מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
כמה שבועות לאחר הרצח של סעיד חמאמי בכנס הלונדוני אירע מאורע מהפכני ששינה את פני המרחב.
אנואר אל-סאדאת, נשיא מצרים, זרק פצצה.
עם מותו של גמאל עבד-אל-נאצר, אליל ההמונים בכל העולם הערבי, התמנה סאדאת כיורשו. זה היה די מקרי: סאדאת כיהן כסגנו של נאצר, משרה שהיתה חסרת משמעות כל עוד נאצר חי. היא נמסרה לסאדאת מפני שנחשב כמי שאינו מסכן את מי שנחשבו כמועמדים הרציניים לרשת את נאצר. אך עם מותו הפתאומי של ה״ראיס״ ניתנה לסאדאת הזדמנות חד-פעמית, והוא תפס אותה בשתי ידיו. אחרי שהדיח את מתחריו הפך לשליט הבלעדי.
עד אז לא בלט סאדאת בחברת ״הקצינים החופשיים״ שחוללו את המהפכה המצרית ב-1952. ידידי אנרי קוריאל, המנהיג הקומוניסטי המצרי הגולה בפאריס, התייחס אל סאדאת בזלזול גמור. ״הוא טמבל,״ פסק, ואני סמכתי על שיפוטו. גם במצרים עצמה לא נהנה סאדאת מיוקרה רבה. אך יוקרתו עלתה פלאים לאחר שקיים את הבטחתו ופתח במלחמת יום הכיפורים, שבעיני הערבים בכלל והמצרים בפרט נראתה כהשבת הכבוד שאבד במלחמת ששת הימים.
והנה עשה דווקא האיש הזה מעשה היסטורי. הוא קם בפרלמנט המצרי והכריז, ללא כל הכנה מוקדמת, שהוא עומד לטוס לירושלים, לדבר ישר אל העם הישראלי ולהציע שלום.
בישראל התקבלה ההכרזה בתדהמה מוחלטת. באופן רשמי שרר עדיין מצב של מלחמה בין מצרים וישראל. כל כמה שנים פרצה מלחמה פעילה: מלחמת השחרור ב-1948, ״מבצע קדש״, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. והנה הכריז נשיא מצרים שהוא מתכוון לטוס לבירת האויב. לא היה לכך תקדים בהיסטוריה.
תחילה חשבו אצלנו שזהו תעלול פרסומת. הרמטכ״ל, מוטה גור, אף הזהיר שזה תכסיס שבא לחפות על הכנות למלחמה. אך ככל שהתקרב המועד הסתבר שזה רציני.
ואז בא הרגע, שאיש מאיתנו לא ישכח עד סוף ימיו.
צמרת המדינה התאספה על מסלול נמל התעופה. המתח עלה מרגע לרגע. המטוס המצרי נחת. המדרגות הנעות הגיעו לפתחו. הדלת נפתחה. ואז יצא גבר שחום, רציני וחגיגי, ועמד בראש המדרגות. החצוצרות הריעו, והעולם עצר את נשימתו.
המעמד כולו היה כמעט סוריאליסטי. מנחם בגין, מנהיג אצ״ל וראש הממשלה הימני הראשון, הוביל את המנהיג המצרי, מצביא מלחמת יום הכיפורים, לאורך שורות המכובדים הישראלים, אחרי שעמדו דום לשמע ההמנון המצרי, ״מולדתי, מולדתי״, ו״התקווה״. הנשיא המצרי עצר מדי פעם, החליף כמה מילים, לעג בעדינות למרדכי (מוטה) גור, והמשיך.
סאדאת כבש את לב הציבור הישראלי כהרף עין. היה בו משהו שהקרין על הסביבה. הופעתו אמרה כולה כבוד והדר, יושר ויושרה. שום פוליטיקאי ישראלי לא עורר אמון כמוהו.
כאשר נאם סאדאת בכנסת - המטרה הרשמית של בואו - ישבתי באולם. עוד לא חזרתי להיות חבר כנסת, אך כח״כ לשעבר ישבתי במליאה, מאחורי הח״כים המכהנים. זה היה נאום מרשים, כל מילה מדודה ובמקומה. האורח לא התחנף, אך התייחס למאזיניו בכבוד. הוא הציע שלום כולל בין ישראל והעולם הערבי, ובכללו העם הפלסטיני.
מהרגע שסאדאת חזר הביתה, ניקרה רק מחשבה אחת בראשי: להגיע לקהיר במהירות האפשרית. לא היתה לי סבלנות לכל מיני פרוצדורות, כאן ושם. לקחתי איתי את צלם המערכת, שלמה סתר, תפסתי את המטוס הראשון לאתונה, ומשם לבירת מצרים.
לפני זה שיגרתי מסר דחוף לברונו קרייסקי. ביקשתי מהקאנצלר שיורה לשגרירות האוסטרית בקהיר לקבל את פניי בנמל התעופה בקהיר ולעזור לי להיכנס למדינה.
בנמל התעופה בלוד קיבלו אותי הפקידים בחיוך, כאילו היינו שותפי סוד. הם ניחשו שאני טס לקהיר. באתונה היתה קבלת הפנים דומה. איש חברת התעופה היוונית שם לב שאין לי אשרת כניסה למצרים, אך חייך והעלה אותי למטוס.
בטיסה הקצרה גבר בי המתח כמו לפני קרב. מה יקרה? ייתנו לי לנחות? יגרשו אותי? עשיתי מה שאני עושה תמיד במצבים כאלה: עובר למצב רוח פטליסטי. יקרה מה שיקרה.
כשראיתי את קו החוף המצרי עולה מן הים, הייתי רגוע. כך לפחות ניסיתי לספר לעצמי. ירדתי עם כל הנוסעים, עמדתי בתור לפני אשנב ביקורת הדרכונים. ואז בא הרגע הגדול. הגעתי לאשנב.
מולי ישב שוטר במדים שחורים. הוא נטל את הדרכון הישראלי שלי בתנועה משועממת, פתח אותו, סובב אותו בידיו כמה פעמים כדי לראות מאיזה צד לפתוח אותו, עצר, קפא, ואז ראיתי את אחד המראות היפים ביותר בחיי: השוטר הרים את עיניו אליי, ועל פנים השתרע חיוך רחב, ממש מאוזן עד אוזן, ואז קם, הושיט לי יד ואמר: ״מרחבא!״ (ברוך הבא.)
חיש מהר הופיע פקיד בכיר. ״מרחבא! חיכינו לך! כאן, במצרים מכירים אותך!״ אמר והוליך אותי למשרדו של מנהל נמל התעופה. שם חיכה לי האיש שהכין את בואי: תומאס נובוטני, המזכיר הראשון של השגרירות האוסטרית, אחד הצעירים המבריקים שקרייסקי בחר בהם ושתל בעמדות מפתח. ישבנו וחיכינו עד שהפקידים סיימו את הטיפול בדרכונים שלנו. אני משער שתיאמו את ההמשך עם ה״מוחבראת״, המשטרה החשאית הכול יכולה.
היה נדמה לי שזה נמשך בלי סוף, אך בסך הכול הדבר ארך כשעה. בזמן זה נכנסו לחדר, בזה אחר זה, כל הפקידים הבכירים בנמל כדי לראות את הפלא. שתינו ספלוני קפה בלי סוף. זו היתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי בתופעה שהתרגלתי אליה במשך הימים: היחס המצרי הנינוח, נינוח מאוד, לזמן.
כשנכנסתי למכוניתו של הדיפלומט האוסטרי כבר ירד החושך. כדי להגיע מנמל התעופה למלון ״מינה האוס״, יש לעבור את כל העיר הענקית. זה היה מסע של אושר. קהיר הקסימה אותי. המספר האדיר של התושבים שהתרוצצו ברחוב, החנויות הצבעוניות, ההמולה, הצפירות הבלתי-פוסקות של המכוניות. הכול היה נהדר: הגשר על פני הנילוס, הנהר האגדתי ששתי שורות המנורות בשני עבריו הגבירו את קסמו. הרחוב הארוך-הארוך מהנהר למלון ברובע גיזה.
ואז אמר לי הדיפלומט האוסטרי: ״הבט!״ תחילה לא הבנתי מה אני רואה. ואז ראיתי, בחשיכה, ממש לידי, מראה מדהים: הפירמידות. הן היו לאין שיעור יותר גבוהות מכפי שדמיינתי לעצמי. בחושך הן נראו עצומות.
״מינה האוס״, בית המלון המיתולוגי שבו גר וינסטון צ'רצ'יל בפגישותיו במלחמת העולם השנייה, נשא עדיין את סימני הפאר של ימים עברו - תערובת של סגנון מזרחי והשפעה קולוניאלית בריטית. הודיתי לנובוטני ונפלתי למיטה. הייתי עייף עד מוות.
בבוקר היום הראשון שלי במצרים פתחתי את הווילונות ולא האמנתי למראה עיניי. לפניי, במרחק של כמאה מטרים בלבד, התנשאו שלוש הפירמידות במלוא הדרן. מראה שלא ייאמן.
הימים הבאים היו מן המאושרים בחיי.
קהיר כולה היתה נתונה בסחרחורת של שמחה. בשורת השלום של סאדאת זכתה לתגובה נלהבת. מעל לרחובות הראשיים נמתחו מאות כרזות בד בשלל צבעים, בנוסח ״סאדאת - גיבור המלחמה, גיבור השלום״ וכדומה, בחתימת חברות מסחריות. הכול דמה לקרניבל ענק.
הרגשתי כמו אריה בקרקס. בכל מקום שהופעתי - בבית קפה, במוזיאון, במערכות העיתונים, בבניין הטלוויזיה - התקבצו סביבי אנשים שיצאו מגדרם כדי לקבל את פניי. הנה הוא בא - השלום שחלמתי עליו שנים כה רבות.
אין ספק שהתעמולה הרשמית פעלה במלוא המרץ כדי לטפח אווירה זו. אך לא היה לי ספק שהרגשות שנשפכו עליי בכל מקום באו מן הלב. לא היה אפשר לביים מאות מפגשים כאלה. כל האוכלוסייה - מהצמרת האינטלקטואלית עד לאנשים הפשוטים ברחוב - שמחה על השלום. המצרים היו בטוחים שהשלום יביא למהפך לאומי וחברתי, ובעיקר - שישים קץ לעוני הממאיר שסימניו ניכרו בכל מקום.
ה״מוחבראת״ העמידה לרשותי שומר ראש, איש צנוע ומסור לתפקיד שהתגלה כסגן-אלוף. הוא לא ידע אנגלית, והערבית שלי קלושה. אבל הבנו היטב זה את זה, והערבית שלי השתפרה מיום ליום. השלטונות גם העמידו לרשותנו ״מרצדס״ שחורה. עברנו את קהיר לאורכה ולרוחבה, ובכל מקום עוררנו סנסציה. באחד הסיורים נתקלנו במכונית אחרת, שבה ישבו אלכס גלעדי ואהוד יערי מהטלוויזיה הישראלית. עצרנו באמצע הרחוב והחלפנו רשמים ממכונית למכונית. גם להם היה מלווה רם דרגה. בסך הכול שהו אז בקהיר חמישה ישראלים - גלעדי ויערי, סתר ואני, וכתב של ״ידיעות אחרונות״ שנולד במצרים, אם כי נשא את השם האשכנזי גרינשפן.
ניצלתי את הימים כדי להכיר את העיר, ובעיקר את תושביה. ביקרתי במוזיאון המצרי, המכיל עושר ארכיאולוגי עצום, ואמרנו שלום למומיות של הפרעונים. חצינו הרבה פעמים את כיכר תחריר, שזכתה לימים לתהילה עולמית. התהלכנו ברחוב קאסר-אל-ניל, מלא ההמולה. רק ביום ראשון, יום המנוחה שבו שבתו החנויות, אפשר היה להרים את המבט ולהיווכח עד כמה יפים הבניינים, על אף שהם - כמו כל העיר - היו מוזנחים למדי וזקוקים בדחיפות לשיפוץ.
