהוסתרה בעקשנות מפני הציבור, וסביר להניח שחלק מפעולותיו באותה תקופה הושפעו ממחלה זו.
שקר שני נגע לצבא הסורי. התוכנית שהכתיב לי שרון הצריכה לא רק את כיבוש ביירות, כדי להמליך שם רודן נוצרי, אלא גם את סילוק הסורים מאדמת לבנון. זה חייב התקפה רבתי.
ביום הראשון או השני של ההתקפה ישבתי במזנון הח״כים בכנסת ותפסתי את אברהם שפירא כשיצא מישיבת הממשלה. שפירא, תעשיין שטיחים, איש אגודת ישראל, היה יו״ר ועדת הכספים אדירת הכוח, והיה ידוע כ״מנכ״ל המדינה״. קיימתי איתו קשר חשאי. מדי כמה חודשים היינו נפגשים באופן דיסקרטי במסעדה של מלון ״הילטון״ בתל אביב, והוא היה מדליף לי מידע. בתמורה סיפרתי לו רכילות על החברה התל אביבית. מדי פעם היה שולף שתי מברשות גדולות ומבריש את זקנו. למדתי את הפטנט הזה ממנו.
כשחקרתי אותו במזנון הכנסת, הבטיח לי שלא תהיה שום התקפה על הצבא הסורי. הוא שמע זאת במו אוזניו בישיבת הממשלה מפי ״אריק״ בכבודו ובעצמו. כפי שהתברר לי אחר כך, באותה שעה כבר פתח צה״ל באש על הצבא הסורי.
ברגע שמתחילה מלחמה מתגברת בי תמיד התשוקה הבלתי-נשלטת להיות בזירת האירועים. כך היה במלחמת יום הכיפורים, כאשר רדפתי אחרי שרון לעבר תעלת סואץ, וכך היה גם הפעם.
קדמו לי שתי הנשים הצעירות במערכת שלי, הכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי, שהצליחו איכשהו להילוות אל החיילים ולעבור את הגבול. שתי הבנות מצאו חן בעיני החיילים. הם פינקו אותן ושלחו אותן הביתה מאושרות. קינאתי בהן מאוד.
ביום הרביעי של המלחמה פקעה סבלנותי. לקחתי את מכוניתי, ביקשתי את ענת להילוות אליי, וניסיתי את מזלי.
התחלתי בחוף הים, ליד ראש הנקרה. הכול היה חסום ומלא חיילים. התחלתי לנסוע לאורך גדר המערכת. בכל שער עמדו חיילים שסירבו להניח לי לעבור פנימה. נסעתי הרבה קילומטרים, והתחלתי להתייאש. ואז קרה הנס. כמה קילומטרים לפני מטולה היה שער סגור ולידו שומר בודד - חייל בוגר למדי. נראה שהכיר את פניי מהטלוויזיה וחשב שאני אחד השרים. כשראה אותי אורו פניו, הוא קפץ ממקומו ופתח לפניי את השער.
הייתי בלבנון, ארץ לא נודעת. לפניי השתרע הנוף, שבו בלט הר הבופור, שהיה הרבה יותר גדול מכפי שתיארתי אותו לעצמי. החלטתי לנסוע צפונה-מערבה, בכיוון כללי לים.
בכפר הראשון בדרך עצרתי ושאלתי לכיוון. על אחד הקירות היתה תלויה תמונתו של השייח' באדר, מנהיג רוחני של השיעים בלבנון שעקבותיו נעלמו באופן מסתורי בלוב. הבנתי שאני נמצא בכפר שיעי. המוני אנשים הקיפו את המכונית, כשכל אחד דרש בתוקף שאבוא לשתות קפה בביתו. הסצנה הזאת חזרה על עצמה בכל כפר. היינו שני אזרחים - ענת ואני - במכונית פרטית, לבדנו בכל המרחב הזה, ובכל מקום התקבלנו בהתלהבות.
לימים, כאשר כפרים אלה הפכו לארץ אויב, ארץ החיזבאללה, נזכרתי הרבה פעמים בסצנות אלה. בדיעבד זה נראה כמו חלום. השיעים היו האסקופה הנדרסת של לבנון. בין כל העדות היריבות בארץ הארזים, הם היו העדה המושפלת והמקופחת ביותר. הם שנאו את אנשי אש״ף, שהשתלטו על אזור זה והתייחסו אליהם, כנראה, בהתנשאות ובבוז. הישראלים נראו להם כמשחררים. הסיפור על חיילינו שהתקבלו באורז ובממתקים לא היה אגדה.
תוך שאנחנו שואלים לדרכנו מפי הכפריים והחיילים המעטים, שבאו לקראתנו במכוניותיהם, הגענו לנבאטייה, עיר המחוז. עברנו את נהר הליטאני, שבו התרחצו חיילי צה״ל עירומים, ולבסוף הגענו אל המלחמה. זה היה בפאתי צידון.
ראינו על החוף ריכוז של חיילים, שעלו על נחתת של חיל הים. לא הבנתי בדיוק מה העניין. בדיעבד הסתבר לי שצה״ל לא הצליח לכבוש את צידון בנקל, כמצופה, אלא נתקל בהתנגדות עקשנית של כוחות אש״ף. כדי לעקוף את המכשול ולעמוד בלוח הזמנים, הועלו הכוחות על ספינה והורדו מצפון לצידון, כדי להמשיך בדרכם לביירות.
