מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
בינתיים לא הזנחנו את יחסינו עם אש״ף. מתי פלד, יעקב ארנון ואני (קראנו לעצמנו ״שלושת המוסקטרים״) נפגשנו מדי פעם עם עיצאם סרטאווי בפאריס. שקלנו אפשרויות רבות לקדם את העניין.
לפתע, בדצמבר 1980, קיבלנו הודעה בהולה: בואו מיד לפאריס!
בנמל התעופה שארל דה-גול כבר המתינה לנו ג'ויס בלאו, העוזרת הנאמנה של אנרי קוריאל, צעירה יהודייה ילידת מצרים, שזכתה בשמה האשכנזי תודות לנישואי נוחות, שמטרתם היתה להקנות לה אזרחות בלגית. היא היתה מומחית להיסטוריה כורדית וקירבה אותי במשך השנים לעניינו של העם האומלל הזה.
השחלנו את עצמנו ואת המזוודות שלנו למכונית הקטנה שלה, ודהרנו לאחת הדירות של חברי קבוצת קוריאל. בדרך בישרה לנו ג'ויס שאנחנו בדרך למרוקו.
מרוקו היתה אז עדיין ארץ אויב, ולא היו לישראל שום קשרים איתה. המלך חסן השני היה אמנם ידוע כמנהיג ערבי ״מתון״, אך לא מעבר לזה.
בעת שערכנו את ההכנות לטיסה הופיע סרטאווי. הוא מסר לנו את התוכנית: שלושתנו נקבל תעודות מסע מרוקאיות מזויפות, נטוס יחד איתו לרבאט, בירת מרוקו, וניפגש עם הוד מלכותו, על פי בקשתו.
בנמל התעופה ״אורלי״ המתין לנו גבר צעיר, בחליפה אלגנטית, ומסר לכל אחד מאיתנו תעודת מסע עם תצלומו. התברר לי ששמי ד״ר עאמר חרקי, אזרח מרוקאי שנולד בקזבלנקה ב-16 ביוני 1927. כך נשרו ממני ארבע שנות חיים. ארנון היה ד״ר אחמד צבר, יליד מקנס, ומתי היה ד״ר עבד-אל-סלאם מרבאט.
הגשנו את התעודות האלה בהיסוס מה לשוטר בביקורת הדרכונים. לא נראינו מרוקאים, והעיניים הכחולות שלי לא כל-כך התאימו לד״ר חרקי, יליד קזבלנקה. אבל השוטר לא הרים את עיניו ונפנף אותנו הלאה. מצאנו את עצמנו בתור של נוסעים מרוקאים בדרך למטוס.
זאת היתה חוויה. במטוס של חברת התעופה המלכותית הושיבו אותנו ברוב כבוד במחלקה הראשונה. דיילות מזרחיות יפהפיות הגישו לנו את כוס השמפניה הראשונה - ואז קרה משהו ששם קץ פתאומי לאושר, לפחות של שניים מאיתנו. למטוס נכנס זוג קשיש ומכובד, ולפי יחס הצוות היה ברור שבני הזוג חשובים בעיני המלך. באופן שרירותי התבקשו סרטאווי ומתי לקום ולעבור למחלקת התיירים, שם מצאו להם מקומות רק מאחור, ליד השירותים. נראה שארנון ואני נראינו משום מה יותר מכובדים, והושארנו במקומותינו.
הטיפול במחלקה הראשונה היה - מלכותי. השמפניה נשפכה כמים, פשוטו כמשמעו. אכלנו ארוחה אחרי ארוחה, ממתקים אחרי ממתקים, הדיילות כרכרו סביבנו, גן עדן של ממש. באמצע הטיסה נזכרתי בשני חברינו האומללים בגיהינום, לקחתי בקבוק שמפניה וצלחת ממתקים וניגשתי אליהם במחלקת התיירים. המחלקה היתה מלאה בפועלים שחזרו מצרפת. סרטאווי לא שכח את ההשפלה מעולם. ״אתה באת לשמוח לאידנו,״ טען שנים לאחר-מכן, ״ממש זרחת מאושר!״
הרושם הראשון שלי ממרוקו היה שזו ארץ ערבית מסוג שלא הכרתי. אנשי המשמר, גבוהים וזקופים, באדרות שחורות ארוכות ובברדסים, הקרינו רוח של גאווה. שאלתי את עצמי באותו רגע, ובכל מהלך הביקור, שאלה שלא מצאתי לה פתרון: איך זה שיוצאי מרוקו בארץ שונים כל-כך בחזותם מהמרוקאים בארצם?
מנמל התעופה הובאנו ישר לווילה המפוארת של אחד העוזרים הקרובים של המלך, אחמד בן-סודה, אדם שהתגלה כאיש רוח בשתי תרבויות, ערבית-מרוקאית וצרפתית. הוא שלט בספרות הקלאסית של שתיהן, וחיש מהר התפתח דו-שיח ספרותי בינו ובין מתי פלד, שהיה פרופסור לספרות ערבית קדומה. השניים התחילו לצטט זה לזה שירים קלאסיים, ושכחו אותנו.
המופע הזה הופסק על ידי בואו של אורח נוסף. הכרתי את פניו מיד. זה היה אחד מבכירי הבכירים של אש״ף: חאלד אל-חסן, שהיה מתחרהו של ערפאת בימים הראשונים של פת״ח וכמעט בא במקומו. הוא כבש את לבנו ברגע הראשון: גבר מאסיבי בעל נוכחות מרשימה, שופע הומור. הוא נמנה עם עשירי כוויית, שם שגשג כסוכן של חברות אלקטרוניקה יפניות.
כפי שסרטאווי סיפר לי לימים, חאלד לא בא במקרה. בפגישה בביירות שבה נדונה הצעת המלך לארח פגישה זו, התפרץ סרטאווי: ״אני לא רוצה להיות שם שוב לבד. הישראלים מתחילים לחשוב שזה עסק פרטי שלי. נמאס להם לראות את הפרצוף שלי. צריך שיבוא לפחות עוד איש בכיר מפת״ח!״
ערפאת הסתכל סביבו ושאל אם יש מתנדב שיבוא לפגישה עם הישראלים. כל הנוכחים פחדו. הם חששו (בצדק) מפני תגובת הקיצונים. רק חאלד אל-חסן הסכים.
משפחת אל-חסן, כך התברר, מילאה מדורי דורות את התפקיד של שומרת קבר אליהו ליד חיפה, המקודש לשתי הדתות. בחגים היהודיים היה ביתם מתמלא ברבנים.