אחד מאתרי התיירות היה ״עיר המתים״, השוכנת לרגלי המצודה העתיקה של העיר. זהו בית קברות ענקי, המשתרע על פני קילומטרים. למצרים יש יחס מיוחד למוות - הרי גם הפירמידות הן קברים - ומשפחות רבות הקימו מבנה ליד קבר יקיריהן, שם הן מבלות כמה ימים בשנה באזכרות. כשנמשכו המיליונים מהכפרים לעיר, ולא מצאו בה מקומות מגורים, השתכנו רבים מהם בבתי מתים אלה.
ביקרתי, כמובן, גם בקפה ״גרופי״, שהפך לאגדה עוד בימי השלטון הבריטי. ״הממתקים של גרופי״ היו שם דבר בכל המזרח התיכון. כאשר הזמנתי קפה ועוגה המתינה לי אכזבה. העוגה לא היתה טעימה במיוחד, וכך גם לא הממתקים שלקחתי איתי הביתה כדי לחלק לחברי המערכת. אך הישיבה בבית הקפה, מוקף באנשי עסקים מהסביבה, היתה חוויה. לא היה שם איש שלא נעץ עיניים בסקרנות באורח מהמאדים.
בערב הלכנו לאחד ממועדוני הלילה שלאורך רחוב הפירמידות הארוך, כדי לחזות ברקדנית בטן ששמה הלך לפניה. סיפרו שהיא פלסטינית. תוך שעה היא שינתה את כל מה שידעתי, ראיתי ושמעתי אי-פעם על אמנות זו. לא היה לריקוד שום דמיון להצגה הפורנוגרפית-למחצה שראיתי בסרטי הוליווד ובמועדוני הלילה של יפו. זאת היתה חוויה מהפנטת. האמנית כמעט ולא זזה. התנועות היו אטיות, כמעט בלתי-מורגשות, ובכל זאת ארוטיות בצורה שקשה לתאר. מאז לא הסתכלתי עוד במופעים של ריקודי בטן בארץ. ואם אכן אסרו אותם ״האחים המוסלמים״ כאשר הגיעו לשלטון ב״אביב הערבי״, הם עשו עוול גדול למצרים.
אחרי שבוע במצרים העברתי למערכת בתל אביב, באמצעות הטלפון, דיווח ששיקף את מצב רוחי. הנה הוא במלואו:
שלום זה כאשר...
שלום זה כאשר אתה מתעורר בבוקר מול שפת הים בתל-אביב, והולך בלילה לישון כאשר הגוש המשולש של הפירמידה הגדולה מזדקר מבעד לחלונך, במרחק של מאה מטרים.
שלום זה כאשר קצין המשטרה הצעיר בביקורת הדרכונים בנמל התעופה בקהיר נוטל לידו את דרכונך, מעלעל בו באדישות, תופס לפתע שהוא מחזיק בידו דרכון ישראלי, מרים את פניו אליך ואומר בחיוך אדיר, מאוזן עד אוזן: ״ברוך הבא למצרים! ברוך הבא למצרים!״
שלום זה כאשר אתה נכנס לסירה בקנטרה כדי לעבור את תעלת סואץ מזרחה, פוגש את מפקד הכוחות המצריים באזור, מושיט לו את ידך, אומר לו, ״אנא סחפי ישראילי!״ (אני עיתונאי ישראלי) והוא עונה לך בלחיצה חמה: ״ברוך הבא! ברוך הבא!״
שלום זה כאשר אתה יושב במסעדה מהודרת על גדת הנילוס, מול נערה מצרייה יפהפייה, מגלגל עמה שיחה מבודחת-למחצה ורצינית-למחצה, כשאתה עוקב בעיניך מפעם לפעם אחר סירה השטה ביאור.
שלום זה כאשר אתה נכנס לבניין משרד החוץ המצרי, מתבקש על-ידי פקיד הקבלה למסור את שמך ואת שם ארצך, אומר ״אני ישראלי!״ ונענה, אחרי אלפית של שנייה של תדהמה: ״מרחבא, אתה הישראלי הראשון המבקר בבניין הזה.״
שלום זה כאשר אתה מתיידד עם סגן-אלוף של שירות הביטחון המצרי, הדואג לביטחונך הרבה יותר מכפי שאתה דואג לו בעצמך.
שלום זה כאשר בעל אורווה נהדרת לרגלי הפירמידות מציע לך לקנות את הסוס היפה ביותר שראית מימיך, במחיר של 8,000 דולר, ואומר: ״די לנו במלחמות! לכם מגיע לחיות ולנו מגיע לחיות. הגיע הזמן שנדאג לעתיד ילדינו. שיהיה שלום, אינשאללה!״
שלום זה כאשר הטלפון מעיר אותך באמצע הלילה במלון קהירי, וקול רך של מרכזנית קהירית אומר לך: ״בבקשה, יש שיחה עבורך מתל-אביב.״
שלום זה כאשר אתה עומד בערב באמצע רחוב קהירי סואן, בין שלל של אורות ומאות בני אדם עליזים, ומדבר בקול רם עברית, מבלי לחשוש ומבלי שהדבר יפריע לאיש.
שלום זה כאשר אתה קם בבוקר, פותח את הווילונות בחדרך, ורואה לפניך, באור השמש המסנוור, את הפירמידה הגדולה ממלאת את חלונך.
קהיר 8.12.77
ישנתי טוב בלילות. לא כן הצלם שלי, שלמה סתר. ההתרגשות לא הניחה לו. הוא יצא החוצה, אל שומר הראש שהיה מוצב שם, והתווכח איתו שעות על גבי שעות. סתר היה מפקד טנק במילואים. ״כמה טוב להגיע הנה ככה, בשלום, ולא בטנק,״ התוודה.
בחוגי האליטה היינו לא פחות פופולריים מאשר ברחוב. למדתי להעריך את השכבה הזאת של אנשי תרבות, בעלי השכלה מרשימה, שדיברו אנגלית וצרפתית רהוטה ואלגנטית. היה תענוג לדבר איתם על כל נושא שבעולם, ולא רק על פוליטיקה. קינאתי. אין לנו שכבה כזאת בישראל.
אחד מהם היה סיד-אחמד, שפגשתי בו כמה שבועות בלבד לפני כן בלונדון. הוא ישב בקומה החמישית של בניין ״אל-אהראם״, העיתון הרשמי למחצה. בקומה זו ישבו אנשי הרוח ה״גולים״: סופרים חשובים שהשלטון לא התיר את פרסום כתביהם, אך פינק אותם באופן אישי. פגשתי שם כמה מן הסופרים הבולטים ביותר של מצרים, שכתביהם פורסמו בתרגומים בחו״ל.
ידיד אחר היה תחסין באשיר, יועצו של סאדאת. הכרתי אותו עשר שנים לפני כן, כאשר כתבתי את ספרי בניו יורק. אז הציג את עצמו כנציג ״הליגה הערבית״, והיתה לנו שיחה ארוכה. עכשיו הוא הפך למארח שלי והזמין אותי להרצות בפני קבוצת מומחים במועצה ליחסי חוץ. דיברנו, כמובן, על העניין הפלסטיני. הוא אמר לי דבר שלא נמחק מאז מזיכרוני: ״המצרים לא אוהבים את הפלסטינים במיוחד. אבל העם הפלסטיני הוא הקרוב העני שלנו. במסורת שלנו, אדם חייב לדאוג לקרוביו העניים. מצרים לא תנטוש את הפלסטינים לעולם!״
האיש שהרשים אותי יותר מכול היה בוטרוס בוטרוס-ע'אלי (שהישראלים והאירופים, שאינם יכולים לבטא את האות הערבית ע', קראו לו בוטרוס-גאלי או בוטרוס-ראלי), אחד האנשים האינטליגנטים ביותר שפגשתי בחיי. בוטרוס (הצורה הערבית של ״פטרוס״) היה שמו הפרטי וגם חלק משם המשפחה שלו. (נתקלתי בשם המשפחה הזה ביומני בנימין זאב הרצל. כאשר ביקר ״חוזה המדינה״ במצרים נפגש עם בוטרוס-ע'אלי אחר, איש חשוב בממשלה המצרית של אז.)
בוטרוס מילא, למעשה, את תפקיד שר החוץ. השר הרשמי, איסמאעיל פאהמי, התפטר כמחאה על ביקורו של סאדאת בירושלים. בוטרוס היה שר במשרד החוץ, אך לא התמנה רשמית כשר החוץ, מפני שהיה נוצרי-קופטי. לא עלה על הדעת שקופטי יכהן כשר החוץ של מצרים.
סודרה לי פגישה עם השר בלשכתו, בהיכל לבן מפואר בכיכר תחריר. כשבאתי לשם, היה עדיין עסוק במסיבת עיתונאים. עקבתי אחרי ההצגה המרתקת: עשרות עיתונאים זרים המטירו שאלות על השר, והוא ענה במהירות הבזק. תשובותיו היו קצרות ומוחצות, והכול דמה למשחק פינג-פונג של אלופים.
נפגשתי אחר כך עם בוטרוס הרבה פעמים, ונהניתי מכל רגע. הרבה מדבריו נחרתו בזיכרוני, ואני מרבה לצטט אותם. למשל: ״אתם, בישראל, יש לכם המומחים לעניינים ערביים הכי טובים בעולם. הם קראו את כל הספרים, את כל העיתונים ואת כל המאמרים. הם יודעים את הכול - ולא מבינים שום דבר.״ והוא הוסיף: ״הם לא יכולים להבין, מפני שלא חיו אף יום אחד בארץ ערבית.״
כשהקשבתי לו, היה נדמה לי שאני שומע את תמצית החוכמה של ששת אלפי השנים הרצופות של ניסיון פוליטי ודיפלומטי. הקופטים הם צאצאי המצרים המקוריים, שחיו אלפי שנים לפני הכיבוש המוסלמי, ובוטרוס היה התגלמות החוכמה הזאת.
הבעיה היתה לקבוע פגישות איתו. בזמן ההוא היתה רשת הטלפונים בקהיר במצב של קריסה. אחרי השעה שמונה בבוקר פשוט לא היה אפשר להשיג איש, אלא אחרי שעות של ניסיונות, וגם אז רק בנס. בוטרוס נתן לי עצה: לטלפן לו הביתה כבר בשבע בבוקר. היה לי קשה להכריח את עצמי לטלפן לאדם כל-כך מכובד בשעה כל-כך בלתי-אנושית, אבל לא היתה ברירה. עשיתי כך, ולא היו בעיות.
הלימוד לא היה לגמרי חד-צדדי. בוטרוס חקר אותי על הרבה תופעות ישראליות, ואני הסברתי לו הרבה מושגים ישראליים שאי-אפשר למצוא להם הסבר בספרים. למשל: כאשר העלה בגין בפני סאדאת את רעיון ה״אוטונומיה״ לפלסטינים, הסברתי לו שזהו רעיון מאוצר המחשבה הרביזיוניסטי. זאב ז'בוטינסקי הצעיר, שגדל ברוסיה הצארית, הציע את המושג הזה בוועידת הלסינגפורס (הלסינקי) בשנת 1906. הוא ביקש להעניק ליהודים ברוסיה הצארית - שלא היו מרוכזים בטריטוריה אחת, בניגוד ללאומים אחרים ברוסיה - אוטונומיה קהילתית, כלומר ממשל עצמי בענייני תרבות, חינוך, דת וכדומה, ללא שלטון על שטח.