החיילים היו מאושרים. התופעה היתה זכורה לי מניסיוני במלחמת תש״ח, ונתקלתי בה בכל המלחמות שלאחר-מכן: בפרוץ המלחמה, החיילים שמחים. חברים מהמילואים פוגשים זה את זה, כולם יצאו מהחיים האפרוריים בבית, מרגישים צעירים ונחוצים, שוב יש מטרה לחייהם. הבנתי את החיילים בסרטים מראשית מלחמת העולם הראשונה, שצעדו ברחובות ברלין, פאריס ולונדון בששון ובשמחה. תוך כמה חודשים היו רובם מתים.
בין החיילים השמחים מדרום לצידון נתקלתי - להפתעתי הגמורה - בחברי למפלגה, רן כהן. הוא היה מפקד אגד של תותחנים, וניסה לעשות סדר בהמולה ליד הנחתת. הוא אמר לי שהוא מתנגד למלחמה, אך ממלא את חובתו. כעבור כמה חודשים קיבל מפגש מקרי זה משמעות נוספת.
בחרנו לחזור לארץ בדרך הקצרה, לאורך החוף, עד לראש הנקרה. מדרום לצור היתה לנו חוויה מסוג אחר.
באחד הצמתים עמד חייל של ״צבא דרום-לבנון״, שכירי החרב המקומיים של ישראל. ענת סרגוסטי עמדה על כך שהיא צריכה לצלם אותו. עצרתי, והיא ירדה וצילמה.
ההמשך היה מדהים. החייל התרגז ודרש שענת תיתן לו מיד את המצלמה. ענת סירבה. החייל הרים את רובהו וכיוון אותו ישר אליה, ממרחק של כשלושה מטרים. היה לו רצח בעיניהם. ענת לא נסוגה וצרחה עליו. במשך כמה וכמה רגעים הם עמדו זה מול זה, פנים מול פנים, ולא היה ברור אם החייל יירה או לא. לבסוף הוא נסוג. ענת חזרה למכונית, ומיהרתי להסתלק.
ענת היא אישה נמוכת קומה, רזה, בעלת כוח רצון נדיר. היא פמיניסטית שעמדה על דעתה. באותו מפגש היא נהגה באומץ לב, שנחרת עמוק בזיכרוני. היה כפסע בינה ובין המוות.
בעוד שבגין פנטז עדיין על 40 הקילומטרים, ניהל שרון את המלחמה כפי שתכנן. היעד האסטרטגי היה כביש ביירות-דמשק. במזרח תקף צה״ל את הצבא הסורי במטרה להבריח אותו אל מצפון לכביש, במערב התקדם לעבר ביירות. בגלל האיחור שנגרם עקב התנגדות כוחות אש״ף בצידון, לא הגיעו החיילים בזמן, וממשלת ישראל נאלצה להסכים להפסקת אש לפני שצה״ל הצליח לכבוש את העיר.
שטויות כמו הפסקת אש לא עצרו מעולם את שרון. הוא הפר את ההסכם ושלח את החיילים לנתק את כביש ביירות-דמשק החיוני ממזרח לביירות. בעיר עצמה נתפסו הפרברים והרבעים הנוצריים במזרח. מערב העיר נשאר בשליטת אש״ף ובעלי בריתו. היה נראה שסופו של ערפאת קרב. בפאריס פעל סרטאווי בקדחתנות כדי להצילו. הוא הזמין אותי כדי לעזור לו במאמציו.
כשהגעתי לפאריס, התקיים שם איזשהו אירוע חשוב, ולא מצאתי אף חדר אחד במלונות. סרטאווי הציע שאישן במשרדו, וכך היה. זה היה מצב סוריאליסטי: חיילי צה״ל לחמו באש״ף בלבנון, ואני התאכסנתי במשרד של אש״ף בפאריס, שהיה מוגן על ידי צעירים פלסטינים, לוחמי אש״ף. המעשה גילה אמון בלתי-מוגבל מצד סרטאווי. הרי בלילה יכולתי לפשפש בכל הניירות הסודיים של הארגון.
רבים יכלו לראות בזה מעשה בגידה מצדי. זה לא הטריד אותי. ידידי רודולף אוגשטיין, עורך ״דר שפיגל״ הגרמני, כתב פעם ביחס אליי ש״יש מצבים שבהם רק הבוגד הוא הפטריוט האמיתי״. הוא הביא את דוגמתו של קלאוס פון שטאופנברג, קצין ה״וורמאכט״ שהתנקש בחיי היטלר.
אני תיעבתי את המלחמה הזאת מהרגע הראשון. כבר כאשר הציג לפני שרון את התוכנית הגרנדיוזית שלו, תשעה חודשים לפני כן, היא נראתה לי ילדותית. כמו רוב התוכניות שהציג לי שרון במשך השנים, היא היתה מרשימה, חובקת עולם, אך בנויה על כרעי התרנגולת של תפיסת עולם כוחנית ופרימיטיבית.
לסרטאווי היתה תוכנית לגייס תמיכה של אישים בינלאומיים לאש״ף הנצור. הוא פנה לקרייסקי, וזה פנה לידידו, פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת. מיטראן (״בן זונה כרגיל״, לדברי סרטאווי וגם לדעתי) דחה את ההצעה. לבסוף פורסמה קריאה של שלושה אישים יהודים: קרייסקי, נחום גולדמן ופייר מנדס-פראנס. היא לא עשתה שום רושם.