הערב עבר בהחלפת בדיחות. בין הבדיחות והשירה הקלאסית הוגשה ארוחה ענקית של מאכלים מרוקאיים מסורתיים ומשובחים במיוחד. המארח נטל בידו נתח של בשר ואורז והגיש אותו לידינו, תוך שהוא מדבר על פילוסופיה צרפתית. אך לא שכחנו, כמובן, את מטרת בואנו. בן-סודה ועוזר מלכותי אחר חקרו אותנו על רעיונותינו והצעותינו לפרטי פרטים, והיה ברור שהם אמורים להכין את הוד מלכותו לשיחה איתנו. הם לא רשמו דבר, אך - כפי שהסתבר בהמשך - הם קלטו וזכרו כל מילה.
לבסוף הציע המארח שננסח ארבע הצעות ממשיות להוד מלכותו. אחרי התייעצות ביקשנו שיעלה את השלום הישראלי-פלסטיני בוועידת הארצות המוסלמיות, שבה כיהן כיושב ראש, וגם יעלה את הנושא באחד מנאומיו. אני הוספתי בקשה שיפרסם פנייה ליהודי מרוקו בארץ בבקשה להצביע בבחירות הקרובות למען מפלגות שלום. כוונתי היתה לשל״י.
קרוב לחצות הביא אותנו המארח בעצמו למלון ״הילטון״ והודיע לפקיד הקבלה שאנחנו אורחי המלך. מאותו רגע הפכנו לאורחים מלכותיים. בן-סודה גם ביקש מאיתנו להיות מוכנים בבוקר לפגישה עם הוד מלכותו. ״תקבלו הודעה בטלפון,״ הוסיף.
בבוקר פתחתי את הווילונות ונוכחתי לדעת שמולי השתרע האוקיינוס האטלנטי. למען האמת, עד לאותו רגע לא הייתי בכלל מודע לכך שרבאט שוכנת על חוף הים.
היה חשוב שלא נחמיץ את קריאת המלך, ועל כן התקבצנו כולנו באחד החדרים - הישראלים מתי, ארנון ואני, והפלסטינים סרטאווי, אל-חסן ושגריר אש״ף במרוקו. תוך דקות הפכנו לחבריו, וקראנו זה לזה בשמות הפרטיים. חאלד לא מצא כיסא מתאים לממדיו והשתרע בכל אורכו על המיטה.
כמו תמיד, כשישראלים ופלסטינים נפגשים, היינו כולנו מלאי סקרנות. חקרנו זה את זה על המצב הפנימי בצד השני. אנחנו תיארנו את התמונה הפוליטית בישראל, וקיבלנו מידע מדויק על מאבקי הכוח בצמרת אש״ף.
תמהתי כאשר אל-חסן שיבח באוזנינו את ג'ורג' חבש, מנהיג ״החזית העממית לשחרור פלסטין״, שנחשב לאיש קיצוני מאוד ולאויבו המושבע של ערפאת. לדברי אל-חסן, חבש שואף לשלום בדיוק כמו ערפאת, אך אינו מאמין שהישראלים אכן מוכנים לשלום. לדעת חבש, ערפאת שוגה באשליות. (כשאני כותב מילים אלה, כעבור יותר משלושים שנה, אני תוהה אם חבש לא היה מציאותי יותר מערפאת.)
את הניתוחים הפוליטיים הפסקנו מדי פעם בהחלפת בדיחות. אל-חסן וארנון ממש ערכו התחרות ביניהם. כמה מהבדיחות הערביות נחרתו בזיכרוני. למשל: צעיר ערבי בדמשק הפך לאלכוהוליסט קיצוני. באחד הימים קיבל הודעה שדודו האדוק עומד לבקר אצלו בדרכו חזרה מהחאג' במכה, ושעליו לארחו לארוחת ערב בביתו. הצעיר נבהל. לפני בוא השייח' החביא בקדחתנות את כל עשרות בקבוקי המשקה שבביתו. אך הארוחה התארכה, והצעיר היה זקוק בדחיפות לטיפה המרה. ״יא דוד,״ אמר בהיסוס, ״אני צריך לגלות לך משהו: אני חולה מאוד, והרופא קבע שעליי לשתות בכל ארוחה כוסית ויסקי עם מים.״
״חלילה! חלילה!״ קרא השייח'.
הארוחה נמשכה, והצעיר השתוקק נואשות למשקה. ״יא דוד,״ חזר ואמר, ״זה עניין של חיים ומוות! אני מוכרח עכשיו לשתות כוס של ויסקי עם מים!״ ושוב קרא הדוד: ״חלילה! חלילה!״
לבסוף לא יכול היה הצעיר לסבול עוד. ״יא דוד, אני אשתה עכשיו כוסית ויסקי עם מים!״ התפרץ.
״חלילה!״ אמר הדוד, ״לעולם אל תערבב ויסקי עם מים!״
המשכנו לשוחח, הזמן התארך ושיחת הטלפון המלכותית לא הגיעה. ״זוהי הפריבילגיה של מלכים ונשים יפות,״ לימד אותנו אל-חסן, ״הם יכולים להרשות לעצמם לתת לך לחכות!״
לבסוף הגיעה השיחה המיוחלת, אך היא היתה מאכזבת: ״הוד מלכותו לא יקבל את פניכם היום, אלא רק מחר בבוקר. בינתיים אתם מוזמנים לטייל בעיר.״
נסענו לשוק הגדול שהיה גדוש כל טוב. זה היה מצב סוריאליסטי: קבוצה של ישראלים ופלסטינים בקרב ההמון המקומי. דיברנו בינינו אנגלית, ורק בלחש השמענו מדי פעם כמה מילים עבריות. מתי חיפש קובצי שירה ערבית עתיקים, אני חיפשתי תקליטי מוסיקה ערבית. כולנו חיפשנו שמלות מרוקאיות לנשותינו. קניתי אחת לרחל, ואדרת שחורה לעצמי. (לבשתי אותה רק פעם בחיי, בנשף פורים, והכול חשבו שהתחפשתי לנזיר.)
בלילה סעדנו ביחד - שלושת הישראלים וסרטאווי - במסעדת הגג של המלון, שנקראה ״שער השמים״. דיברנו, כמובן, על תוכניות לעתיד. לסרטאווי היתה הברקה: שהוא ומתי יהיו מועמדים לפרס נובל לשלום. הוא בחר במתי מפני שהיה אלוף בצה״ל. בעודנו משוחחים, קמה צעירה שישבה בחברה ליד אחד השולחנות והתחילה לרקוד לבדה על משטח הריקודים. היינו מהופנטים ממש - זה היה ריקוד עדין וכל-כך יפה ומיוחד שלא יכולנו להסיר את עינינו ממנה. ייתכן שהערק עזר לכך.