רק מי שלמד את תורת ז'בוטינסקי, כמוני בנעוריי, מבין את משמעות המושג הזה בתורה הרביוזיוניסטית, וכך יכולתי לתת לבוטרוס - ובאמצעותו לסאדאת - את ההסבר על כוונות בגין.
באחת הפגישות, כעבור שנה או שנתיים, הראה לי בוטרוס ידיעה מדהימה שהתקבלה זה עתה: אריק שרון הכריז שאזור הביטחון של ישראל משתרע מגבול פקיסטן עד מרכז אפריקה. בוטרוס נדהם וביקש שאסביר לו את שרון. עשיתי כמיטב יכולתי כדי להסביר לו תופעת טבע זו. סיפרתי לו על האמונה המוחלטת של שרון שהוא האדם היחיד המסוגל להנהיג את ישראל, הבוז שלו לכל הפוליטיקאים האחרים, כולל בגין, והשאיפות הפוליטיות שלו. ״אם אתם רוצים להשיג משהו ממנו,״ אמרתי, ״כדאי לכם להתחנף אליו.״
״בזה אנחנו מומחים כבר אלפי שנים,״ חייך בוטרוס.
ההמשך היה משעשע. סאדאת הזמין את שרון לכפר מולדתו, מיט-אבול-קום, והראה לו את החווה הפרטית שלו. הוא התלונן על בעיות ההשקיה שלו ואמר שאף אחד מן המומחים המצרים לא הצליח להתגבר עליהן. שרון, אז שר החקלאות, התנדב לפתור את הבעיה תוך חודשיים. בשבועות הבאים גייס את כל המומחים והציוד של משרדו, ובתום החודשיים אכן היתה הבעיה פתורה. סאדאת הזמין את המומחים המצרים ואת ראשי צבאו, הצביע על ההישג של שרון ואמר: ״הנה, כולכם לא הצלחתם, והגנרל שרון הצליח!״
מאותו הרגע הפך שרון לתומך נלהב של השלום עם מצרים. עד אז התנגד לשלום והבטיח לבנות מספר רב של התנחלויות חדשות בסיני (״מגדלים באוויר״, בפי העם, משום שבכל התנחלות דמה מהסוג הזה הוקם מבנה שדמה למגדל מים, אלא שלא שימש לשום מטרה). פרשת החווה של סאדאת שינתה את עמדתו, הוא הפך לחסיד השלום, ולבסוף גם הרס את העיר ימית.
בוטרוס-ע'אלי התמנה כמזכ״ל האו״ם, התפקיד הדיפלומטי הבכיר בעולם, אך מכיוון שלא רקד לפי חליל האמריקאים שירת רק תקופת כהונה אחת ולא נבחר שנית.
במשך הזמן למדתי להתאים את עצמי למושגי הזמן המצריים. כשעברתי את הגבול המצרי הייתי מוריד מתג דמיוני בראשי ושוקע בזמן המצרי. זו היתה דווקא הרגשה נעימה. שום דבר לא בער עוד, שום דבר לא היה דחוף, נתתי לעצמו לזרום. ידעתי שבסוף יסתדר הכול באורח מסתורי.
פעם נתקלתי במהנדס גרמני שהיה אחראי להתקנת רשת הטלפונים החדשה בקהיר. הוא נראה לי כמועמד לאשפוז בבית חולים לחולי נפש. היו לו כמה ״טיקים״ עצבניים, הוא לא היה לגמרי נורמלי. הבנתי שהגיע למצרים כמהנדס שפוי, ודי היה בכמה חודשים של עבודה עם עובדים שפעלו לפי לוח הזמנים המצרי כדי לדרדרו למצב הזה.
שיעור אחר על הזמן המצרי קיבלתי בפגישתי הראשונה עם ג'יהאן אל-סאדאת, אשת הנשיא. ביקשתי לערוך ריאיון עם סאדאת עצמו, אך הדבר לא ניתן לי. ייתכן שיועצי הנשיא אמרו לו שזה עלול לסבך את היחסים עם בגין. הדבר לא נאמר לי, כמובן. לא נתקלתי בשום סירוב. המצרים לא אמרו לי מעולם ״לא״, כאילו מילה זו אינה קיימת במילון שלהם. הם רק אמרו לי: ״זה רעיון מצוין, אבל הזמן אינו מתאים כרגע.״ או: ״הנשיא משתוקק מאוד לקבל את פניך, אך הוא כרגע עמוס מאוד ומבקש את סליחתך.״ אחרי זמן מה למדתי שזוהי הצורה המצרית לסרב.
הפגישה עם הנשיא לא הסתדרה, אך שר ההסברה, מורסי סעד-אל-דין, סידר לי פגישה עם הגברת הראשונה. נאמר לי שהגברת ג'יהאן אל-סאדאת תקבל אותי ביום חמישי בשעה שתים-עשרה במשרדה במוסד לשיקום נכי המלחמה בשכונת ״מצרים החדשה״ (הליופוליס).
״משרד ההסברה ישלח פקיד לבית המלון שלך,״ כך הובהר לי, ״וזה ילווה אותך אל הגברת.״
בבוקר הפגישה חיכיתי באי-סבלנות גוברת לפקיד, אך זה הופיע רק עשרים דקות לפני השעה שתים-עשרה. הוא היה גבר צעיר, לבוש לתפארת, שדיבר אנגלית רהוטה. הוא הציג את עצמו כ״אחמד״. ראיתי הרבה צעירים כאלה בבניין המיניסטריון, והם נראו כולם כחסרי עיסוק. אמרו לי שכל בוגרי האוניברסיטאות במצרים זכאים על פי חוק למשרה ממשלתית, ולרובם אין מה לעשות שם.
הצבעתי בעצבנות על השעה המאוחרת, אך אחמד לא התרגש. ״יש די זמן,״ הרגיע אותי בנחת. שאלתי היכן חונה המכונית שלו, והתברר שאין לו מכונית. ״נתפוס מונית,״ אמר בצורה נון-שלאנטית. מסביב למלון היתה תכונה ביטחונית, ועברה כרבע שעה עד שהצלחנו לצאת מהמתחם הסגור ולהגיע למונית. ״אל תדאג, יהיה בסדר,״ אמר אחמד ללא התרגשות.
כדי להגיע מ״מינה האוס״ לשכונת הליופוליס היינו צריכים לעבור את כל קהיר, שהיתה פקוקה כמו תמיד. מרגע לרגע גברה המתיחות שלי. היה ברור שנאחר, ובגדול. ״מה נעשה?״ קראתי בייאוש.
״נתנצל יפה,״ השיב אחמד בשלווה סטואית.
הגענו אחרי השעה אחת בצהריים, איחור של יותר משעה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב מבוכה אך גברת סאדאת קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. היא לא נראתה נרעשת כלל מהאיחור. המזכיר שלה אמנם הודיע לנו שיש לה ישיבה של הנהלת המוסד בשעה אחת וחצי, אך הגברת לא מיהרה. היא ישבה איתי שעתיים.
התאהבתי בג'יהאן ממבט ראשון. אינני מגזים.
היא נראתה לי כאישה המושלמת: תרבותית, אינטליגנטית, יפהפייה, נשית, מחונכת היטב. על אף שהיתה אנגלייה למחצה, דיברה אנגלית במבטא ערבי. היא היתה צעירה ממני בעשר שנים.
נוצר בינינו קשר מיידי. היא תמכה בלב שלם ביוזמת בעלה, ואולי אף דחפה אותו בדרך זו. פתחתי את השיחה בשאלה על פרשה, שעשתה עליי רושם עמוק. ג'יהאן עצמה סיפרה לי מה היה: במהלך מלחמת יום הכיפורים שלחה לה אם ישראלית מכתב, ובו ביקשה ממנה לעזור לה למצוא את גופת בנה שנעלם יחד עם חברו. ג'יהאן פנתה לשר המלחמה המצרי, שציווה לערוך חיפוש יסודי. גופת החבר נמצאה, אך לא גופת הבן. ג'יהאן הודיעה על כך לאם הישראלית במכתב מרגש.
היא סיפרה לי גם על פרשה אחרת. נודע לה שיהודי מצרים נמצאים במצב קשה. העשירים עזבו והעניים נותרו. היא החליטה לבדוק את העניין בעצמה וביקשה לסדר לה פגישה עם הרב הראשי. כאשר התקשרו עם הרב מלשכת הנשיא, הוא שקשק מפחד. ״לא עשיתי כלום!״ אמר. אחר כך ביקש שימסרו לו את מספר הטלפון שלהם, כדי שיוכל להתקשר בחזרה ולוודא שזאת לא מתיחה. לבסוף נפגשו, ובעקבות זאת שכנעה ג'יהאן את בעלה לטפל בעניין.
נפרדנו בידידות, וג'יהאן התפנתה לישיבת ההנהלה של המוסד שלה, שחבריה חיכו לה שם זמן רב.
ביום שבו נפגשתי עם אשת הנשיא הגיעה משלחת ישראלית ל״מינה האוס״ כדי להשתתף בוועידה ערבית-ישראלית גדולה שארגנו המצרים.
סאדאת היה נתון במצב קשה בעולם הערבי. כדרכו, לא התייעץ עם איש לפני שפתח ביוזמת השלום המדהימה שלו. המדינות הערביות זעמו ואיימו להחרים את מצרים. כדי לפייס אותן כינס את הוועידה, שאליה הזמין את כל הממשלות הערביות. זה לא עזר. הן החרימו את הוועידה.
ערב הוועידה באו ראשי השב״כ כדי לעמוד על סידורי הביטחון. כשירדתי מחדרי לארוחת הבוקר הצביע המלצר המצרי על קבוצה של אנשים בשולחן אחר ואמר ״אלה ישראלים״. ניגשתי לשולחנם כדי להגיד שלום בנימוס, כנאה לישראלים בארץ זרה. יושבי השולחן נרתעו תחילה, אך השיבו בנימוס. כך הכרתי בפעם הראשונה את אברהם שלום, ראש השב״כ, שהודח כעבור שבע שנים בעקבות פרשת קו 300, שפרצה בגלל ״העולם הזה״.
ביום פתיחת הוועידה שררה במלון אווירת חג. הגיעו המון עיתונאים ישראלים, מצרים ובינלאומיים. הדגלים הצבעוניים של המדינות הערביות שהוזמנו - אך לא באו - קישטו את הכניסה בשורה ארוכה. לשמחתי גיליתי גם את דגל פלסטין - דגל שעצם החזקתו בישראל ובשטחים הכבושים נענשה בשלוש שנות מאסר.
הוועידה התקיימה בקומה השנייה. כשעליתי במדרגות בא לקראתי אחד מאנשי השב״כ מתנשף ושאל אותי בהתרגשות רבה: ״אורי, אתה בטח יודע. איך נראה דגל אש״ף?״
״זה לא דגל אש״ף,״ השבתי, ״זה הדגל הלאומי הפלסטיני.״ לקחתי פיסת נייר וציירתי את צורתו - שלושה פסים ומשולש.
״אוי ואבוי!״ הוא קרא, ״הם הניפו את דגל אש״ף!״
הוא מיהר חזרה לאולם הוועידה. כעבור כמה דקות הורדו כל הדגלים. ההסבר הרשמי: הניפו אותם רק למעמד הפתיחה.
לוועידה לא היתה כל חשיבות. בגין שלח אליה את מנכ״ל משרדו, איש ליכוד נאמן, אליהו בן-אלישר. זה היה איש תרבותי, נעים הליכות, בעל זקנקן מטופח, אך מנופח מחשיבות עצמית. לא היה לו מושג בעניינים ערביים. בכלל היה לבגין כישרון מיוחד, לבחור לכל תפקיד חשוב את האנשים הכי פחות מתאימים.