סרטאווי סיפר שקרייסקי כינה באוזניו את מיטראן ״פאשיסט״. הזכרתי זאת בספרי ״אויבי, אחי״. הקאנצלר התרגז על הגילוי, אבל הוא לא סירב לכתוב הקדמה למהדורה הגרמנית של הספר.
כאשר ביקר סרטאווי בביירות המערבית הנצורה אמר לעמיתיו, לדבריו: ״לא רציתם לקבל את הגנרל [מתי] פלד, עכשיו קיבלתם את הגנרל שרון!״
ערב המלחמה ביקרו שני ראשי מפלגת העבודה - שמעון פרס ויצחק רבין - אצל בגין ועודדו אותו לפתוח במלחמה. כתירוץ שימש הסיפור על אותם 40 הקילומטרים. בהצבעה המכרעת בכנסת, רק ארבעת הקומוניסטים הצביעו נגד. אנשי מר״צ ויוסי שריד, שהיה אז עדיין חבר במפלגת העבודה, נמנעו מהצבעה. הצטערתי שכבר לא הייתי חבר במוסד זה, כדי להצביע נגד.
מהיום הראשון נערכו הפגנות נגד המלחמה. הראשונה היתה קטנה, ובלטו בה הקומוניסטים, אך בהדרגה גדל הנפח. אחת הסיבות לכך היתה טמונה בשינוי מצב הרוח הציבורי. חיילים שחזרו לחופשה מלבנון, ובעיקר מהחזית הסורית, סיפרו סיפורים שערערו את המוראל.
אנשי ״שלום עכשיו״ לא השתתפו במחאה עד סוף השבוע השלישי. אז התעוררו והחליטו שבעצם גם הם מתנגדים. (זה הפך לנוהל קבוע אצלם. כך בדיוק נהגו גם במלחמת לבנון השנייה, כעבור 24 שנים.)
ההפגנה הגדולה של ״שלום עכשיו״ נקבעה ליום השבת, 3 ביולי. לא יכולתי להשתתף בה. היו לי, כמו שאומרים, התחייבויות קודמות.
יום לפני כן ערך דובר צה״ל ביקור רשמי של עורכי העיתונים בלבנון. בעיירה בעבדה, פרבר של ביירות, הוקם סניף של הדובר, והוא היה מעוניין להציג אותו לפני אורחיו. הוזמנתי כשאר העורכים, ולקחתי איתי את שרית ישי וענת סרגוסטי.
בחצר משרדו של דובר צה״ל בפרבר בעבדה התקהלה קבוצה גדולה של עיתונאים זרים, שעבדו דרך קבע בלבנון. ביניהם היה צוות של הטלוויזיה הגרמנית, שאנשיו הכירו את שמי. נכנסנו לשיחה, והם שאלו אותי מה אני מתכוון לעשות בביירות. השבתי שאשתדל להיפגש עם הפוליטיקאים המקומיים, כגון פייר ג'ומאייל וכאמיל שמעון.
״למה שלא תיפגש עם ערפאת?״ שאל הגרמני בתמימות.
לרגע חשבתי שהוא מתלוצץ. אך הסתבר שהיה רציני לגמרי. ״בין שני חלקי ביירות,״ הסביר, ״יש קשר טלפוני תקין. מרכזיית הטלפון שוכנת במערב העיר, בשטח שבו שולט אש״ף, ואין בעיות להתקשר.״ הוא נתן לי את מספר הלשכה של ראש אש״ף.
לא התייחסתי לעניין ברצינות. אחרי שדובר צה״ל שחרר אותנו כדי שנבלה בעיר, נסענו למלון ״אלכסנדר״, המלון היחידי בעיר המזרחית הנוצרית. המראה לא היה מלבב. כל השמשות בבניין נופצו בפיגוע. בכל זאת היה המלון מלא עד אפס מקום בעיתונאים מכל העולם. הם נהגו להתאסף בלילה על הגג ולצלם את ההפצצות הקבועות שערך צה״ל במערב העיר.
השגתי בקושי חדר לשתי הנשים. ראיתי שיש חדר הרשום על שם ידידתי האמריקאית, לאלי ויימות'. שאלתי היכן היא, ונאמר לי שאיננה בעיר. ״קיבלתי ממנה רשות להשתמש בחדר שלה,״ שיקרתי.
בחדר נזכרתי ברעיון של העיתונאי הגרמני. שלפתי את המספר וחייגתי. בצד השני של הקו הרים מישהו את האפרכסת ושאל לרצוני.
״זה אורי אבנרי מתל אביב,״ אמרתי באנגלית. ״אני נמצא בביירות המזרחית והייתי רוצה להיפגש עם הראיס.״
האיש שאל איפה אני נמצא, מה מספר החדר שלי במלון והבטיח להחזיר לי שיחה כשתהיה לו תשובה.
בזה נגמר העניין מבחינתי. לרגע לא האמנתי שיהיה המשך.
היום היה נהדר. החלטנו לבלות אותו בנעימים. לקחנו את המכונית הממוזגת שלי ונסענו לג'וניה, עיר הנמל הנוצרית. המרחק בין ביירות וג'וניה הוא כמרחק בין חיפה לעכו, וגם מבחינות אחרות דמו שתי ערי הנמל, בשני הקצוות של מפרץ גדול.