למחרת בבוקר לקחה אותנו מכונית מפוארת לפגישה עם המלך. להפתעתי יצאנו מן העיר ונסענו כשעה בנוף המרוקאי עד שהגענו לאחת החוות הפרטיות של הוד מלכותו, אי-שם בין רבאט ודאר-אל-ביידה (קזבלנקה). שם התבקשנו להואיל ולחכות עד שהוד מלכותו יסיים את ארוחת הבוקר שלו. בינתיים שלח המלך משולחנו את היוגורט הטוב ביותר שאכלתי מימיי, תוצרת החווה.
מתי וארנון הביאו איתם חליפות, אך אני לבשתי רק בלייזר שחור ועניבה. חשתי שאיני לבוש כראוי, אך כאשר המלך הצטרף אלינו היה לבוש באופן ספורטיבי, בבלייזר כחול ובמכנסיים אפורים. הוא נראה כאדם צנוע, בוטח בעצמו, כנאה לאדם שגדל כיורש עצר משחר ילדותו. הוא היה קצת יותר נמוך ממני, וצעיר ממני בארבע שנים. אחרי שבירך אותנו באדיבות אך בלי גינונים יתרים, כאחד האדם, הוביל אותנו לחדר העבודה שלו. ״מכיוון שאמרו לי שאחד מכם גנרל, הבאתי גם אני גנרל,״ חייך, והצביע על אדם שישב בפינה. זה היה הגנרל אחמד דלימי, ראש שירותי הביטחון, אדם שעורר פחד ברחבי ממלכה. קודמו, הגנרל מוחמד אופקיר, הוצא להורג לאחר שניסה להתנקש בחיי המלך ולחולל הפיכה.
אגב, הוד מלכותו ניצל בעבר מכמה וכמה ניסיונות התנקשות בחייו. פעם ירו מטוסי חיל האוויר המלכותי במטוסו כשחזר מביקור בחו״ל. הם החטיאו. פעם אחרת ניסו חניכי בית הספר לקצינים להרוג אותו בעת קבלת פנים בארמונו. בעיניהם, הוא היה רודן אכזרי.
זה מעורר שאלה מוסרית, שנתקלתי בה כמה פעמים. אין ספק שהמלך היה באמת רודן מהסוג הגרוע, ששלט בארצו באמצעות דיכוי אכזרי. האם היה מותר להיעזר באדם כזה לקידום השלום? אותו הדבר היה נכון גם לגבי ניקולא צ'אושסקו, השליט הקומוניסטי של רומניה, רודן במלוא מובן המילה שבסוף דרכו אף הוצא להורג על ידי אנשיו. הוא עזר לשכנע את סאדאת לפתוח ביוזמת השלום ההיסטורית וכינס בארצו ועידה גדולה של פעילי שלום ישראלים ופלסטינים.
החלטתי שלמען השגת השלום מותר להיעזר גם בשטן.
המלך דיבר ערבית, וסרטאווי תרגם לאנגלית. מדי פעם תיקן המלך את התרגום והוכיח שהוא שולט היטב בשפה האנגלית, נוסף על שליטתו המושלמת בצרפתית.
השיחה היתה עניינית. עוד לפני שנכנסנו אמרו לנו היועצים שאין צורך להרצות בפני המלך על המצב - הוא קיבל מהם תדריך ממצה על שיחתנו בערב הראשון, ומצוי בפרטי הפרטים.
דיברנו על התפקיד שיכול המלך למלא בהשגת השלום. היה ברור שהוא נחוש בהחלטתו לפעול למען ההתפייסות הישראלית-פלסטינית בפרט, וההתפייסות הישראלית-ערבית בכלל. הוא הזכיר לנו שהיה המנהיג הערבי הראשון שקרא לקבלת ישראל בחברה הערבית. עוד לפני יוזמתו המפורסמת של חביב בורגיבה התוניסי בשנות ה-50, הציע חסן, אז רק נסיך (״מולאי״), לקבל את ישראל כחברה בליגה הערבית. (באותה עת העליתי הצעה דומה.)
המלך שמח מאוד על בקשתי שיפנה לציבור המרוקאי בישראל, והוסיף שיפנה גם לציבורים המרוקאיים בפאריס ובקנדה. כמו שאר המרוקאים שפגשנו במהלך הביקור, הוא היה משוכנע שיוצאי מרוקו בישראל קשורים למולדתם המקורית ומעריצים את המלך. לא אמרנו לו שזוהי אשליה, אך עמדנו על כך שהמרוקאים הם הבסיס האלקטורלי של הליכוד. המלך התקשה לעכל זאת. הרי אביו, המלך מוחמד החמישי, היה ידוע כידיד היהודים בארצו. יתר על כן, במשך מאות שנים שררה במרוקו אחווה מוסלמית-יהודית, שמקורה עוד בימי השלטון המוסלמי-מרוקאי באנדלוסיה הספרדית.
בחוץ, באוויר הצח, היינו מאושרים. הרגשנו כולנו - גם יועצי המלך, גם הפלסטינים וגם אנחנו, הישראלים - שזו היתה פגישה חשובה ומוצלחת ביותר, ושניתנה דחיפה גדולה למאמצים שלנו.
בדרך חזרה לפאריס, ארבעתנו ישבנו במחלקה הראשונה, שתינו שמפניה וזללנו מטעמים ככל יכולתנו. כאשר ירדנו מהמטוס תמה ארנון אם כל זה באמת קרה, או שמא היה זה חלום. הוא שאל שוב ושוב: ״האם זאת היתה סתם הרפתקה או שבאמת עשינו היסטוריה?״
זה היה היום האחרון של 1980. בחצות טלפנתי מפאריס לרחל הביתה. רק היא ואמנון זכרוני ידעו על הנסיעה למרוקו. לאמנון סיפרתי כדי שיהיה מוכן אם יהיו הסתבכויות חוקיות. שמעתי בקולה של רחל נימה של הקלה. היא ידעה, כמוני, שבמרוקו הייתי מופקר לחלוטין לחסדי אש״ף.
את השיחה ניהלתי במשרדו של סרטאווי. בעוד שמתי וארנון טסו כבר לארץ, היה עליי להישאר עוד כמה ימים בבירה הצרפתית. ישנתי במשרד של אש״ף, שהיו בו שני חדרי שינה. כך נהגתי גם בשנים הבאות. לישראלים נורמליים זה היה בוודאי נשמע כטירוף - חבר כנסת ישראלי ישן במאורה של אש״ף בפאריס.