לוועידת ״מינה האוס״ היתה תוצאה אחת שלא מצאה חן בעיניי: קהיר התמלאה בישראלים. המעמד של חמשת הראשונים צנח באינפלציה זו. כבר לא היינו מיוחדים.
באחד הבקרים החלטנו, קבוצה של ישראלים, ״להתפלח״ מהמלון ולחמוק משומרי הראש שלנו. תפסנו מוניות והגענו לנהר, שם שכרנו יאכטה יפה ויצאנו לטיול נהדר על מימי הנילוס. (שומר הראש שלי צחק אחר כך על התעלול. ״חשבתם שחמקתם מאיתנו?״ שאל, ״צוות הספינה מורכב כולו מאנשי שירות הביטחון!״)
חרף האווירה המאושרת על סיפון הספינה התלקח ויכוח, שהגיע לטונים גבוהים. שני הנצים היו המשורר חיים גורי וראש המחלקה הערבית של הרדיו, יהודי יליד עיראק. זה התחיל בכך שאיש הרדיו גילה שהביקור בקהיר מילא אותו בגאווה. ״אתם, האשכנזים, חשבתם שבאתם מארצות התרבות ושאנחנו באנו מארצות פרימיטיביות. אמרתם שהיינו שוכני מערות. תסתכלו בקהיר! איזו עיר נהדרת, אילו ארמונות פאר, אילו אוצרות תרבות, איזו היסטוריה מפוארת! אני ממש גאה! זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני ערבי, אני ערבי יהודי!״
חיים גורי הזדעזע. ״אם זוהי התוצאה של השלום, אז אני מוותר על השלום!״ קרא.
גם אני שמחתי. הרי לזאת קיוויתי כל השנים: שהציבור היהודי המזרחי ייזכר בתרבות הערבית המפוארת שאבותיו היו שותפים לה, התרבות הערבית של הרמב״ם ויהודה הלוי. האמנתי תמיד שכאשר הציבור המזרחי יחזור להתגאות בתרבות אבותיו, הוא יצטרף למחנה השלום ויהווה גשר בין העמים.
אבל לצערי היתה זאת התפרצות חד-פעמית. לא היה לה המשך.
כיכר תחריר, שהפכה לימים לשם דבר בעולם, משכה אותי במיוחד. הסתובבו שם טיפוסים מרתקים. אחד מהם היה ״איש מי הוורדים״. הוא היה גבר בגיל העמידה, לבוש היטב, שנראה כאיש עסקים מכובד. כאשר עברתי בכיכר הכיר מיד (השד יודע איך) שאני ישראלי, חיבק אותי בחום ואמר שאני מוכרח לבוא לבקר בחנותו הסמוכה.
״אני כל-כך מאושר לראות ישראלי,״ אמר, ״אחי נהרג במלחמת רמדאן (יום הכיפורים) ליד סואץ. מאז אני מייחל לשלום. ברוך השם שהגענו לזה!״
אחרי הודעה זו לא יכולתי לסרב לו כשמשך אותי לחנות של מי ורדים. שם הגיש לי קפה, דיבר על השלום, ובסוף מכר לי שני בקבוקי ענק של מי ורדים, שלא היה לי שום שימוש בהם.
בימים הבאים ראיתי אותו עוצר תיירים מכל הלאומים, ונראה שלכל אחד מהם היה לו סיפור מתאים. עוד שנים לאחר-מכן סיפרו לי ישראלים שביקרו במצרים על איש מכובד שניגש אליהם בכיכר תחריר, סחב אותם לחנותו ומכר להם בקבוקים של מי ורדים יקרים. לכל אחד מהם סיפר סיפור אחר.
אחרי ועידת ״מינה האוס״ הכושלת נערך אירוע הרבה יותר חשוב: פגישתם של סאדאת ובגין באסמעיליה.
המצרים דאגו להסיע את כל העיתונאים שהתקבצו בקהיר למקום הוועידה על גדת התעלה. שם התקהלו בחוץ, בשעה ששני המנהיגים התבודדו בווילה.
זה היה בסוף דצמבר, ומזג האוויר היה נהדר. המצרים טיפלו בנו יפה. ארי ראט, עורך ״ג'רוזלם פוסט״, דאג לכל הסידורים. ראט, יליד אוסטריה, הוא אחד מאותם גאונים בקשירת יחסים, שנתקלתי בהם מדי פעם. הצנח אותם ממטוס באמצע מדבר הקרח בצפון קנדה, ותוך יום הוא ביחסי ידידות עם ראשי האסקימוסים. שלח אותו לטימבוקטו, וכעבור שבוע הוא מלך הסהרה. מכיוון שכישרון זה חסר לי לגמרי, ממש קינאתי בו.
בעודי עומד שם ומשוחח עם כתב מצרי. גילה אותי עזר ויצמן. הוא קרא לי והכניס אותי לגינת הווילה. שם ישב גבר חסון תחת אחד העצים. עזר הציג אותו בפניי: האלוף חוסני מובארק, סגן-הנשיא, לשעבר מפקד חיל האוויר, כמו עזר עצמו.
״תכיר בבקשה את אורי אבנרי,״ אמר ויצמן למובארק, ״הוא העיתונאי הישראלי הכי קיצוני נגד הממשלה.״
מובארק התבונן בנו בחשד. הוא חשב שעזר מותח אותו. לפי תפיסתו, לא יכול היה להיות ששר הביטחון יהיה מיודד עם אויב המשטר.
פגישת אסמעיליה הסתיימה בכישלון. ידידיי המצרים אמרו לי שבגין חזר בו מכל מה שהוסכם עד כה, וכי המשא ומתן חזר לנקודת המוצא.
בפעם הראשונה התחלתי לחשוש לגורל השלום.
לפני כן כתבתי מאמר, הנראה לי ממרחק של כמעט ארבעים שנה כנבואה עצובה. הוא התפרסם ב״העולם הזה״ ב-15 בדצמבר 1977, תחת הכותרת ״שלום נפרד?״
כתבתי שהשלום עם מצרים כבר הושג. הרי עצם ישיבתי בקהיר מעידה על כך. אך השלום עם מצרים הוא ״שלום קטן״. עלינו לשאוף ל״שלום גדול״, השלום ההיסטורי עם העולם הערבי כולו, ובכללו העם הפלסטיני.
״בנפש המצרית,״ כתבתי, ״שוכנות שתי נשמות. יש נשמה מצרית, שמקורה במצרים העתיקה, והמכוסה בשכבה דקה של ערביות. ויש נשמה ערבית, שגם לה יש שורשים עמוקים בתודעה הלאומית המצרית.
״אפשר לעשות שלום נפרד עם מצרים. זה יהיה שלום קטן, זול, שברירי, ארעי, שפירותיו עלובים. אבל אפשר לנצל את ההזדמנות שנוצרה כדי לעשות שלום גדול, היסטורי, שישנה את תולדות מדינת ישראל מן הקצה אל הקצה. נכון, זה יהיה שלום יקר, שיחייב את ישראל לפנות את כל השטחים הכבושים, פחות או יותר, כדי שתקום בהם מדינה פלסטינית, בצורה זו או אחרת.״
המאמר הסתיים בפנייה אישית למנחם בגין. גייסתי בה את כל מה שידעתי על בגין מהיכרותי האישית איתו, על נקודותיו הרגישות ועל שאיפותיו:
לפניך הזדמנות חד-פעמית, שאולי לא תחזור בימי חייך.
אתה יכול לרשום את שמך בספרי ההיסטוריה, כמי שהביא את השלום הגדול, ההיסטורי, בין ישראל והעולם הערבי.
לא חיים ויצמן, לא דוד בן-גוריון, לא גולדה מאיר, לא תנועת העבודה עשו זאת. אתה, מנחם בגין, מפקד הארגון הצבאי הלאומי, ראש תנועת החירות - אתה יכול לעשות זאת.
האלוהים, שאתה מאמין בו, היטיב עמך ונתן לך הזדמנות זו.
זה לא יהיה קל בשבילך. זה יחייב אותך להחליף את היעד העליון שדגלת בו כל ימי חייך, היעד של ארץ-ישראל השלמה, ביעד אחר, חשוב לאין שיעור יותר.
מעטים האנשים בהיסטוריה שהיו מסוגלים לכך, בגיל 64.
גדול הפיתוי להתחמק, להתחכם, להשיג משהו בזול, לשחק בתעלולים ובפעלולים, נוסח משה דיין.
אך אתה האיש המסוגל לחוש באתגר גדול יותר.
מחכה לך פרס גדול יותר מפרס השלום של נובל: הפרס הגדול של ההיסטוריה העברית, של ההיסטוריה העולמית.
מקהיר הקרובה-רחוקה, במלון ״מינה האוס״, אני שולח לך איחול זה מקרב לב.
מי ייתן שכך יהיה.
אינני יודע אם בגין קרא את המאמר הזה. על כל פנים, הוא עשה את ההפך. הוא רצה לעשות שלום נפרד. הוא היה מוכן לשלם מחיר - החזרת כל סיני והריסת היישובים בחבל ימית - תמורת שלום שהוציא את מצרים מהמלחמה הישראלית-ערבית, ושנתן לו להמשיך ביתר שאת במלחמה בעם הפלסטיני, למען היעד שסימן: ארץ ישראל השלמה.
כמו משה רבנו באגדה הידועה: הוא בחר בגחלים הבוערות, במקום לבחור בזהב. זה היה אסון היסטורי.
בין אם קרא בגין את מאמרי ובין אם לאו, היחסים שלי איתו נשארו תקינים. זה התגלה כאשר ערך בגין את ביקורו הרשמי הראשון במצרים.
במהלך השנים 1978 ו-1979 הגעתי פעמים רבות לקהיר, לפעמים במטוס, לפעמים במוניות ערביות דרך סיני.
כאשר הגיע בגין למצרים בביקור זה, נודע לו שאני שוהה שם. הוא הורה לצרף אותי למשלחת עורכי העיתונים שליוותה אותו. העורכים הללו, שהחרימו את ״העולם הזה״ במשך כל השנים, מחו על כך, אך בגין עמד על שלו.
ליווינו את בגין כאשר ביקר עם סאדאת בפירמידה הגדולה. שם אמר, כידוע, ש״אבותינו בנו את זה״. בגין לא היה מודע לכך שהערה כזאת העליבה את סאדאת ואת אנשיו עד עומק נפשם. הפירמידות הן גאוות כל מצרי. המחקר הוכיח שהן לא נבנו על ידי עבדים, אלא על ידי מצרים חופשיים. לאבותינו הדמיוניים לא היה שום חלק בזה.
באוטובוס לשם גיליתי שמפקד החטיבה שלי מתש״ח, שמעון אבידן, נמצא גם הוא בפמליה. חוש הצדק של בגין אמר לו שזה מגיע לאיש שפיקד על החיילים שלחמו במצרים. העובדה שאבידן היה איש קיבוץ של ״השומר הצעיר״ לא הפריעה לו.
זה נגע גם לי. בגין התחשב בעובדה שלחמתי למען השלום במשך שלושים שנה, מאז קום המדינה, וחשב שזה יהיה אך צודק שאהיה בפמליה הרשמית שלו בביקור השלום. לשם השוואה: זה לא עלה בכלל על דעתו על יצחק רבין כעבור 16 שנים, כאשר טס לוושינגטון בראש פמליה גדולה כדי לחתום על הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן.
ביקורו של בגין הגיע לשיא בארוחה ממלכתית שנערכה למענו על ידי סאדאת בגן אחד הארמונות בהליופוליס, לא הרחק מנמל התעופה. בגין דאג שגם אני אקבל הזמנה מוזהבת.