תושבי העיירה הנוצרית קיבלו אותנו כגיבורי היום. המארינה היתה מלאה ביאכטות, ובעליהן התחרו ביניהם על הכבוד לארח אותנו. שלושתנו - שרית, ענת ואני - לבשנו חולצות טריקו עם ארז הלבנון, הסמל הלאומי, ובתצלום מאותו יום אנחנו נראים מאושרים עד אין גבול.
כאשר השתחררנו מבעלי היאכטות עצר אותנו ברחוב אדם בעל חזות בורגנית שהציג את עצמו כבעל מפעל לרהיטים והזמין אותנו לחגיגה משפחתית. ״זה יום הולדתי,״ הכריז, ״ולא בא בחשבון שתסרבו להזמנה.״ שמחנו על ההזדמנות לראות בית של משפחה לבנונית מבפנים. נסענו בעקבות מכוניתו.
זה היה היכל קטן, והוא היה גדוש ומלא באנשים חוגגים. כולם, כך נאמר לנו, בני משפחה אחת. היתה שם העילית הנוצרית של לבנון. כולם היו אנשי תרבות, שדיברו צרפתית ואנגלית רהוטה. הגברים בחליפות מהודרות, הנשים בשמלות ערב, עמוסות תכשיטי זהב ופנינים. קשה היה להאמין שכמה קילומטרים מכאן נטושה מלחמה. מצב הרוח היה מרומם, ובעזרת הוויסקי והערק הוא השתפר עוד ועוד. קרוב לחצות, כשכבר היינו צריכים לחשוב על הדרך הביתה, מצאתי את עצמי בחברת כמה גברים, שחקרו אותי על המלחמה.
״מתי תיכנסו סוף-סוף לביירות המערבית?״ שאל אחד.
״לשם מה ניכנס לשם?״ השבתי.
״כדי להרוג אותם!״ התעקש האיש, ״את הפלסטינים!״
״את כולם?״ תהיתי.
״את כולם, עד האחרון שבהם!״ פסק נחרצות.
״גם את הנשים והילדים?״ שאלתי. הייתי בטוח שהאיש מתלוצץ.
״את כולם!״ חזר, וכל המסובים הביעו הסכמה.
רק אז תפסתי שהם מתכוונים לעניין ברצינות גמורה. התפכחתי לגמרי. תפסתי שאני נמצא בארץ מטורפת.
לפני שעזבנו, לחץ אחד המסובים חבילה גדולה לידיי. ״זו מתנה מהמשפחה,״ אמר. בחבילה היה חשיש.
למרות כמות המשקאות ששתינו, הגענו בבטחה ״הביתה״ - למלון ״אלכסנדר״ מפוצץ הזגוגיות. זה לא הפריע לי. אחרי שנפרדתי מהבנות, שהלכו לחדרן, נפלתי על המיטה ושקעתי מיד בתרדמה עמוקה.
לא להרבה זמן. פתאום צלצל הטלפון בחדרי. מי, לעזאזל, זה יכול היה להיות באמצע הלילה בעיר זרה? הרי גם רחל לא ידעה איפה אני נמצא.
על הקו היה אדם זר, אך קולו נשמע לי איכשהו מוכר. אחרי שווידא שאני אורי אבנרי, אמר: ״אני מדבר ממשרדו של הראיס. אתה רוצה לדבר אנגלית או עברית?״
״איך שאתה רוצה,״ אמרתי.
הסתבר שהדובר הוא עימאד שאקור, תושב כפר סח'נין שעבד בעבר במהדורה הערבית של ״העולם הזה״. הוא נעלם מאז, והשמועה אמרה שעבר את הגבול והצטרף לאש״ף בלבנון. הוא דיבר עברית מצוינת.
״הראיס ייפגש איתך מחר,״ הודיע. ״איפה אתה רוצה לעבור את הקו?״
״אין לי מושג,״ הודיתי.
״אז תגיע בבקשה בשעה עשר בדיוק למחסום של אש״ף ליד המוזיאון. תשאל על אחמד,״ סיכם והניח את השפופרת.
לקח לי כמה דקות להתעורר לגמרי. טילפנתי לשתי הנשים וביקשתי מהן לבוא מיד לחדרי. סיפרתי להן מה קרה. ״אני מקווה שהכול יהיה בסדר,״ אמרתי, ״אבל זה יכול להיות מסוכן. אני לא רוצה להכריח אתכן לבוא. תחליטו בעצמכן.״
ענת, קשוחה כתמיד, קפצה מיד על המציאה. עוד לא היו לה ילדים אז, והיא לא התלבטה לרגע. שרית היססה כמה דקות. היא היתה אם יחידה, והשאירה ילדה קטנה בבית. אך היצר העיתונאי גבר, ואף היא הסכימה לבוא.
הלכתי לחדר המרכזייה של המלון וטילפנתי למשרדו של סרטאווי בפאריס. במשרד פעל הטלפון יום ולילה, מכיוון שהוא היה הקשר היחידי של ערפאת עם אירופה. סרטאווי ענה בעצמו. הוא הבטיח לעשות מצדו את כל האפשר כדי שהעניין יעבור בסדר.