אריק רולו, הכתב רב-היוקרה של ״לה מונד״, טס באותה עת לסעודיה כדי לסקר את ועידת המדינות המוסלמיות שהתכנסה בעיר טאיף. בערב פתח את הטלוויזיה המקומית ושמע את יאסר ערפאת מסכם את הישגי אש״ף במהלך השנה שחלפה. בין השאר הזכיר את הצלחת אש״ף לפתוח בשיחות עם כוחות השלום הישראליים.
מלך מרוקו הבטיח לנו, בין היתר, לסדר לנו שורה של פגישות עם מנהיגים ערבים ובינלאומיים, כדי להעניק לנו מעמד בינלאומי ולהשפיע על דעת הקהל הישראלית. היינו אמורים להיפגש עם חביב בורגיבה, נשיא תוניסיה, ואישים אמריקאים ואירופים. לאכזבתנו, דבר מכל אלה לא התממש. היינו בטוחים שהמלך לא הפר את הבטחתו. אם כן, מה קרה?
סרטאווי ערך חקירה דיסקרטית, והתוצאה היתה מהממת. הסתבר שהממשל האמריקאי, שידע כמובן על פגישתנו, הטיל וטו על כל המבצע. המלך היה קשור עם האמריקאים בעבותות של ברזל, בייחוד בתחום המודיעין, ולא היתה לו כל אפשרות לפעול בניגוד לרצונם.
ההתערבות האמריקאית לא הפתיעה אותנו. כבר בראשית המגעים שלנו עם אש״ף נקבעה פגישה בין בורגיבה ולובה אליאב - אך היא בוטלה ברגע האחרון, דבר שהעליב את לובה עד למעמקי נפשו. (היה מי שטען כי הפגישה בוטלה מפני שלובה דרש שיינתן לה פרסום.) כאשר ביקר סרטאווי בארצות הברית ב-1976 וניסה לרכוש את לב הקהילה היהודית, הוא גורש משם על ידי הנרי קיסינג'ר, שהכריח את בורגיבה לבטל את הדרכון הדיפלומטי התוניסי שלו. מאז לא קיבל סרטאווי אשרה אמריקאית - בעוד שפלסטינים קיצונים הסתובבו שם באין מפריע.
פעם האמנתי שהאמריקאים מחרימים אותי באופן אישי, וניסיתי לנחש מדוע. האם בגלל השתתפותי בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם? האם בגלל יחסיי עם אנרי קוריאל, שהאמריקאים חשדו בו (בטעות גמורה) שהוא סוכן הקג״ב? אבל כאשר השוויתי ברבות הימים את הניסיונות שלי עם החוויות של מתי פלד, גיליתי שקרו לו אותם הדברים. הוא נפגש עם פרופ' זביגנייב בז'ז'ינסקי, אמריקאי ממוצא פולני, שנחשב לתיאורטיקן מוביל בתחום מדע המדינה, וזה התלהב מגישתו. אך ברגע שהאיש התמנה לראש המועצה לביטחון לאומי בממשלו של ג'ימי קרטר, נפסקו היחסים באחת.
אותו הדבר קרה לי עם הרולד סונדרס, שמילא אותו תפקיד לפני כן. הוא ועוזריו קיבלו אותי במשרדם בבית הלבן (״האגף הביצועי״), ישבו איתי ארבע שעות תמימות, חקרו אותי לפרטי הפרטים על המצב בישראל ובאש״ף, על פתרון שתי המדינות, על הסיכויים והדרכים להגשמתו, ועוד. כאשר הועלה סונדרס בדרגה, לא שמעתי ממנו עוד.
עיצאם, מתי ואני ישבנו במשך שעות כדי לנתח תופעה זו. לא היתה לנו ברירה אלא להסיק שארצות הברית מתנגדת לעצם הפתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או לפחות לפתרון שיושג במגע ישיר בין הצדדים. היא רצתה ששני הצדדים יישארו תלויים בוושינגטון, ושכל משא ומתן יעבור בבירה האמריקאית, ויהיה כפוף לאינטרסים אמריקאיים. זה מסביר, אגב, גם את הסיפור שסיפר לי ישראל טל על הבטחת גולדה מאיר לקיסינג'ר בתום מלחמת יום הכיפורים שלא יהיה שום משא ומתן עם המצרים אלא באמצעות ארצות הברית. סאדאת העז להפר הוראה זו כאשר פתח ביוזמתו ההיסטורית.
אקפוץ כמה שנים קדימה כדי לספר על פגישתנו השנייה עם הוד מלכותו השריפי, המלך חסן השני. (הוא הכתיר את עצמו בתואר שריף, שמשמעו צאצא ישיר של הנביא מוחמד.)
אחרי מלחמת לבנון הראשונה והטבח במחנות סברה ושתילה, קיבלנו לפתע הודעה לבוא מיד לארצות הברית. המלך חסן עמד להיפגש בוושינגטון עם הנשיא רונלד רייגן, ולהמשיך משם לניו יורק כדי לנאום בעצרת האו״ם. כפי שהבטיח לנו בפגישה הראשונה, הוא הזמין אותנו לפגישה שנייה - ונאמר לנו שהפעם תהיה פגישה פומבית - אך המלך הוא שיקבע מתי תפורסם ואיך.
טסנו דרך פאריס ונפגשנו שם עם סרטאווי, שלא יכול היה להצטרף אלינו מכיוון שלא קיבל אשרת כניסה לארצות הברית. הוא עדכן אותנו לגבי ההתפתחויות האחרונות. מכיוון שערפאת נפגש איתי בינתיים (על כך בהמשך) חשב המלך שגם הוא יכול כבר להודיע על פגישתו עם פעילי שלום ישראלים.
בנמל התעופה של ניו יורק קיבל אותנו גבר צעיר ואלגנטי ואמר שהקונסוליה המרוקאית הזמינה בשבילנו סוויטה ושני חדרים במלון ״מגדלי ואלדורף״ האגדתי, אחד היקרים בעולם. הוא הכניס אותנו ללימוזינה ענקית. בזמן הנסיעה ניסינו לחקור אותו על סדר היום. האם המלך כבר מחכה לנו? האם ניפגש מחר? איפה? בניו יורק או בוושינגטון? הצעיר האלגנטי רק חייך ואמר שבמלון יסבירו לנו את הכול.
במלון קיבל אותנו פקיד מרוקאי בכיר יותר, אך גם הוא לא ידע מתי תתקיים הפגישה. זה תלוי בהוד מלכותו. בינתיים יהיו לנו החדרים במלון, הלימוזינה המפוארת תעמוד לרשותנו 24 שעות ביום, נבלה בעיר ונבקר במסעדות ובמועדונים ככל שנחפוץ, הכול על חשבון המלך.