זה היה ערב קסום. הארמון הלבן המבהיק - אני משוגע לאדריכלות ערבית - היה מואר באור יקרות. האורחים מוקמו מסביב לשולחנות עגולים גדולים, כך שבכל שולחן ישבו ביחד ישראלים ומצרים. הסכו״ם היו מזהב, הצלחות מחרסינה אלגנטית, התפריט הבטיח כל טוב. האווירה היתה מאושרת. המנהיגים דיברו על שלום. הרגשתי שאני חי בסיפור של אלף לילה ולילה.
באמצע הארוחה ניגש שמעון אבידן לשולחני ואמר לי שהוא רוצה להפגיש אותי עם אחד האורחים המצרים ליד שולחנו. ניגשתי אל האיש. הוא הציג את עצמו כאלוף-משנה מצרי, שפיקד בדצמבר 1948 על הפלוגה שהתמקמה על התל העתיק מול עיראק אל-מנשיה, במה שנקרא אז ״כיס פלוג'ה״. מהתל הזה ירה המקלע הכבד את הכדורים חודרי השריון שכמעט שמו קץ לחיי.
לחצנו ידיים בחמימות. שכחנו את האוכל הנהדר והתחלנו לדבר על המלחמה ועל השלום. הסכמנו שבקרוב ננקוט יוזמה משותפת לכנס עצרת של לוחמי תש״ח בחזית הדרום - מצרים וישראלים ביחד.
השלום ריחף באוויר. שמענו את משק כנפיו. היה צריך רק להושיט יד כדי לתפוס אותו.
ב״מבצע ליטני״, אחת הפלישות חסרות התועלת של ישראל ללבנון, עשו כמה חיילים סיור פרטי בנוף היפהפה. הם נלכדו במארב, אחדים נהרגו, אחדים הצליחו לברוח ואחד, אברהם עמרם, נפל בשבי של אחמד ג'יבריל, מנהיג ״החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית״. ג'יבריל היה סוכן סורי, אויב מושבע של ערפאת. הניסיונות לבוא איתו במגע ולהגיע לעסקה כלשהי כשלו, ובאחד הימים קיבלתי טלפון מפתיע: ראש הלשכה של ראש השב״כ, אברהם אחיטוב, הודיע לי שהבוס מבקש לדבר איתי. קבענו פגישה במלון ״שרתון״ בתל אביב.
לקחתי איתי את אמנון זכרוני. לצד אחיטוב נכח בפגישה ראובן חזק, שמילא לימים תפקיד חשוב בפרשת קו 300. הסתבר שהשב״כ ביקש לנצל את יחסיי עם אש״ף כדי להביא לשחרור עמרם. הסכמתי, כמובן, לפעול ככל יכולתי למען שחרורו - הן כדי להציל אדם במצוקה, הן כדי לקדם את עניין השלום.
טסתי לפאריס ונפגשתי עם סרטאווי. אמרתי לו שחוץ מהעניין האנושי יש כאן הזדמנות יוצאת מן הכלל לעשות נפשות לקידום השלום עם אש״ף. אם ערפאת ימסור לנו את השבוי ואנחנו נחזיר אותו למשפחתו בארץ, זה יקנה לנו פופולריות רבה ויוכיח עד כמה חשובים הקשרים שלנו עם אש״ף.
סרטאווי הבין מיד את הפוטנציאל הטמון בפרשה, אם כי הגורל האישי של עמרם לא עניין אותו. הוא טס לביירות, אך חזר בידיים ריקות. נראה שלא היתה אפשרות לערפאת לשחרר את האסיר מבלי לקבל בתמורה אסירים פלסטינים. בסופו של דבר שוחררו 76 אסירים פלסטינים במה שנודע כ״עסקת ג'יבריל״.
בשעה שעסקתי בפרשה זו הזדמן לי לפגוש את בגין במלון ״המלך דוד״, בחגיגת בר-מצווה לבנו של שלמה נקדימון, עיתונאי שהיה מקורב לבגין. כשבגין ראה אותי, נטש את קבוצת המעריצים שהקיפה אותו, ניגש אליי ומשך אותי בזרועי לפינה שקטה. ״שמעתי שאתה פועל למען שחרור השבוי שלנו,״ אמר, ״יישר כוח!״
אחרי חתימת חוזה השלום הגיע זמנו של נשיא המדינה, יצחק נבון, לערוך ביקור ממלכתי במצרים. בניגוד לבגין, ש״אימץ״ אותי במהלך נסיעתו, נבון הזמין אותי מראש עם שאר עורכי העיתונים.
עם נבון היו לי תמיד יחסים טובים, מכיוון שאני ״גיליתי״ את אשתו, אופירה. בשנת 1956 החליט ״העולם הזה״ לערוך תחרות שנתית של בחירת ״צברית״. תמונתה של צעירה בעלת צמה עבה בחלון הראווה של הצלם ארדה, ברחוב אלנבי ליד רחוב ברנר, משכה את תשומת לבי. שלחתי לחקור מי זאת, והתברר ששמה אופירה ארז, פיזיותרפיסטית במקצועה. שידלנו אותה להשתתף בתחרות, והיא זכתה בתואר ״צברית 56'״. לימים נישאה לנבון.
כחבר בפמליה של נבון ביקרתי באבו-סימבל, אצל הפסלים הענקיים של הפרעונים שהועתקו ממקומם המקורי בשל בניית סכר-אסואן. ראינו את הסכר המרשים, שטנו באגם שנוצר על ידי הסכר, ביקרנו בגן הפסלים המהמם של לוקסור ובקברי הפרעונים הסמוכים.
באחד הימים הופיע בכניסת המלון שלי בקהיר אדם שהתעקש לראות אותי. הוא היה מצרי גבה קומה ויפה תואר, בעל הופעה אצילית, והציג את עצמו בשם אחמד עלי עות'מאן. השם הזכיר לי משהו, והאיש עזר לי להיזכר: הוא הגיע ארצה ב-1957, הציג עצמו כעיתונאי מצרי הגולה בצרפת בגלל התנגדותו למשטרו של נאצר. השב״כ חשד בו מלכתחילה, ואחרי שנאספו ראיות לכך שהוא איש שירותי המודיעין המצריים, ובא ארצה כמרגל, הוא נעצר, הואשם ונידון לתשע שנות מאסר. הוא היה מנהיג העצירים בכלא שאטה, שביצעו ב-1958 את הבריחה הגדולה ביותר בתולדות המדינה. עות'מאן תכנן את המבצע בקפידה רבה. לפי כל העדויות, הוא מנע בעד העצירים לפגוע בצוות בית הסוהר, וכך הציל את חיי הסוהרים. הוא ישב בכלא בישראל עד שנת 1966.
בפגישתנו בקהיר עמד על כך שעליי לבקר בביתו בשכונת אל-מהדי, לא הרחק מבית החולים. בביתו היתה תערוכה שלמה של כלי נשק עתיקים וחדשים. הוא היה איש שיחה נעים, סיפר לי שנודע לו איכשהו על הימצאותי בקהיר ושהרגיש צורך, מתוך נוסטלגיה, להיפגש עם ישראלי ולדבר עברית. היה ברור לי שהוא פועל בשליחות שירות הריגול המצרי, ועל כן נזהרתי מאוד. נראה שהוא הסיק שאין סיכוי לגייס אותי, ולא ראיתי אותו עוד.
בכל ביקוריי בחו״ל נהגתי לקחת איתי רדיו טרנזיסטור, ובכל יום השתדלתי לתפוס את שידורי החדשות ב״קול ישראל״. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות מנותק מהמאורעות בארץ, ולו ליום. באחד מביקוריי במצרים שמעתי שקמה תנועת מחאה חדשה, מיסודם של קצינים במילואים, כדי למחות על השתהות בגין בתהליך השלום. קראו לתנועה ״שלום עכשיו״ - סיסמה שנלקחה מסיסמאות תנועת המחאה האמריקאית נגד מלחמת וייטנאם.
שמחתי מאוד, ובחוזרי הביתה התקשרתי לתנועה, אבל היחס של ראשי התנועה החדשה אליי היה צונן, בעצם קר מאוד. ״שלום עכשיו״ רצתה להתמקם בתוך ״הקונסנסוס הלאומי״ וחששה שמא איש ״רדיקלי״ כמוני יקלקל לה את התבשיל.
במשך הזמן התמסדו היחסים בינינו. חבריי ואני היינו יוצאים לרחוב בסיסמה פורצת דרך, ״שלום עכשיו״ היתה מיד מסתייגת ממנה ואף מגנה, ואחרי כמה חודשים או שנים היתה מאמצת את הסיסמה לעצמה, כאילו המציאה אותה. כך לגבי ההכרה באש״ף, כך לגבי הנפת הדגל הפלסטיני, כך לגבי הרעיון של ״ירושלים - בירת שני העמים״, ועוד. התנועה נהגה לסרב בעקביות להשתתף בכל פעולה שחבריי ואני היו שותפים לה. על כך בהמשך.
בכל שנות היוזמה של סאדאת ריחפה באוויר השאלה: מדוע הוא החליט לעלות על דרך השלום - ועוד בצורה כה דרמטית?
הצגתי את השאלה הזאת ליצחק רבין באחת המסיבות שערכה לנו אילנה גור ביפו. זה היה אחרי חצות, מרבית האורחים כבר עזבו, ורבין דיבר אחרי שכבר גמע כמה כוסיות ויסקי. כרגיל אצלו, ככל ששתה יותר כן הפך צלול יותר. הוא נתן לי הרצאה של שעה על מניעיו של סאדאת.
עיקר דבריו: סאדאת ראה מול עיניו כיצד מתגבשת תוכנית שלום אמריקאית, המבוססת על שותפות עם הפלסטינים. כפי שכבר הזכרתי בפרק קודם, לפי תוכנית זו היו שלושה פרופסורים פלסטינים מכובדים, תושבי ארצות הברית, צריכים לייצג את העם הפלסטיני. אילו זה היה מתגשם, היתה מצרים נדחקת ממעמדה המרכזי בעולם הערבי. לכן החליט סאדאת להקדים תרופה למכה ופתח ביוזמתו, שהחזירה את מצרים למרכז הבמה הערבית (והעולמית).
כעבור זמן מה הושמעה אותה גרסה על ידי שר החוץ המצרי לשעבר, איסמאעיל פאהמי, שהתפטר כמחאה על יוזמת סאדאת.
יש להניח שהיוזמה היתה גם חלק ממאמציו של סאדאת להדק את יחסיו עם ארצות הברית, אחרי שגירש את המומחים הסובייטים מארצו ערב מלחמת יום הכיפורים.
היתה לי הזדמנות לשמוע את גרסתו של סאדאת עצמו. באפריל 1980, אחרי שכבר נחתם חוזה השלום, קיבלתי סוף-סוף הזמנה לראיין אותו. מכונית פאר הסיעה אותי לארמון הנשיא ליד סכר הנילוס, שבנה עבד-אל-נאצר מצפון לקהיר. אחרי המתנה קצרה הוכנסתי לחדרו של הנשיא.
איזה רושם עשה עליי האיש מקרוב, פנים אל פנים? הדבר הראשון שהרשים היה מה שנקרא באנגלית ״דיגניטי״, אצילות וגאווה עצמית נטולות יוהרה. כמו להרבה אנשים גדולים, היתה לו מידה רבה של ענווה.
האם היה חכם או טיפש? ההתרשמות שלי היתה שהוא גם זה וגם זה. הוא יכול היה להשמיע משפט בעל חוכמה עמוקה, משהו שהזכיר לי שמולי יושב אדם שבו התנקזה החוכמה של ששת אלפי שנות ניסיון מצרי. שום מנהיג ערבי לפניו ואחריו לא הצליח לדבר אל לבם של הישראלים כמוהו. ומיד ולאחר-מכן, כמעט באותה נשימה, היה מסוגל להשמיע משפט תמים עד כדי טיפשות.