חזרתי למיטה. נותרו לי כמה שעות. בימי ״שועלי שמשון״ למדתי לישון בכל התנאים, גם לפני קרבות. ואמנם נרדמתי, אך מדי פעם התעוררתי. המחשבות התרוצצו בראשי. מה יכולתי לעשות כדי להבטיח הצלחה?
פתאום צץ בראשי רעיון. טילפנתי לגרהולד ארנץ, איש הטלוויזיה הגרמני שנתן לי את מספר הטלפון של ערפאת. הוא הרים את השפופרת באי-רצון בולט. סיפרתי לו את העניין ושאלתי לעצתו. ״קח טקסי לבנוני,״ אמר.
כעבור כמה דקות הוא טילפן אליי. ״סלח לי, אבל ישנתי,״ התנצל. ״לא תפסתי מה העניין. זה הרי סקופ עולמי. אני רוצה להילוות אליך!״
ירדה לי אבן מהלב. זה פתר את הבעיה. ארנץ חי שנים בלבנון, היו לו ניירות לבנוניים משני הצדדים, והייתי בטוח שבחברתו יהיה לנו הרבה יותר קל לעבור את הקווים.
וכך היה. לקחנו מונית לבנונית, ונצמדנו לסטיישן-ואגן הגדול של הגרמנים. הרחוב היה כולו פקק אחד ענקי. הצדדים הסכימו באותו יום על הפסקת אש קצרה, כדי לאפשר לנוצרים במזרח העיר לטפל בעסקיהם במערב.
מצאנו את עצמנו כלואים בפקק, זזים קדימה בקצב אטי מקצב הליכה, בלי יכולת לזוז הצדה או אחורה - גם לו רצינו.
״האם אתה פוחד כמוני?״ שאלה שרית.
אמרתי שלא. במלחמה למדתי לכבוש את הפחד. הוא היה שם, באיזשהו מקום, אך לא נתתי לו להגיע למרכז התודעה.
כאשר התקרבנו לגבול שבין שני חלקי העיר, יצאתי מהמונית ועברתי למכוניות הצוות הגרמני. חייל ישראלי תחב את ראשו פנימה, בדק את ניירותיו של ארנץ, העיף מבט מסביב ואמר: ״בסדר!״ נראיתי לו גרמני.
בקרבת הבניין הלבן והיפה של הפרלמנט הלבנוני המתינה הביקורת של הצבא הלבנוני. זה היה צבא מקצועי, במדים מצוחצחים, מאוד גאה וגם חסר כל תועלת. גם הוא בדק את הניירות, הסתכל מסביב והניח לנו להמשיך. כך גם הביקורת השלישית, הפעם של אנשי ה״פלנגות״, בעלי הברית של שרון.
לפנינו, במרחק לא רב, ראיתי של תל של חול ועפר, בגובה של שתיים-שלוש קומות, ועליו מטפסים לוחמים שהזכירו לי להפליא את עצמנו בחודשים הראשונים של תש״ח: פרועים, לא מגולחים, במדים מאולתרים. אלה היו לוחמי אש״ף.
די דאגתי. מה יקרה אם לא יהיה שם שום ״אחמד״? מה אם הקשר לא כל-כך ״דפק״? לא היה לי הרבה אמון במנגנון הקשר והבקרה של פרטיזנים אלה. ״אנא, גש לשם לבדך ושאל על אחמד,״ ביקשתי מהגרמני שלי. הוא חזר כעבור כמה דקות, ״מאפיש. אין אחמד.״
השעון הראה על עשר דקות לפני השעה עשר. הדקות עברו, והעצבנות שלי גברה. אנחנו זזים, אמנם באטיות של צב, אך בכיוון בלתי-נמנע, לעבר המחסום הפלסטיני. המתנתי כמו נח בסוף המבול, ששלח את היונה וזו חזרה בלי ענף הזית. הגרמני הלך וחזר פעם ופעמיים, עד שהביא את הבשורה, ממש ברגע האחרון: ״יש שם אחמד!״
נכנסנו לתחום המחסום. בצד עמד גבר מוכר. זה היה ע'אזי חורי, עוזרו הנאמן של סרטאווי, שאותו פגשתי בעבר עשרות פעמים. מעולם לא שמחתי לראות איש כפי ששמחתי לראות את ע'אזי העגלגל באותו רגע.
שתי הנשים הצעירות הצטרפו אלינו, ועא'זי הביא אותנו למכונית מפוארת שעמדה בצד. היתה זאת המרצדס המשוריינת של ערפאת עצמו, ולידה שומר הראש האישי שלו, ״מייג'ור פתחי״. הוא ביקש אותי להיכנס למכונית, ולשתי הנשים הציע מכונית שנייה.
״בשום פנים לא!״ התפרצה שרית, ואחזה בחוזקה בזרועי. ״אנחנו לא נפרדות ממך לרגע!״
הסברתי את המצב לפרחי, והוא נכנע. שלושתנו נדחקנו למרצדס, יחד עם פרחי, עא'זי והנהג. כך עברנו את ביירות המערבית.
המראות הפתיעו אותי. העיר הנצורה היתה חיה ונושמת. למרות ההפצצות הליליות וההפגזות היומיות של צה״ל, העיר לא היתה נטושה. להפך. בחצרות בתי הספר שיחקו המוני ילדים, החנויות היו פתוחות והאנשים הלכו ברחוב כמו בעיר רגילה.