הימים הבאים היו מן המשוגעים בחיי. בילינו בסוויטה המפוארת, הביאו לנו לסוויטה ארוחות מן המשובחות שטעמתי, למטה חיכתה לנו הלימוזינה - ולא העזנו לזוז, שמא יטלפן לנו אחד מעוזרי המלך ויקרא לנו לבוא מיד לפגישה. זה היה גיהינום בתוך גן עדן, או להפך. פעם לקח מתי את הלימוזינה כדי לקנות ספרים ערביים עתיקים, פעם נסע ארנון לקנות צעצועים לנכדיו. אך רוב הזמן עמדה הלימוזינה ולא זזה.
ידידתי, העיתונאית המפורסמת לאלי ויימות', בתה של קתרין גרהאם, הבעלים והמו״ל של אימפריה תקשורתית שכללה את העיתון ״וושינגטון פוסט״, טילפנה למלון ומסרה לטלפונאי את מספר החדר שלי. ״אה,״ אמר האיש, ״האדון מהקונסוליה המרוקאית?״
הימים נמשכו, ואצלנו גבר הייאוש המתוק. מתי היה צריך לתת הרצאה באוניברסיטה, ועמד על כך בעקשנות של פרד. אני הייתי צריך לחזור למערכת, שאותה עזבתי בחיפזון באמצע העבודה, מבלי לדאוג לגיליון הבא. התקשרנו עם הקונסול המרוקאי וקיבלנו רשות להיעדר בשלושת הימים הקרובים. הצטרפתי למתי וטסנו ארצה, כשאנחנו משאירים את ארנון לשמור על המבצר בסוויטה. סידרנו את עניינינו בארץ וטסנו ישר בחזרה.
היינו עייפים עד מוות אך כאשר הגענו למלון המפואר שלנו הודיעו לנו שהגענו בדיוק בזמן. המלך ייפגש איתנו מיד.
הוד מלכותו השתכן בבית הקונסול שלו בשכונת ברונקסוויל, פרבר של עשירי ניו יורק, כמה קילומטרים מצפון לעיר. בחצר הבית הוקם אוהל ענק, מואר בשלל צבעים, שבו קיבל המלך את אורחיו.
כרגיל, חיכינו. על המלך היה לסיים את נאומו באו״ם ולהגיע אלינו. המקום רחש עיתונאים ומצלמות, ואיש לא שם לב לשלושת הזרים שישבו באחד הקרונות, כשעל דש המקטורן שלהם הדגלים של ישראל ופלסטין. המלך עצמו, בחליפה אפורה בהירה, קיבל אותנו על מפתן האוהל והושיב אותנו סביבו. על שולחן גדול נערמה ערמה גדולה של ממתקים. על אף שהיינו רעבים מאוד, לא העזנו לנגוע בהם, מכיוון שהוד מלכותו לא טעם מהם.
דיברנו על הבחירות הקרובות בישראל. לדעת המלך, המשימה החשובה ביותר היתה להפיל את מנחם בגין, שבו ראה את אויב השלום. דעתו על שמעון פרס, המועמד הנגדי, לא היתה הרבה יותר טובה. ״אני מכיר אותו,״ אמר. ״הוא מנומס יותר מבגין, אבל אין הבדל גדול ביניהם. מבחינתי, העיקר הוא לעזור לאנשים כמוכם, שיש להם תפיסה ברורה של הבעיה הפלסטינית.״
מדי פעם ניגשו אליו משרתים ומסרו לו פתקים. באמצע השיחה הופיע גם בן-סודה, המארח שלנו ברבאט. תחילה שלח משרת כדי לשאול אם מותר לו להיכנס, ועם קבלת הרשות נכנס, השתחווה עמוקות ונישק את יד המלך. אחרי דקה או שתיים יצא.
חשבנו שהמלך יודיע בו ביום על הפגישה, אך הוא התמהמה. חאלד אל-חסן הסביר לנו מדוע. התברר שהמלך הגיע בראש משלחת מטעם הליגה הערבית, שכללה גם את שר החוץ הסורי ואת פארוק קאדומי, שנשא בתואר שר החוץ של אש״ף, ושהיה אויב מושבע של ערפאת ומדיניות השלום שלו. המלך לא יכול היה לפרסם את דבר הפגישה מיד, מפני שזה היה מתפרש כעלבון לחברי המשלחת, שלא היו שותפים לפגישה.
חאלד גר גם הוא במלון המפואר שלנו, אך מן הסתם על חשבון עצמו. הוא הרי היה עשיר כקורח. הוא קיבל אותנו בחדרו בגלאבייה לבנה מרווחת, שהגדילה את ממדיו עוד יותר, וניתח את המצב הפוליטי באש״ף, כשהוא מפסיק מדי פעם כדי לספר בדיחה.
כעבור שלושה חודשים פרסם המלך במפתיע את דבר הפגישה, וסוף-סוף יכולתי גם אני לכתוב עליה.
חאלד פרסם כבר קודם לכן שנפגש איתי - אך העלים את נוכחותם של מתי פלד ויעקב ארנון. הפגישה איתי היתה ״כשרה״, אחרי שפגשתי את ערפאת. שני האחרים נותרו בינתיים בצל.
נראה שהאלים גזרו עליי לחיות חיי מותרות מבלי ליהנות מהם כראוי, מין מהדורה חדשה של עינויי טנטאלוס. אחרי השבוע בכלוב הזהב של מלון ״ואלדורף״ בניו יורק הוזמנתי לטירה בריטית חלומית. נערכה שם ועידה יוקרתית של מומחים בינלאומיים לשם קידום השלום, וסרטאווי דאג לכך שגם אני אוזמן.
טירת דיצ'ליי היא מאותם ארמונות פיאודליים, המככבים בסדרות טלוויזיה בריטיות על אדונים ומשרתים. מיטב העלילות המשוגעות של ההומוריסט הבריטי הנהדר פ. ג'. וודהאוז ממוקמות גם הן בטירות כאלה. כאנגלופיל קראתי עשרות מהספרים האלה.
בבוקר עורר אותי הבאטלר, פתח את הווילונות והביא לי כוס תה למיטה. הוא דמה להפליא לרב-המשרתים ג'יווס בספרי וודהאוז. אחרי שהתלבשתי כראוי בחליפה וענבתי עניבה, ירדתי לאכול את ארוחת הבוקר. הדיונים נערכו בשורה של סלונים, עם שטיחים עבים ותמונות שמן מימי הפאר של בריטניה על הקירות. נהדר.