הנה ישב האיש ששינה במחי יד, במחווה גאונית אחת, את גישת הציבור הישראלי למצרים, ואולי לעולם הערבי כולו. ואותו איש היה מסוגל להשמיע דברים, שהעידו על אי-הבנה יסודית של הפסיכולוגיה הישראלית.
הוא היה בעל קומה ממוצעת, בערך בגובה שלי. גון עורו היה כהה מזה של רוב המצרים, עדות לכך שבעורקיו זרם גם דם סודאני. הוא היה לבוש היטב, בחליפה תפורה לתפארת. אחרי שרמז לי לשבת על הספה, תפס מקום מולי על כורסה. כעבור כמה דקות הרגשתי כל-כך בנוח שביקשתי רשות לעשן מקטרת. סאדאת, שהיה מעשן קבוע, הנהן בשמחה, ושנינו שלפנו באותו הרגע את המקטרות שלנו. התאפקתי מלצחוק - כי לשנינו היו מקטרות זהות, דגם מצופה בעור.
הצגתי לסאדאת, כמובן, את השאלה המתבקשת: ״מדוע עשית זאת?״ הוא השיב בסיפור רומנטי: בביקור אצל קרייסקי בווינה הוא שאל את הקאנצלר אם בגין הוא אדם שאפשר לעשות איתו שלום. קרייסקי השיב שכדאי לו להתייעץ עם ניקולא צ'אושסקו, השליט הקומוניסטי של רומניה. ואמנם, סאדאת הציג לצ'אושסקו שלוש שאלות: האם בגין אדם ישר? האם הוא רוצה בשלום? האם יש לו הכוח לעשות את זה? צ'אושסקו השיב על שלוש השאלות בחיוב.
בדרך הביתה טס מטוסו של סאדאת מעל להר אררט בטורקיה, ההר שלפי התנ״ך נחתה עליו תיבת נח אחרי המבול. באותו רגע היתה לו הארה: מדוע לא לטוס לירושלים ולדבר ישר אל לב העם הישראלי?
זאת היתה החלטה ללא תקדים בהיסטוריה: מעולם לא ביקר מנהיג של מדינה בבירתה של ארץ, שעמה הוא נמצא במצב של מלחמה. מעניין שההחלטה נרקמה מאחורי גבם של האמריקאים. פגשתי לימים את השגריר האמריקאי שכיהן אז בקהיר, והוא אישר שלא היה לו מושג, עד ששמע את דברי סאדאת בפרלמנט המצרי. (אגב, גם יוזמת השלום החשובה השנייה, הסכם אוסלו, נרקמה מאחורי גבם של האמריקאים.)
סיפרתי לסאדאת מה קרה כאשר הגיע מטוסו ללוד: ״אני גר באחד הרחובות הראשיים של תל אביב. ברגע שהופעת בדלת המטוס, העפתי מבט החוצה. נפש חיה לא זזה שם - מלבד חתול אחד, שגם הוא חיפש, מן הסתם, מכשיר טלוויזיה!״ סאדאת צחק.
בדיעבד הסתבר שהמהלך היה קצת פחות רומנטי מכפי שסאדאת תיאר אותו. סאדאת לא היה מנהיג קל דעת. אחרי שהחליט מה שהחליט, בדק אם בגין אכן מוכן להחזיר את כל חצי האי סיני, עד המילימטר האחרון. לשם כך ביקש ממלך מרוקו לקיים על אדמתו פגישה חשאית בין שליחי ישראל ומצרים. המלך, שהציע כבר שנים לפני כן למלא שליחות תיווך כזאת, נענה ברצון. בגין שלח את משה דיין, שהפך בסוף ימיו ליונה, וסאדאת שלח שליח רם דרג משלו. בשיחות אלה מסר דיין, כנראה, את הבטחת בגין להחזיר את כל סיני.
במהלך הריאיון איתי פיתח סאדאת באוזניי את חזונו. ״אחרי שישראל תפנה את סיני,״ אמר, ״ארחיב את העיר ימית, אביא אליה מאות אלפי מצרים ואבנה שם נמל עמוק מים.״ זה נראה לי רעיון מצוין. קיומם של עיר מצרית גדולה ונמל חשוב ממש ליד הגבול עם ישראל יהיה הערובה הטובה ביותר לשלום. שום מצרי לא יוכל לחשוב על מלחמה בתנאים אלה. מובן שפרסמתי את הדברים ב״העולם הזה״. אך כשבא היום, הרס אריאל שרון את העיר ולא השאיר בה אבן על אבן, פשוטו כמשמעו. זה נראה לי כמעשה מטופש, שלא לומר מטורף.
באחת הנסיעות שלי למצרים בדרך היבשה ביקשתי את נהג המונית הבדואי לסטות מהכביש ולהיכנס לימית. שם התגלה לי מראה סוריאליסטי. העיר כולה שכבה על האדמה, גג ליד גג, וברחובות טיילו נערות בדואיות עם העזים שלהן. מהיישוב הסמוך, עצמון, לא נותר דבר מלבד קיר הרוס, ועליו כתובת ענקית: ״לעולם לא נעזוב!״
במשא ומתן הארוך - ארוך מדי - על חוזה השלום הוציא בגין את הנשמה לכל המעורבים. הנשיא ג'ימי קרטר, שפעל כמיטב יכולתו להשגת השלום, התחיל לתעב אותו. הבעיה היתה טבועה באופיים של בגין וסאדאת. היתה להם תכונה אחת משותפת: לשניהם היה חוש דרמטי, ושניהם אהבו מחוות גדולות. אך מכאן והלאה לא היה להם שום דבר משותף.
סאדאת לא עסק בקטנות. הוא ראה את התמונה הגדולה, את המרחב ההיסטורי. בתמימותו האמין שאם שני הצדדים רוצים בכנות בשלום, ניתן להניח את עיבוד הפרטים לפקידים. בגין, לעומת זאת, היה עורך דין בנשמתו. למרות - ואולי מפני - שלא עבד מעולם במקצוע זה (הוא היה רק עוזר של שופט פולני), הוא ניגש לכל עניין בגישה משפטית צרה, התעקש על כל פסיק ונקודה, וניסה להתחכם בניסוחים.
זה התבטא בעיקר בוועידה שכינס הנשיא קרטר בקמפ-דייוויד. בגין בא עם ויצמן ודיין, אך סמך בעיקר על אהרן ברק, המשפטן המבריק שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה (ולימים נשיא בית המשפט העליון, שחולל את מהפכת ה״אקטיביזם המשפטי״). בגין התעקש על קוצו של יו״ד. בינו ובין סאדאת לא נדלק ניצוץ של ידידות, כפי שנדלק בין סאדאת ובין עזר ויצמן.
הבעיה לא היתה רק אישית. לשני אישים מיוחדים במינם אלה היו שתי מטרות שונות, ואף סותרות. למרבה הצער, סאדאת לא הבין זאת. בגין רצה להוציא את מצרים ממעגל המלחמה הישראלית-ערבית, כדי להמשיך ביתר שאת במלחמה על ארץ ישראל השלמה. סאדאת שאף לשלום ישראלי-ערבי כולל, ובמרכזו ההתפייסות בין ישראל והעם הפלסטיני.
הפשרה שהושגה בהסכם קמפ-דייוויד היתה כוזבת. סאדאת האמין שהשיג פריצת דרך היסטורית בין ישראל והעם הפלסטיני. בגין הכיר אמנם ב״זכויות הלגיטימיות״ של העם הפלסטיני ובאוטונומיה פלסטינית, שהיתה צריכה להוביל - לדעת סאדאת - למדינה הפלסטינית. אבל בגין לא חלם לא על זה ולא על זה. הוא צירף להסכם מכתב שבו נאמר: בכל מקום שבו רשום בהסכם ״העם הפלסטיני״ הוא התכוון ל״ערביי ארץ ישראל״. מבחינתו היתה האוטונומיה צריכה לחול רק על בני אדם, לא על שטחים.
האם הבין סאדאת שעורך הדין בגין דחף אותו לחתום על ״שלום נפרד״, שהותיר את הפלסטינים בחוץ? האם הבין שזה יביא לנידוי מצרים ולגירושה מהחברה הערבית במשך עשרים שנה ויותר? אל התגובה הערבית התייחס סאדאת בבוז. הוא היה אדם הרבה יותר מדי גאה מכדי להתייחס אל השליטים הערבים כאל שווים, והרבה יותר מדי מצרי מכדי שיקבל הוראות מארצות ערביות אחרות.
קרטר, על כל פנים, לא הבין את בגין. הוא התגאה בחוזה השלום שהשיג, ושלא היה נחתם בלעדיו. ראיתי אותו כאשר בא לנאום בכנסת. התרשמתי מעיניו - עיניים כחולות מאוד וקרות מאוד. (אז גם ראיתי בפעם הראשונה איך פועל ה״פרומפטר״ - שני לוחות זכוכית מוסתרים מעין הצופים שמהם קורא הנואם את נאומו, ויוצר את הרושם כאילו הוא נואם מהלב, לא מן הכתב.)
כאשר הכריז סאדאת על יוזמתו בפרלמנט המצרי, ישב יאסר ערפאת בשורה הראשונה. הוא בא למצרים כדי לתווך בין מצרים ולוב, שביניהן פרץ סכסוך. בראשית דבריו הילל ושיבח אותו סאדאת על מאמציו, וערפאת זרח מנחת.
ואז, לפתע, גילה הנשיא המצרי את תוכניתו המהפכנית לבקר בירושלים. הקהל השבוי שלו מחא כפיים כרגיל. לא בטוח שערפאת הקשיב לדברים ואם תפס באותו רגע את משמעותם. כך או כך, כשכולם מחאו כפיים, גם הוא מחא - וכך צולם. ייתכן שבלבו הסכים ליוזמה. הרי כבר שלוש שנים לפני כן החליט לעלות על דרך השלום עם ישראל.
כשחזר ערפאת לביירות, חיכתה לו שם סערת רוחות. ראשי אש״ף האמינו שהוא נתן את ברכתו ליוזמת סאדאת. איש לא האמין שסאדאת יעשה צעד כזה מבלי להתייעץ מראש עם המנהיג הפלסטיני. בפעם היחידה בכל דרכו הארוכה עמד ערפאת מול מרד כללי של אנשיו, עד כדי אפשרות של הדחה. היה דרוש לו כל כישרונו הרב כדי להרגיע את חבריו ולמנוע פילוג. הוא הצטרף להתנגדות הערבית הכללית ליוזמת סאדאת.
עיצאם סרטאווי היה גם הפעם יוצא מהכלל. כשפגשתי אותו בפאריס, הוא אמר לי שעל הפלסטינים לתמוך בסאדאת. הוא האמין שסאדאת לא יבגוד בפלסטינים, וראה במצרים את בעלת החסות העיקרית של העניין הפלסטיני. בזה, אגב, הוא לא היה חריג: רוב אנשי אש״ף שהכרתי במרוצת השנים השליכו את יהבם על מצרים וראו בה אומה-אחות. רובם גם שנאו את סוריה וראו בה אויבת מושבעת של השאיפות הפלסטיניות. ולא בכדי - שליטי סוריה לא היו מוכנים מעולם להכיר ב״עצמאות ההחלטה״ הפלסטינית. בעיניהם היתה פלסטין חלק מהמולדת הסורית הגדולה (הנקראת בערבית ״אל-שאם״), יחד עם לבנון וירדן, ועל כן דרשו תמיד שאש״ף יציית להוראותיהם.
כאשר הושג בסוף הסכם השלום עם מצרים, היה ברור לי שזהו אכן השלום שהזהרתי מפניו, השלום הנפרד, שלום בלי הפלסטינים.