היה נדמה לי שהנהג עשה כמה סיבובים מיותרים כדי לבלבל אותנו, ובסוף עצר לפני בית מגורים רגיל ברחוב צדדי. עלינו לאחת הדירות, ואת הדלת פתח לנו ידידנו, עימאד שאקור.
״אהלן וסהלן,״ בירך אותנו וחיבק אותי, ״היכנסו. הראיס עדיין עסוק ויבוא עוד מעט.״
הדירה, הסתבר, היתה שייכת לאחיו, נימר שאקור, אלוף-משנה בצבא אש״ף. הוא ושתי הנשים שהיו בדירה אירחו אותנו כמיטב יכולתם, הציעו משקה קל וממתקים. החלפנו דברי נימוסים, ושאלנו את אשתו של עימאד איפה נולדה. היא ענתה שנולדה בירושלים. באופן ספונטני קראה שרית, בשמחה, ״גם אני נולדתי בירושלים!״
זה כבר היה יותר מדי. אשתו של נימר לא יכלה לסבול שיהודייה נולדה בעירה. זה נראה לה כשקר ציוני גס. היא קמה והסתגרה במטבח. לקח לעימאד זמן רב להוציאה משם.
המשבר נמנע וחזרנו כולנו לסלון, כדי להעביר את הזמן בשיחת אקראי.
ואז הוא היה בחדר.
לא שמעתי אותו נכנס, אך פתאום הוא עמד מולי. כפי שלמדתי במשך הזמן, זה היה מנהגו הקבוע - להיכנס לחדר בלי רעש ובלי גינונים. רק מתיחות מסוימת ליד הדלת העידה על בואו.
נשאלתי הרבה פעמים מה היה הרושם הראשון שלי. אצטט מספרי ״אויבי, אחי״, שנכתב זמן קצר אחרי הפגישה.
הוא נכנס במהירות וחיבק אחדים מאנשיו. ואז פנה אליי, חיוך רחב על פניו, חיבק אותי ונשק לי על שתי הלחיים - מחווה שעדיין מביכה אותי במקצת.
הוא נראה בדיוק כפי שראיתי אותו פעמים רבות בטלוויזיה, אבל גם שונה, שונה מאוד.
ראיתי בחיי הרבה מנהיגים פוליטיים ואישים בינלאומיים, אבל לא היה בהם אחד שתדמיתו הציבורית כה שונה מדמותו האמיתית, כמו יאסר ערפאת.
הוא היה גבוה מכפי שציפיתי. הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא שזקנו מטופח היטב, לא אותם זיפים משונים בני שלושה ימים שהפכו להיות סמלו המסחרי. נוכחתי שזוהי טעות אופטית. זקנו אפור, ופזורות בו פה ושם חלקות של שיער שחור. המצלמה אינה קולטת את האפור, ומשום כך הוא נראה לא-מטופח.
הדבר השני שראיתי היה עיניו. על מרקע הטלוויזיה הן נראות קנאיות, אפילו מטורפות במקצת. למעשה יש לו עיניים חמות מאוד, חומות, לחות, עיני אייל. הדבר מרכך את מראהו, כמו גם פיו בעל השפתיים הבשרניות הרכות. שתי הבחורות שהיו איתי הבחינו גם בכפות ידיו הקטנות, הלבנות, המחוטבות. הוא היה לבוש בבגדי קרב מגוהצוים בצבע חאקי וחבש את כובע המצחייה הצבאי המפורסם שלו, גם הוא בצבע חאקי.
הוא התיישב על הספה בין הכתבת שלי, שרית ישי, לביני, ומרגע זה ואילך נעשה הכול טבעי לגמרי, שני אנשים נפגשים ומשוחחים, לפעמים מתלוצצים, לפעמים מתווכחים. האנגלית שלו היתה טובה, לא מושלמת, ומפעם לפעם ביקש מאנשיו לתרגם איזו מילה מערבית.
בשלב מסוים ניסה למצוא את המילה האנגלית conspiracy (קנוניה). הוא אמר אותה בערבית, המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש תרגם אותה לעברית, ואני תרגמתי אותה לאנגלית. כולנו צחקנו.
כעבור זמן שאלה אותו שרית אם הוא יודע קצת עברית. הוא צחק וענה בעברית: ״אני אוהב אותך. מה שלומך?״
״את רואה,״ התלוצץ דרוויש, ״הוא רווק. למה שלא תתחתני איתו?״
״לא! לא!״ קרא ערפאת. ״זה כבר יותר מדי!״ אבל אחרי שנייה הוסיף: ״אבל אם זה יביא את הפתרון, למה לא?״
לרגע היה קל מאוד לשכוח שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה, בעיצומו של קרב, שאריק שרון מתכונן להתקפה על מערב ביירות, כדי להשמיד את כוחות אש״ף שם ולהרוג את ערפאת. מאות אנשי ״פלנגות״ וסוכנים ישראלים חיפשו אותו בלי ספק במערב ביירות בעצם אותו הרגע. היתה במקום מין אווירת אופוריה, כזו השוררת בקרב אנשים היודעים שהם עלולים למות בכל רגע, שסיכוייהם להישאר בחיים קלושים, ומכל מקום הדבר אינו נתון בידיהם אלא בידי אללה, או הגורל העיוור. אני הרגשתי כך לפעמים כשהייתי חייל קרבי ב-1948.