האורחים היו בעלי רמה מתאימה. היה שם הרולד סונדרס, שלא ראיתיו מאז פגישתנו בבית הלבן, וכמה שגרירים לשעבר של ארצות הברית בארצות ערב. דייוויד אוון (Owen), שר החוץ הבריטי לשעבר, היה שם, וכך גם כמה מדינאים מארצות שונות. סרטאווי ואני, ״נציגי״ הצדדים המעורבים, היינו הכוכבים.
הדיונים הרשמיים היו מרתקים, ועוד יותר - השיחות הפרטיות בהפסקות בין הדיונים ובארוחות. בערב היינו שוקעים בכורסאות, כוס ויסקי עם קרח ביד, ומחליפים פיסות מידע ורעיונות. סך הידע המצטבר של הנוכחים היה עצום.
שנינו, סרטאווי ואני, הפצרנו בנוכחים להשתמש בהשפעתם כדי לדחוף את ישראל ואת אש״ף לשולחן המשא ומתן, ולעזור למחנה השלום הישראלי להגביר את כוחו בבחירות הקרובות. בזמננו החופשי נסענו לאוקספורד הסמוכה ושוטטנו בחנויות הספרים ברחוב הראשי.
סרטאווי קנה רק שני ספרים, שהפתיעו אותי מאוד, והמחישו לי עד כמה היו לנו תחומי התעניינות משותפים. אחד התחביבים שלי הוא אתולוגיה (לא לבלבל עם אתנולוגיה), המדע החדש יחסית של חקר התנהגות החיות והשלכתה על הבנת ההתנהגות של האדם. הכוהן הגדול של תחום מדעי זה היה הפרופסור האוסטרי קונראד לורנץ, ואחד מתלמידיו הבולטים היה דסמונד מוריס, שכתב ספרים פופולריים כמו ״הקוף העירום״ ו״הציווי הטריטוריאלי״, המפארים את ארון הספרים שלי. מעולם לא דיברתי עם סרטאווי על כך. והנה הוא יצא מהחנות כשדווקא ספרים אלה בידו.
בפגישותינו התכופות עם סרטאווי בפאריס עסקנו בתכנון אירועים דרמטיים, שהיו אמורים לזעזע את דעת הקהל הישראלית והפלסטינית ולפתוח את שערי השמים של השלום, כפי שעשה סאדאת במעשהו הדרמטי. לסרטאווי היו רעיונות נועזים, שנראו ברגע הראשון כמטורפים. הגבנו עליהם בהתלהבות.
רעיון אחד היה להיפגש עם יאסר ערפאת, ולא סתם באיזשהו מקום באירופה, אלא בביירות עצמה. סרטאווי חשב על כל הפרטים. נטוס ביחד מפאריס לנמל התעופה של ביירות, אולי במטוס פרטי. לידידו של קרייסקי, המולטי-מיליונר קארל כהנא, היה מטוס כזה.
נמל התעופה של ביירות נשלט באותה עת בידי אש״ף ושותפיו המקומיים. ייקחו אותנו העירה, ושם תיערך פגישה פומבית - הפגישה הראשונה של ערפאת עם ישראלים. משם נחזור לישראל בדרך היבשה. נעבור במחנות הפליטים שבדרך, נישא דברים על השלום לעיני המצלמות של התקשורת העולמית ונתייצב בתחנת הגבול הישראלית בראש הנקרה. אם יאסרו אותנו ויעמידו אותנו למשפט - מה טוב.
אחרי ששלושתנו הסכמנו לרעיון, טס סרטאווי לביירות כדי לקבל את הסכמת אש״ף. נערכו שם דיונים, ערפאת נטה להסכים, אבל בסוף נדחה הרעיון. הסיבה - לפחות למראית עין - זה מסוכן מדי, אש״ף לא יוכל לערוב לביטחוננו.
סרטאווי לא נלאה, ובראשו צמח רעיון נועז עוד יותר. ״המועצה הלאומית הפלסטינית״ - הפרלמנט של אש״ף - עמדה להתכנס בדמשק. היא תזמין, כמובן, משלחות מכל העולם. סרטאווי יציע להזמין גם משלחת מישראל, שתהיה מורכבת משלושתנו. כאשר דוברי כל המשלחות יישאו דברי ברכה, כמקובל, ידבר גם אחד מאיתנו.
איך לגרום לממשלת סוריה להסכים לבואם של ישראלים? סרטאווי חשב גם על זאת. הוא הציע שבמקביל למשלחת ה״ציונית״ (מתי, ארנון ואני) תוזמן גם משלחת של שלושה קומוניסטים ישראלים, המוגדרים כאנטי-ציונים. פניתי למאיר וילנר, ראש המפלגה הקומוניסטית (שנקראה אז רק״ח) וסיפרתי לו בסוד על הרעיון. וילנר הבטיח להתייעץ עם ״חבריו״ - כלומר מוסקבה - והשיב בסוף תשובה שלילית.
הבעיה שלנו עם מוסקבה היתה דומה מאוד לבעיה שלנו עם וושינגטון. הממשלה הסובייטית חיבלה שיטתית בכל מאמצי השלום שלא היו לגמרי בשליטתה.
הגדרתנו כ״משלחת ציונית״ עשויה לעורר תמיהה מסוימת, אך אנחנו עמדנו על הגדרה זו. אמנם, רק אחד משלושתנו היה ציוני מובהק - יעקב ארנון, בעבר נשיא ההסתדרות הציונית בהולנד. מתי פלד היה בצעירותו כנעני, ולא ראה את עצמו כציוני. אני הגדרתי את עצמי כפוסט-ציוני, עוד לפני שמונח זה קנה לו אחיזה בשיח הציבורי. כמעט כל שותפינו ב״מועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני״ היו, כמובן, ציונים מוצהרים.
בכל מגעינו עם פלסטינים עמדנו שלושתנו על הגדרתנו כציונים. היה בכך היגיון פשוט: מטרתנו היתה להביא את אש״ף למשא ומתן עם ממשלת ישראל, המגדירה את עצמה כציונית. רצינו שדעת הקהל הישראלית תקבל את רעיון השלום עם הפלסטינים, וגם זו מגדירה את עצמה כציונית. לא רצינו שהנהגת אש״ף תחמוק מההכרעה ההיסטורית בטענה שהיא מנהלת מגעים רק עם לא ציונים. גם סרטאווי קיבל היגיון זה.
בשנים שבהן עסק יאסר ערפאת במאמצים בלתי-נלאים להעלות את אש״ף על דרך ההסדר עם ישראל, הוא הצליח להעביר ב״מועצה הלאומית הפלסטינית״ החלטה על קיום מגעים עם ״ישראלים דמוקרטים ופרוגרסיביים, המתנגדים לתיאוריה ולפרקטיקה של הציונות״. זאת היתה התקדמות גדולה מבחינתה, אך בישראל זה לא עשה שום רושם.