חודש לפני כן חזרתי לכנסת, הפעם בשם של״י, והיה עלינו להחליט איך להצביע על הסכם השלום. טענתי שיש להצביע בעדו, על כל פגמיו, מכיוון ש״טוב שלום גרוע ממלחמה טובה״. חבריי בשל״י הסכימו איתי. ההסכם אושר על ידי הכנסת בעזרת קולי וקולות שאר סיעות האופוזיציה, בעוד שרבים מאנשי הליכוד הסתייגו ממנו. כמה ח״כים, ובראשם גאולה כהן, אף פרשו מהליכוד.
יוזמת סאדאת אישרה את התיאוריה שלי, שניתן לשנות את דעת הקהל מן היסוד, אבל רק באמצעות מעשה דרמטי גדול. בבואו לירושלים פנה סאדאת לרגש של האדם הישראלי - ללבו יותר מאשר לראשו. ״האיש ברחוב״ אהב אותו מהרגע הראשון והאמין לו. אחרי ארבע מלחמות עקובות מדם עם מצרים, שבהן נפלו אלפי צעירים ישראלים, היה הציבור הישראלי מוכן לאמץ את מצרים ללבו.
אך נראה שהאירוע הדרמטי לא הספיק כדי לשנות מן היסוד את היחס הישראלי לכל העולם הערבי, ובעיקר לעם הפלסטיני. העוינות כלפי העם הפלסטיני, הטבועה עמוק במפעל הציוני, היתה חזקה מדי מכדי שהלם אחד - ולו גם ההלם של סאדאת - יצליח לשבור אותה. הוא לא הספיק כדי להפוך את ״השלום הקטן״ ל״שלום הגדול״. להפך, האהבה החדשה למצרים עקפה את העוינות האנטי-ערבית המקובעת של ישראל. נאמר בישראל שבעצם ״המצרים אינם ערבים״, ושהם בכלל עם אחר לגמרי, צאצאי הפרעונים.
הכיבוש נותר במקומו. בגין אף לא חלם לשנות את המדיניות כלפי הפלסטינים ולוותר על חלקי ארץ ישראל. משום כך לא היה יכול השלום החם להחזיק מעמד, ובהדרגה הפך לשלום קר, ולבסוף לשלום קפוא. המצרים חשבו שבגין רימה את סאדאת. ככל שפגה במצרים האמונה שהנה, ממש או-טו-טו, תקום סוף-סוף המדינה הפלסטינית, השתרשה ההרגשה שמצרים בעצם בגדה באחים הפלסטינים. זה גרם ברחוב המצרי לתחושה של בושה והשפלה.
בשנים הראשונות אחרי ההסכם עוד הרביתי לבקר במצרים. יחס האיש ברחוב לישראלים המשיך להיות חם, בייחוד מצד הסוחרים בשווקים. אבל ההילה שעיטרה את השלום דהתה. מה גם שלא התגשמה האמונה התמימה שהשלום יביא למצרים שגשוג כלכלי. העוני רק העמיק.
רצח סאדאת ב-1981 שם קץ לתקופה של חדוות השלום ופתח את תקופת השלום-ללא-חדווה. השלום המעשי נשמר, מפני שתאם את האינטרסים של שני הצדדים. אבל הוא היה מלווה עתה בטעם מר. אגב, בניגוד לאמונתם של ישראלים רבים, הרואים בישראל את מרכז העולם, סאדאת לא נרצח בגלל הסכם השלום, אלא מפני שרדף עד חורמה את האחים המוסלמים ואת שאר קנאי האסלאם.
טסתי לקהיר להלוויה, אירוע עצוב. חיבבתי וכיבדתי את האיש. הוא היה דמות היסטורית. ניגשתי לביתה של משפחת סאדאת, לא הרחק מהשגרירות הישראלית, כדי למסור תנחומים לג'יהאן. החלפנו זיכרונות, וסיפרתי לה על המקטרות הזהות שלנו בפגישתי איתו. ג'יהאן הבטיחה מיד לתת לי כמתנה את המקטרת הזאת של בעלה. היא אכן שלחה לי מקטרת. אבל זאת היתה מקטרת חדשה, היישר מהחנות.
סמוך לחתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי, נערך באמריקה מפגש לדיון בשלום. לצד כמה מאנשי הרוח היהודים החשובים בארצות הברית, הוזמנה מישראל משלחת של אנשי ״שלום עכשיו״, של מפ״ם ושל המועצה שלנו.
טסנו דרך פאריס, וכבר בדרך התחילו התקלות. מטעם מפ״ם היה אמור להשתתף ידידי הוותיק, ח״כ דב זכין, חבר קיבוץ להבות הבשן. בדרך מהארץ שמע שהוזמן גם נציג אש״ף, עיצאם סרטאווי. הוא נבהל ונשאר בפאריס.
הכנס עצמו לא היה מעניין במיוחד. אנשי השלום היהודים מאמריקה התגלו כמי שדבקים בכל הסיסמאות הישנות. כשהעליתי את החשיבות של אש״ף כשותף לשלום, נתקלתי בהתנגדות חריפה. האיש הקרוב ביותר אלינו, כך חשבנו, היה הרב ארתור הרצברג, שנחשב באמריקה כאיש השלום העקבי ביותר. כנהוג באמריקה, נפגשנו איתו בארוחת הבוקר. הרצברג הרס את כל תקוותינו: ״אין באמריקה שום ציבור יהודי התומך בשלום עם אש״ף,״ אמר.
סרטאווי חיכה לנו בפאריס, ומסרנו לו דו״ח על השיחות. נראה שהוא נפגש שם גם עם אנשי ״שלום עכשיו״, דדי צוקר ויולי תמיר, שחזרו גם הם מהמפגש באמריקה. הדבר נודע איכשהו, ובקרב ״שלום עכשיו״ פרץ סקנדל גדול. צוקר ותמיר גורשו מהתנועה. כעבור שנים, כאשר אנשי ״שלום עכשיו״ קיבלו סוף-סוף את גישתנו לגבי אש״ף (כמו שקיבלו את שאר תפיסותינו, תמיד באיחור של כמה שנים), ניסו להשכיח את האפיזודה הזאת.
נתקלנו בשני אנשי ״שלום עכשיו״ בנמל התעופה הצרפתי. שוחחנו על דא ועל הא, וניסינו לשכנע אותם שהמגעים עם אש״ף חיוניים להתקדמות לקראת השלום. הופתעתי מהיחס הקריר מאוד של יולי תמיר אליי, יחס שגבל בעוינות. היא היתה צעירה יפהפייה, ובדרך כלל הסתדרתי עם נשים יפות. לא הפעם. גם כשמונתה לשרת החינוך, הבחנתי באותה עוינות. מעולם לא הבנתי את מקורה.
כזכור, על הקמת ״שלום עכשיו״ שמעתי באחד מביקוריי במצרים. הקשבתי בחדרי במלון ״שרתון״ לחדשות ״קול ישראל״. נאמר שקבוצת קציני מילואים חתמה על עצומה למען השלום עם מצרים, שהמשא ומתן עליו דשדש, והקימה תנועה עממית כדי לדחוף את בגין בכיוון הנכון. הקבוצה קראה לעצמה ״התנועה לשלום״, אך על הבמה התנוססה סיסמה אמריקאית מתקופת מלחמת וייטנאם: ״שלום עכשיו״. התקשורת נאחזה בסיסמה זו, וכך למעשה נכפה השם על התנועה החדשה.
המייסדים קראו לציבור לחתום על טופסי הצטרפות ולשלוח אותם בדואר. בדיוק אז קרה אסון: לוחמים פלסטינים ירדו בחוף מדרום לחיפה, השתלטו על אוטובוס מלא בנוסעים והסיעו אותו דרומה. לפני שהאוטובוס הגיע לתל אביב הוא נעצר בידי כוחות הביטחון, ובחילופי האש נהרגו רבים מהנוסעים. לא נחשף עד היום כמה נהרגו מכדורי הפלסטינים וכמה מכדורי המשחררים. למחרת היום פתח צה״ל ב״מבצע ליטאני״ בדרום לבנון.
לרגל המאורעות הללו החליטו יוזמי ״שלום עכשיו״ לדחות הפגנה שתכננו. אבל לתדהמתם הודיעו להם מהדואר שהצטברו אצלם שקים רבים, מלאים בטופסי הצטרפות. התנועה התאוששה, ולמרות המבצע הצבאי כונסה עצרת בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). הגיעו רבבות. כך יצאה התנועה לדרך.
יחסיי עם תנועה זו היו תמיד בעייתיים. בהתחלה עוד הוזמנתי לכמה פעולות, אך אז התנועה ניתקה את היחסים. במשך עשרות שנים החרימה אותי לגמרי. בשיחות פרטיות הסבירו ראשיה שאני ״רדיקלי מדי״. התנועה החליטה לפעול במסגרת הקונסנסוס הלאומי, כדי ששוחרי שלום מתונים יוכלו לפעול בה. לכן התנגדה למשא ומתן עם אש״ף והעלתה על נס את אופייה הציוני בכל הזדמנות.
זה לא נראה לי בלתי-הגיוני. בראשית ימי ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״ יצרתי את תיאוריית ״הגלגל הקטן״, שליוותה אותי גם בהמשך, כאשר קם מחנה של״י. ולאחר-מכן ״גוש שלום״. לפי תיאוריה זו, הפעולה שלנו דומה לתמסורת של גלגלי שיניים. במרכזה עומד גלגל קטן, בעל כוח מניע עצמאי חזק. הוא מזיז גלגל יותר גדול, המניע מצדו גלגל עוד יותר גדול, וכן הלאה. בתמונה זו היוו חבריי ואני את הגלגל הקטן. התאים לי מאוד ש״שלום עכשיו״ תהווה גלגל יותר גדול, פחות רדיקלי, שיוכל לגייס המונים.
אבל ההסתייגות של אנשי ״שלום עכשיו״ מאיתנו תורגמה לא פעם לעוינות ממש, וכאשר נתקלנו בהם בשטח ביקשו מאיתנו להתרחק מהם. ״שלום עכשיו״ לא היתה מעולם גוף דמוקרטי והיא נשלטה בידי קבוצה קטנה, שאיש לא בחר בה ושלא הוחלפה מעולם. היה קשה לשנות יחס זה. בפועל שלט בתנועה איש אחד, עו״ד בצלאל (״צלי״) רשף, ועל פיו נשק כל דבר, עד שהתנועה התנוונה ושקעה. כיום זוהי תנועה קטנה, שאינה יכולה לגייס המונים. החלק המשמעותי בה הוא מחלקת חקירות קטנה, העוקבת אחרי התפשטות ההתנחלויות.
בשעה ששהיתי באמריקה בכנס שהזכרתי, פנו אלי אנשיו של קרייסקי והודיעו לי שהקאנצלר נמצא גם הוא בעיר ומבקש להיפגש עם אנשי המועצה שלנו. גם הפעם נפגשנו בארוחת בוקר. אני מתעב נוהג אמריקאי זה. את הארוחה הזאת אני אוהב לאכול לבדי ובשקט.
אחרי הארוחה לקח אותי קרייסקי הצדה. יש לו רעיון, אמר לי, והוא רוצה להתייעץ איתי. מישהו הציע לו תרומה גדולה לחגיגת יום ההולדת שלו. במקום לבזבז את הכסף על שטויות, הציע קרייסקי לייסד קרן, שתחלק מדי שנה פרס לעושי שלום. הוא החליט להעניק את הפרס הראשון לעיצאם סרטאווי ולישראלי. מה דעתי?