היתה זו פגישה רצינית עד מוות, והדיון היה רציני עד מוות, גם אם היו בו רגעי פורקן. הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה.
ישבנו כך כשעתיים. הקלטתי כל מילה, ופרסמתי את התמליל המדויק, מבלי לשנות מילה, בשובי הביתה. הוא פורסם בגיליון ״העולם הזה״, ומשם תורגם בעיתונים רבים בעולם, ובכללם ״טיימס״ הלונדוני.
מטרתי היתה לחלץ ממנו הצהרה פשוטה, חד-משמעית, בזכות הפתרון של שתי מדינות, שבעקבותיו יבוא השלום המלא והסופי. זה לא היה קל. יש בעיה בכל שיחה כזאת. אנשים שגדלו במערב, ובייחוד עיתונאים, רגילים לשאול שאלות ומצפים לתשובות קצרות ובהירות. אנשים שחונכו במסורת הערבית רגילים להשיב תשובות ארוכות, מפותלות, מקושטות בביטויים שהשפה הערבית עשירה בהם.
אצל ערפאת זה בלט עוד יותר. הוא קיבל אותי מאחורי גבם של בעלי בריתו הסורים, וגם של הסיעות האחרות באש״ף, מימין ומשמאל. הוא היה צריך למדוד את המילים, כדי שיריביו לא יתקפו אותו יותר מדי. הוא הצביע על הצהרות שהצהיר בעבר, על תשובות דיפלומטיות שנתן לשאלות דיפלומטיות. ואילו אני הייתי מעוניין במשפט חותך אחד, קצר וברור, שאותו אוכל להעביר להפגנת השלום הגדולה שעמדה להיערך באותו היום בערב בתל אביב.
במשך כל השיחה טיפסו עליו הילדים של בעל הבית. היה ברור שהם מכירים אותו ואוהבים אותו, ושהוא מחבב ילדים. ענת, שרבצה לרגלינו על הארץ, צילמה את הכול. התמונות של ערפאת עם הילדים הרגיזו את הציבור הישראלי יותר מכול. הארכי טרוריסט, שבפעולות אנשיו נהרגו ילדים כה רבים, האם הוא יכול להיות אנושי כל-כך? (באותה המידה הרגיזו את הפלסטינים תמונות של בגין המחבק ילדים.)
במהלך השיחה הצטרפו אלינו כמה אישים נוספים, וביניהם המשורר מחמוד דרוויש. נראה שערפאת הורה להם לבוא. כל הנוכחים התייחס אל מנהיגם בחוסר פורמליות בולט, שיסעו מדי פעם את דבריו כדי לתקן פרט זה או אחר. זה דמה יותר לחצר של רבי יהודי מאשר ללשכתו של מנהיג לאומי. אך הסמכות של הראיס היתה בולטת מאוד.
לקראת הסוף נזכרתי באנשי צוות הטלוויזיה הגרמני, שעזרו לי כל-כך לחצות את הקווים. העבירו אותם למקום אחר ואמרו להם לחכות. ביקשתי את ערפאת להעניק להם ריאיון. ״אם הם ידידים שלך, בבקשה,״ ענה.
ברגע שנדלקו אורות הטלוויזיה, עבר ערפאת מטמורפוזה. ארשת פניו הרגועה השתנתה, עיניו קיבלו את ההבעה התוקפנית המוכרת, החיוך המרגיז חזר לפיו. למעשה היה זה חיוך של ביישנות, אבל הוא נראה כמתריס. גם דבריו נעשו הרבה יותר תוקפניים. באחד הקטעים פנטז על מדינה ערבית ממרוקו עד עיראק - ההפך הגמור מכל מה שדיברנו קודם לכן.
כשיצאו הגרמנים, הובא ספר גדול ממדים של ציורים עתיקים של הארץ, והוא רשם בו הקדשה.
לבסוף האיצו בו אנשיו לסיים. היה עליו לפגוש מנהיג לבנוני, שניסה לתווך בינו לבין הנוצרים בלבנון. לפני שנפרדנו, שאלתי אותו בתמימות: ״כאשר תצא מכאן, לאן תלך?״
הוא פקח את עיניו לרווחה. ״מה זאת אומרת? הביתה!״
לא העוויתי את פניי. אבל בתוך תוכי חייכתי: לא האמתי שיצא מביירות חי. ואפילו אם כן, איך יגיע ״הביתה״, לארץ?
נזכרתי בחילופי דברים אלה כעבור 12 שנים. אבל על כך בהמשך.
לשרית ישי, עיתונאית בדם, היתה הברקה. היא ביקשה מערפאת רשות להיפגש עם הטייס השבוי, אהרון אחיעז.
אחיעז היה השבוי היחידי בידי אש״ף באותה עת, טייס שהופל מעל לשטח לבנון. הוא נפל בידי הכפריים, אך לפני שעשו בו לינץ' הגיע חוליה של אנשי פת״ח והצילה אותו.
ערפאת נענה, והובלנו לדירה אחרת, שבה הוחזק הטייס. ידענו עד כמה כל פגישה כזאת חשובה. היא מהווה תעודת ביטוח לשבוי, שהרי אי-אפשר להעלימו אחרי פגישה כזאת. היא גם מעודדת אותו. היא מראה לו שהעולם לא שכח אותו.