ערפאת התעלם מהחלטה זו כשהסמיך את סרטאווי לקיים את המגעים איתנו. סרטאווי עצמו כתב מאמר שבו הבחין בין סוגים שונים של ציונים, וקבע שעם סוג מסוים של ציונים אפשר לעשות שלום. על פי הוראה מפורשת של ערפאת פרסם העיתון הרשמי של אש״ף את המאמר. סרטאווי הראה לנו את כתב היד המקורי, ובו הערות של ערפאת בכתב ידו, וההוראה לעיתון לפרסמו.
כשנשאל ערפאת בריאיון עם עיתון ערבי חשוב על יחסו למפלגת של״י הציונית (ששלושתנו היינו חברים בה), אישר ה״ראיס״ בחצי פה שהוא מקיים איתה מגעים, והסתמך על החלטת המועצה הלאומית הפלסטינית (שבעצם אמרה את ההפך).
לא הגענו לכנס ״המועצה הלאומית הפלסטינית״ בדמשק, אך בעקיפין גרמנו שם למהומה.
עיצאם סרטאווי חשש שמא ייאסר על ידי השלטונות הסוריים ברגע שיגיע לשם, ועל כן נצמד ליאסר ערפאת. בתצלומי הכנס הוא נראה תמיד בקרבתו המיידית של ה״ראיס״.
הוא התכוון לשאת דברים בכנס כדי לעשות נפשות לרעיון השלום. בדרך כלל היו הכנסים האלה חופשיים למדי, וכל מי שרצה לדבר דיבר. אך הפעם נתקל סרטאווי בקיר אטום. הסיבה לכך היתה קשורה במקום הכינוס: דמשק. ממשלת סוריה התנגדה בחריפות לכל שלום בין אש״ף לישראל. עמדה זו נבעה - אם כי בצורה מוסווית - מהתנגדותה לעצם הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. בעומק לבה דגלה ממשלת סוריה ברעיון ״סוריה הגדולה״, שכללה גם את פלסטין.
באש״ף עצמו היתה לסורים נציגות נכבדה - לא רק ארגונו של אחמד ג'יבריל, ״החזית העממית - המפקדה הכללית״, שלא היה אלא סוכנות של סוריה, אלא גם חלק מאנשי פת״ח, בראשות פארוק קאדומי, שהיה חסיד מובהק של סוריה. קאדומי טען שבלי קשר הדוק עם סוריה לא ישיג אש״ף דבר.
ערפאת האמין שבנסיבות אלה עלולה הופעה פומבית של סרטאווי לגרום לפיצוץ. הוא הורה לו לשבת בשקט. אך אפילו ערפאת בכבודו ובעצמו לא יכול היה להשתיק איש כמו סרטאווי. הוא עמד על זכותו ועל חובתו לדווח למוסד העליון של אש״ף על המגעים שהיו לו עם הישראלים. הוא הרי לא פעל כאיש פרטי, אלא כשליח רשמי של הארגון.
קאדומי וחבריו התנגדו בתוקף, הסורים הפעילו לחץ מאחורי הקלעים, וערפאת פשוט הורה ליו״ר הוועידה להודיע על נעילתה. בעניינים האלה היה ערפאת מומחה שאין שני לו: הוא ראה בשמירה על אחדות התנועה את תפקידו העיקרי, והיה ממש גאון בהפעלת תכסיסים למניעת פילוגים.
משלא קיבל את רשות הדיבור, התפוצץ סרטאווי מזעם. ברגע האחרון לפני נעילת הוועידה הוא הודיע על התפטרותו מהמועצה. זה עורר רעש גדול, עיתוני העולם ראיינו אותו, וכך נודע לעולם גם על מגעינו.
ערפאת הגיב כדרכו. הוא הורה ליו״ר המועצה להודיע שאינו מקבל את ההתפטרות, ובזה נגמר העניין.
סרטאווי לא היה היחיד שהודיע על התפטרותו.
בינואר 1981 מלאו שנתיים לכהונתי השלישית בכנסת. היה עליי לקבל את אחת ההחלטות האישיות הקשות בחיי.
כזכור, הודעתי שאתפטר מן הכנסת בתום שנתיים של כהונתי מטעם של״י. לא הייתי חייב לעשות זאת על פי הסכם היסוד של התנועה. הבטחתי זאת ״בהתנדבות״, כדי להקל על מצוקתו הנפשית של מאיר פעיל, שלא רצה להתפטר לטובת סעדיה מרציאנו. בגידתו של מרציאנו שינתה את המצב לחלוטין, מכיוון שסיעת של״י הצטמקה לסיעת יחיד.
העוקץ היה טמון בחוק הבחירות. כאשר סיעה בכנסת המכהנת מגישה את רשימתה לכנסת הבאה, ראש הסיעה הוא המגיש אותה. לכן הוא הקובע בפועל את הרכבה. פירוש הדבר היה שאם אתפטר ואמסור את מושבי לבא אחרי ברשימה, ואליד צאדק חאג'-יחיא מטייבה, יהיה זה הוא שיחתום על הרכב רשימת המועמדים של של״י לבחירות הקרובות, שהיו אמורות להתקיים בנובמבר 1981.
לא היתה לי שום בעיה אישית לגבי עצם ההתפטרות. ממילא לא היה לי הרבה חשק להמשיך. בניגוד לשמונה השנים הראשונות שלי בכנסת, כשהייתי נציג ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״, השנתיים האחרונות, שבהן ייצגתי את של״י, לא הלהיבו אותי. ובעיקר - חסר לי העוזר הפרלמנטרי שלי, אמנון זכרוני, שהתמסר למשרדו.
היורש המיועד שלי בכנסת, ואליד צאדק, מצא חן בעיניי. קסם לי הרעיון לוותר על מקומי למען ח״כ ערבי. וחוץ מזה, הבטחה היא הבטחה. אלא שדאגתי מאוד לעתיד של״י אחרי התפטרותי. ידעתי שרן כהן משתוקק בכל מאודו לעמוד בראש הרשימה, ושוואליד צאדק קרוב אליו. הייתי בטוח שרשימה בראשות רן כהן לא תעבור את אחוז החסימה, והייתי די בטוח שרשימה בראשותי תעבור את המכשול.
זאת היתה בעיניי ברירה פשוטה: טובתי האישית מול טובת התנועה. אם אתפטר זה יחזק את המוניטין שלי כאדם ישר והגון, אבל זה עלול להרוס את התנועה. אם לא אתפטר, זה יהרוס את שמי האישי אך יציל את התנועה.