תמכתי ברעיון ובהענקת הפרס לסרטאווי, אך נמנעתי מלהציע את חתן הפרס הישראלי. היה ברור לי שקרייסקי יציע אותי, מכיוון שאני הייתי האיש שדחף אותו לעסוק בעניין הפלסטיני מלכתחילה. נדהמתי כאשר קרייסקי אמר לי שהוא מציע את לובה אליאב. ״זה יהיה יותר קל,״ אמר, ״מכיוון שלובה היה בעבר מזכ״ל מפלגת העבודה, שהיא מפלגת-האחות של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית.״ הסתרתי את רגשותיי ותמכתי בהתלהבות ברעיון, וכך הוכרז שפרס קרייסקי יוענק לסרטאווי ולאליאב.
חזרתי לארץ וסיפרתי ללובה על הכבוד שנפל בחלקו. להפתעתי הגיב תחילה בזעם. ״איך זה החליטו על כך מבלי לשאול אותי?״ רתח. אך בהדרגה התרכך, מה גם שאמרתי לו שהטקס יזכה בפרסום רב בעולם ויעזור לנו לקדם את רעיון השלום הישראלי-פלסטיני.
בצד השני היתה הבעיה יותר קשה. באש״ף נטו הרוחות באותה עת נגד מאמצי השלום. הפלגים היותר קיצוניים הפעילו לחצים על ערפאת, וזה, כדרכו, העדיף את אחדות התנועה על פני החלטת רוב. הוחלט להורות לסרטאווי לסרב.
סרטאווי התפוצץ מזעם. הוא התגאה מאוד בקשרים שקשר עם קרייסקי, ראש הממשלה של מדינה אירופית חשובה, שהבטיח לפתוח את שערי אירופה בפני אש״ף. הוא היה בטוח שהקאנצלר ייעלב אם יודיע לו על סירובו לקבל את הפרס, אחרי שכבר יצאה הודעה פומבית על האירוע. הוא פעל בהתאם לאופיו: הפר את ההוראה המפורשת של מוסדות אש״ף והלך לקבל את הפרס.
הצרה היתה שגם לובה פעל בהתאם לאופיו. הוא היה אידיאליסט ומסור לאידיאלים שלו בגוף ובנפש, אבל חסרה לו הרגישות לבעיות הזולת. הוא לא הבין את המצב המסוכן שבו היה נתון סרטאווי, וחשב רק על המצב העדין שבו נמצא הוא עצמו.
בארץ נחשב אש״ף לארגון טרוריסטי. כל פגישה עם אנשי הארגון היתה בגדר עבירה חמורה על חוקי הביטחון. כדי להצדיק את מעשהו, נשא לובה בטקס נאום שהיה כל-כולו שיר הלל לוהט לציונות.
מבחינת סרטאווי, זה היה אסון. בעיני הפלסטינים, הציונות היא התגלמות הרשע. הציונות גזלה מהם את ארצם, הציונות גירשה את רוב בני עמם מבתיהם ומנחלתם. לחבק ציוני זה היה כמו לחבק חיה רעה.
ערפאת הלך על חבל דק. הוא נצמד להחלטת המועצה הלאומית הפלסטינית, שקבעה שמותר לקיים מגעים עם ישראלים דמוקרטים ומתקדמים ״הנאבקים באידיאולוגיה ובמעשים של הציונות״. ערפאת טען באוזני עמיתיו שאנחנו בדיוק כאלה, על אף שאנחנו הגדרנו את עצמנו כציונים.
פרטי הטקס בווינה נפוצו ברחבי העולם הערבי. סרטאווי הותקף מכל עבר. היו שדרשו להדיח אותו מתפקידיו, היו גם מי שדרשו להעמידו לדין ולהוציאו להורג. איש לא יצא להגנתו. באחד הימים השאיר לי הודעה טלפונית במענה האוטומטי שלי וביקש שאתקשר איתו באופן דחוף. מצאתי אותו במשרדו בפאריס, ״אני טס לביירות to face the music,״ אמר.
ביטוי אמריקאי זה - שאיש אינו בטוח מה מקורו - אומר שמישהו שעשה מעשה רע עומד להתעמת עם התוצאות. סרטאווי ראה את הסכנה בכל חומרתה ולא היה בטוח שיחזור מביירות. הרגשתי שחשש לחייו, וידעתי שחששו מוצדק. לבסוף טילפן - ושוב מפאריס. הוא יצא מהעניין בשן ועין. ערפאת התייצב לימינו בכל כוחו והבהיר שסרטאווי פועל מטעמו. יריביו הסתפקו בנזיפה.
הידידות המשולשת בין קרייסקי, סרטאווי וביני התהדקה בהתמדה. קרייסקי הזמין את שנינו, וגם כל אחד מאיתנו לחוד. סרטאווי ואני נפגשנו גם בלי קרייסקי. באחת הפגישות המשולשות הבטיח לנו הקאנצלר שאם אחד משנינו יהיה בצרה, הוא ישתמש בכל כוחה של הממשלה האוסטרית כדי להגן עלינו.
בדרך כלל היינו לנים בווינה בבית מלון קטן בלב העיר, מלון מייארהוף. היתה לו מעלה גדולה: הוא לא היה בולט ומפואר. הוא שכן ברחוב צדדי קטן של רחוב קרנטנר המרכזי (לא הרחק מבית האופרה). היה קל להיכנס אליו ולצאת ממנו מבלי למשוך תשומת לב. סרטאווי השתמש תמיד בפסבדונים ״ד״ר עות'מאן״ והפקידים המקומיים רשמו ״ד״ר אוטמן״, שם אוסטרי שגרתי.
באחד הימים שאל קרייסקי אם אני מוכן להילוות אליו לטיול. הוא היה עסוק במערכת בחירות והתכוון לסייר בכמה מחוזות בחירה בדרום-מזרח אוסטריה. ״משעמם לי,״ אמר, ״אשמח אם יהיה לי מישהו שאוכל לנהל איתו שיחה אינטליגנטית.״ שוחחנו יום שלם במכונית, תוך נסיעה ממקום למקום.
במהלך נסיעתנו שפך את לבו על ראשי מפלגת העבודה בארץ. זה לא היה חדש בשבילי. במשך שנים עקבתי אחרי העדפותיו. היו תקופות שבהן הילל את שמעון פרס ובז ליצחק רבין, והיו תקופות שבהן התהפכו היוצרות. אני חושש שהשיפוט הזה היה מושפע מיחסם האישי אליו. פעם כתבתי לרבין מכתב שבו הפצרתי בו לשנות את יחסו השלילי לקאנצלר. כתבתי שקרייסקי דומה בעיניי למאהב נכזב - הוא אוהב את ישראל בסתר לבו ורוצה לעזור לה, אך נפגע שוב ושוב מיחסם המבזה של ראשי ישראל אליו.
ממשלת ישראל, כמובן, לא יכלה לסבול מנהיג יהודי בעולם שהכריז על עצמו כעל לא ציוני ושלא רקד על פי החליל שלה. הרי גם הנרי קיסינג'ר היהודי עורר זעם בכל פעם שהעדיף את האינטרס האמריקאי על האינטרס הישראלי. אנשי ימין קרא לו ״JEWBOY״, מילת גידוף אנטישמית מובהקת. את קרייסקי תיעבו בארץ עוד יותר.
באותה נסיעה זלזל קרייסקי בעיקר ברבין ״Der hat’s nicht in sich״ - פסק - ביטוי גרמני שקשה לתרגם אותו. בעברית קלוקלת אפשר לומר: ״אין לו את זה.״ בייחוד בז לראשי מפלגת העבודה מפני שלא טרחו לבנות את מפלגתם ולשמור על כוחה. במשך היום ראיתי איך מומחה אמיתי עושה זאת: בכל מקום שעצרנו נשא הרצאה בלשון עממית בפני חברי מפלגתו, ואחר כך ישב עם העסקנים המקומיים, התעניין בחייו הפרטיים של כל אחד מהם, שמע בסבלנות עילאית את משאלותיהם ואת תלונותיהם והבטיח לטפל בהן. רבין אף לא היה חולם לעשות זאת.
כפוליטיקאי אמיתי, לא שכח קרייסקי לרגע את האינטרס הלאומי של אוסטריה. הוא היה מודע היטב לאינטרסים הכלכליים של התעשייה האוסטרית בעולם הערבי. אך בעיקר ביקש הגנה מפני פעולות הטרור שבוצעו על אדמת אוסטריה בידי קיצונים פלסטינים. אני בטוח ששירותי הביטחון האוסטריים פעלו בשיתוף פעולה הדוק עם מנגנוני הביטחון של אש״ף כדי לסכל את מעשי אבו-נידאל, הטרוריסט הפלסטיני שהכריז מלחמה על ערפאת ואנשיו. בין השאר ביצע הארגון של אבו-נידאל פיגועים נגד מוסדות ואישים יהודים בווינה.
באחד הערבים אכלנו - סרטאווי ואני - ארוחת ערב ברובע גרינציג, אזור בתי המרזח בווינה. שנינו אהבנו את שפע הבשרים והבירה במקום. בצאתנו מהמקום לקראת חצות, כשאנחנו שבעים וטובי לב, פגשנו ליד הדלפק את ארווין לאנץ, שהיה אז שר הפנים של קרייסקי. המשטרה האוסטרית לכדה את אחד הטרוריסטים של אבו-נידאל, שהתחפש כאיש פת״ח. סרטאווי הפציר בלאנץ למסור לו את האסיר ״רק לכמה שעות״, ואז יגלה את כל סודות הארגון של אבו-נידאל.
בתנועה של ייאוש פנה לאנץ אליי ואמר בגרמנית: ״אנא, תסביר למר סרטאווי שאצלנו באוסטריה אי-אפשר להשתמש בשיטות כאלה...״
בעיניי היה קרייסקי אחד היהודים הגדולים באירופה, אחרון דור המנהיגים ההומניסטים, שהצטיינו בחוכמת החיים שלהם. גם פייר מנדס-פראנס היה כזה.
את מנדס-פראנס הערצתי מרחוק. כראש ממשלת צרפת באמצע שנות ה-50 היה לו האומץ לעשות שלום עם הו צ'י-מין בווייטנאם, ואחר כך עם חביב בורגיבה. אילו היה מחזיק מעמד בשלטון, ייתכן שהיה מצליח לעשות שלום גם עם אלג'יריה. אבל הוא כשל כאשר עשה את המעשה האמיץ ביותר שניתן לעשות בצרפת: הוא הכריז מלחמה על היין, ודרש מהצרפתים לשתות חלב. זה היה יותר מדי. הצרפתים הפילו אותו.
פגשתי אותו לראשונה במלון ״המלך דוד״ בירושלים, זמן קצר אחרי הקמת ״המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני״. ליוויתי את נשיא המועצה, אליהו אלישר. שני היהודים הספרדים הקשישים דמו זה לזה.
מנדס-פראנס, צאצא של משפחה יהודית-פורטוגלית שגורשה ממולדתה, תפס מיד את החוכמה שברעיון השלום הישראלי-פלסטיני. הוא עזר לנו בכל דרך שיכול. באחד הימים הודיעה לי ג'ויס בלאו, עוזרתו הנאמנה של אנרי קוריאל, שסידרה לי פגישה איתו בביתו. הוא גר עם אשתו ברובע יוקרתי בפאריס והיתה לנו שיחה ארוכה. הוא דיבר, כמובן, אנגלית רהוטה.
בשיחה הוא מתח ביקורת קשה על יאסר ערפאת, ששהה אז עדיין בביירות. כששאלתי אותו מה היה ממליץ לערפאת לעשות, אמר: ״הוא צריך לקום ולהתייצב במחסום הישראלי לירדן. אם יירו בו במקום - מה טוב. יהיה לעם הפלסטיני מארטיר (קדוש מעונה). אם ישליכו אותו לכלא - גם טוב. הוא יגלם בעיני העולם את המאבק הפלסטיני לשחרור.״