נראה שאש״ף שמר על הטייס כמו על יהלום יקר. עימאד שאקור התיידד איתו, וגם שאר השומרים נראו כמתייחסים אליו יפה. הם התירו לו ללחוש לשרית באוזן, כדי לוודא שדבריו שנאמרו בקול רם אכן אמיתיים. בדרכנו הביתה, לפני שהגענו לתל אביב, ביקרנו בביתו בהרצליה והבאנו את הד״ש למשפחתו.
מחמוד לבדי, דוברו של ערפאת, ערך לנו סיור מודרך בעיר. היה ברור שזוהי עיר במצור, הסובלת מדי לילה בהפצצות ובהפגזות. הרבה בתים היו הרוסים. ביקרנו בית חולים שנפגע קשה, אך עדיין פעל. ראינו בית יתומים הרוס. במקומות רבים פגשנו בחיילי אש״ף, שחפרו חפירות והניחו מוקשים. הם שוב הזכירו לי את עצמנו בראשית תש״ח.
לבסוף הביאו אותנו למקום שנראה מרחוק כדוכן בשוק, אך מקרוב התגלה כתערוכה של נשק ישראלי - רסיסים של פגזים ופצצות, פצצות מצרר, פצצות זרחן ועוד.
מחמוד, אגב, בגד בערפאת כעבור כמה שבועות, כאשר הסורים ארגנו מרד בשורות פת״ח. חשבתי שלא אראה אותו שוב. אבל כעבור שנים ראיתי אותו בתוניס, במשרדו של ערפאת. הראיס סלח לו. גם זו היתה תכונה של ערפאת. הוא סלח בקלות.
״מייג'ור פתחי״, שומר ראשו האישי של ערפאת, החזיר אותנו למחסום שבו התחילה ההרפתקה. מפקד המחסום הפלסטיני הזהיר אותנו: ״שימו לב, מאחורי הבניין ההוא יש טנק ישראלי.״ מעמד מוזר: קצין של האויב מזהיר אותנו מפני הצבא שלנו.
באותו יום תפס צה״ל עמדות לכל אורך קו ההפרדה בביירות.
חצינו שוב את הקווים, במסווה של צוות טלוויזיה גרמני. דהרנו למשרדם של הגרמנים, שהכינו לנו בו במקום העתק של הסרט שצילמו. אספנו את המכונית שלנו במלון ״אלכסנדר״, שילמנו את החשבון ונסענו בדרך הישרה הביתה. רצינו להגיע בהקדם האפשרי, כדי למסור את המסר שלנו.
כשעברנו את העיר צור, שמענו ב״קול ישראל״ ידיעה מדהימה: לשכתו של ערפאת הודיעה שהנשיא העניק ריאיון לעיתונאי הישראלי אורי אבנרי.
הרדיו כמעט התפוצץ מזעם. נמסר ששלושה שרים תבעו להעמיד אותי לדין בעוון בגידה. הממשלה, כך נאמר, תתכנס למחרת היום כדי לדון בנושא. אמרתי לשתי הנשים שעלינו להתכונן להיעצר בראש הנקרה.
ואז עלתה בי מחשבה נוראה. הרי בתא המטען של המכונית שוכבת חבילת החשיש שקיבלנו במתנה בג'וניה. רק זה עוד היה חסר לנו - שיאסרו אותנו בעוון החזקת סמים... לא היתה ברירה, עצרתי, פתחתי את תא המטען וזרקתי את החבילה היקרה.
בראש הנקרה המתינה לנו חבורה גדולה של עיתונאים, אך לא פקודת מעצר. הניחו לנו להמשיך בדרך. לפני כן מסרתי את הקלטת הריאיון של הצוות הגרמני לאיש הטלוויזיה הישראלית (הערוץ היחיד ששידר אז בישראל) והוא שודר עוד באותו הערב במהדורת החדשות.
כל אותו יום לא חשבתי על עיצאם סרטאווי. אבל הוא היה דבוק למכשיר הטלפון, מודאג ומוטרד, וחיכה להודעה על צאתי בשלום. ״זה היה היום הארוך ביותר בחיי,״ אמר לי כעבור זמן. ״הבני זונות לא טילפנו אליי! לבסוף קיבלתי ידיעה מסוכנות ידיעות זרה שיצאת בסדר, ונשמתי לרווחה. אילו קרה לך משהו בשעה שהיית בשטח של אש״ף, זה היה אסון בשבילנו!״
(גם בשבילי, אגב.)
היה לאותו יום עוד המשך. כעבור שבועות ספורים התקשרה איתי חנה, מזכירת המערכת, בטלפון הפנימי ומסרה שבחור צעיר רוצה לראות אותי, ועומד על כך שעליו לפגוש אותי אישית. ביקשתי ממנה להכניסו. האורח התקיף היה בחור גבוה, צנום, כבן 22. הוא הוציא מכיסו כדור של רובה צלפים והניח אותו על שולחני. ״זה היה מיועד לך!״ הכריז.
הוא סיפר שהיה ממוקם באותו יום על הגג בבית שהשקיף על מחסום המוזיאון. כשראה אותי מבעד למשקפת הטלסקופית, הוא שאל את מפקדו אם לירות בי. הקצין אמר לו לחכות וטילפן לממונים עליו. הוא חזר עם התשובה: ״לא לירות.״