החלטתי להתפטר. עד היום אני מתלבט אם לא העדפתי את טובתי האישית (שמי הטוב) על פני חובתי הציבורית (לדאוג לעתיד של״י). בעיניי זוהי דוגמה קלאסית לברירה העומדת לעתים קרובות לפני איש פוליטי: להיות יפה נפש או להיות מנוול לטובת העניין שלמענו אתה פועל.
כנדרש בחוק, הודעתי ליו״ר הכנסת ב-11 בפברואר 1981 על התפטרותי תוך 48 שעות. היו״ר, איש הליכוד יצחק ברמן, אדם הגון וסימפטי, הביע במכתב פרטי את צערו על ההתפטרות.
אגב, בעת ההתפטרות לא ידעתי שהכנסת עומדת לסיים את תפקידה בטרם עת. ואליד צאדק כיהן רק ארבעה חודשים ולא הספיק להטביע חותם. ההמשך היה בדיוק כפי שחששתי. ואליד הגיש את רשימת המועמדים בבחירות שנערכו בחודש יוני, והעמיד בראשה את רן כהן. לפי בקשתי הוצבתי בסוף הרשימה. היא זכתה ב-8,691 קולות בלבד ולא עברה את אחוז החסימה.
רציתי להיפרד מן הכנסת בנאום פרדה דרמטי שיקדם את עניין השלום. אין בכנסת נוהג של נאומי פרדה, והדרך היחידה שבה יכול חבר כנסת לעשות זאת היא להגיש הצעה לסדר היום. כך עשיתי. הנושא היה השלום.
הודעתי מראש שזה יהיה נאום פרדה. ראש הממשלה מנחם בגין כיבד אותי בנוכחותו. התפקיד להשיב להצעה לסדר היום מטעם הממשלה הוטל על משה נסים, שר המשפטים.
הנאום היה בנוי כהמשך לספר האוטופיה של בנימין זאב הרצל, ״אלטנוילנד״. באותו ספר כתב הרצל על יהודי וינאי השוהה הרבה שנים על אי מבודד, מנותק מן הנעשה בעולם. כשהוא מחליט לחזור הביתה, הוא עובר בארץ ישראל, שבה התגשם בינתיים החזון הציוני. בדרך זו תיאר הרצל את החברה העתידנית שביקש להקים.
בנאומי המשכתי, כאילו, את העלילה. בנו של אותו יהודי מבלה גם הוא שנים רבות באותו אי מבודד, מנותק מהעולם, ובשובו הביתה עובר בארץ ישראל, שבה קם בינתיים השלום בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית והעולם הערבי כולו. בדרך זו תיארתי את פירות השלום, כשמדינת ישראל משולבת במרחב הפורח.
את ההפתעה הגדולה הכנתי לסוף. רמזתי מראש לעיתונאים להיות מוכנים לכך. בשניות האחרונות של הנאום שלפתי לוח, ועליו הדגלים של ישראל ופלסטין.
באולם השתררה תדהמה גמורה. בגין ישב פעור פה, פשוטו כמשמעו. אך לפני שהיו״ר יכול היה להגיב סיימתי את נאומי וירדתי מהדוכן. המשיב, משה נסים, שהכין את תשובתו מראש בכתב, לא הספיק גם הוא להגיב על המעשה.
למחרת היום פורסמה הידיעה בעולם כולו, ובעולם הערבי בפרט. לא ייאמן: חבר כנסת ישראלי הרים בכנסת את הדגל הלאומי הפלסטיני.
כמה שבועות לאחר-מכן שכנע סרטאווי את אנשי המלך חסן לקיים לפחות באופן חלקי את ההבטחה שנתן לנו, להפגיש אותנו עם אישים בינלאומיים. הוא סידר לי פגישה בארמון האליזה, משכנם של נשיאי צרפת, עם אחד מעוזריו הבכירים של הנשיא. שמו היה שאפו. זה היה ערב מערכת הבחירות לנשיאות בצרפת. הנשיא המכהן הימני, ז'יסקר ד'אסטן, לחם על חייו הפוליטיים נגד פרנסואה מיטראן הסוציאליסטי. עברתי פרוזדורים ארוכים, על פני אולמות מקושטים בזהב, עד שהגעתי למשרדו של מסיה שאפו. הוא קיבל אותי במילים: ״אה, זה אתה שהרים את הדגל הפלסטיני בכנסת?״ הוא קרא זאת בעיתון רב-היוקרה ״לה מונד״.
דיברנו על דרכים לעזור לבוס שלו להיבחר. המלך חסן חשב שאם ז'יסקר ייפגש עם ישראלי כמוני, זה יביא לו קולות יהודיים. זאת היתה, כמובן, אשליה גמורה. יהודי צרפת, ובעיקר המוני המהגרים ממרוקו, היו ברובם הגדול ימניים מאוד. מחווה לטובתי יכלה רק להזיק לנשיא.
עקרונית לא היה לי כל היסוס לעזור לז'יסקר. מיטראן נראה לי כפוליטיקאי מהסוג הגרוע, והוא עורר בי בוז. היתה לי סיבה לכך. אחת מידידותיי בפאריס היתה עיתונאית בשם ז'וזט אליה, יהודייה שעבדה בעבור שבועון שמאלי. היא היתה גם יפה מאוד. (יפה במובן הצרפתי. כמעט כל הנשים הצרפתיות שהכרתי, גם אלה שהיו קרובות לגילי, היו מושכות בעיניי. אינני יודע איך הן עושות את זה.)
ז'וזט ליוותה את מיטראן בביקורו בארץ. מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בא להשתתף בוועידה של מפלגת-האחות הישראלית - מפלגת העבודה. ז'וזט התקשרה איתי ובישרה לי בשמחה שהצליחה לשכנע את מיטראן להיפגש איתי. קבענו מועד במלון ״המלך דוד״. באתי למלון בשעה היעודה, ומיטראן לא בא. חיכינו וחיכינו, והסתבר שלוח הזמנים של האורח המכובד אינו מרשה לו להתפנות בשבילי. אבל, נאמר לנו, הוא יקיים עוד מעט מסיבת עיתונאים, ושם נוכל לראות אותו. מיטראן ראה את ז'וזט ואת בן הלוויה שלה, כלומר אותי, והקפיד מאוד שלא להסתכל לעברנו. הוא גם לא התנצל.
אחרי שז'יסקר הפסיד בבחירות נותרו לו עוד כמה שבועות בארמון האליזה. סרטאווי חשב שבשבועות אלה יהיה ז'יסקר חופשי לעשות משהו למען השלום. אבל לא יצא מזה כלום.