מתוך זיכרונותיו של אורי אבנרי · from the memoirs of Uri Avnery
רחף עם העכבר או הקש על מילה מודגשת כדי לראות ניקוד, הגדרה בעברית ותרגום לאנגלית.
Hover or tap a highlighted word to reveal niqqud, a Hebrew definition, and an English translation.
עם התקרב הבחירות לכנסת התשיעית התעוררה בי הקדחת הפוליטית מחדש. לא השלמתי עם גירושי מהכנסת בבחירות הקודמות. האמנתי שהדבר קרה כמעט בטעות. הרבה בוחרים טענו באוזניי שהיו מצביעים בשבילנו, אילו היה עולה על דעתם שיש סכנה שלא נעבור את אחוז החסימה.
בסוף 1976 הוחלט להקדים את הבחירות לכנסת התשיעית ל-17 במאי 1977. החלטתי לנסות מחדש.
קודם כול חזרתי לשמה המקורי של הרשימה, השם שהצליח בשתי מערכות בחירות לכנסת: ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״. זרקתי הצדה את השם ״מרי״, שהביא לנו כישלון במערכה השלישית. לא אהבתי את השם הזה מלכתחילה, והייתי בטוח שהחלפת השמות היתה אחת הסיבות לכישלון ב-1973.
חיברתי מצע חדש. אני די גאה בו גם היום. הוא הופיע בחוברת יפה, שנשאה את השם: ״77' - תוכנית לישראל אחרת״. היו בה עשרות סעיפים. הראשון דרש לחוקק חוקה כתובה. השני הציע להקים בית שני לפרלמנט: ״מועצת המדינה״, רעיון שהעליתי בכנסת כבר ב-1965. השלישי הציע להנהיג במפלגות בחירות מוקדמות (״פריימריז״), רעיון שהיה אז חדש. השישי הציע בחירה ישירה של ראש ממשלה, רעיון שגם הוא היה אז חדש, ושהוגשם לימים (ונפסל אחר כך). וכן הלאה.
לא הייתי אופטימי. היינו במעמד של רשימה חדשה. משמע, היינו זקוקים שוב לאיסוף חתימות, ולא היינו זכאים למימון ממלכתי. לא היה לנו כסף. הייתי אמנם עסוק בעריכת השבועון ובמגעים עם אש״ף, שהגיעו להילוך גבוה, אבל נכנסתי לפעולה בכל המרץ. התרכזנו בפעולות שלא עלו כסף: פגישות עם בוחרים ״על כוס קפה״ בגלריות ובבתי קפה. האווירה היתה טובה, וגם הפעם התקבצו סביבנו אנשים מצוינים. אך בלבי קינן חשש. לא הייתי בטוח שיש בכוחנו לעבור את אחוז החסימה.
גם המצב הפוליטי לא היה לטובתנו. אמנם, איש לא חלם עדיין על ״מהפך״. נצחון המערך נראה מובן מאליו. בהערכה שפרסמנו בגיליון הראשון של 1977 חזינו 41 מנדטים למערך, 36 לליכוד, 3 לשלומציון של שרון, 14 לכל הדתיים, 6 לרק״ח (כפי שנקראו אז הקומוניסטים של מוסקבה), 1 לר״צ, 1 למוקד ו-1 לעצמנו. למפלגה החדשה, ד״ש, צפינו 6 מנדטים.
בעיקר פחדנו מד״ש. זאת היתה רשימה אופנתית חדשה, שבראשה עמד יגאל ידין, רמטכ״ל לשעבר וארכיאולוג רב-יוקרה. מה גם שד״ש פנתה לאותו הציבור שאליו פנינו גם אנחנו.
כבר בינואר 1977 פרסמתי קריאה להקמת ״חזית שלום״ מאוחדת של רשימות השלום, כדי להוות בכנסת הבאה כוח משמעותי. הדוגמה שעמדה לנגד עיניי היתה הקמת הליכוד, האיחוד הימני שקם בבחירות הקודמות. לא היו לי הרבה תקוות. זכרתי את מה שאירע בבחירות האחרונות, כאשר עמיתינו הוליכו אותנו שולל, העמידו פנים כאילו הם מעוניינים באחדות וברגע האחרון בעטו בנו והקימה רשימה מתחרה בשם ״מוקד״.
אלא שהפעם היו הנסיבות שונות. להפתעתי, להצעה שלי היו הדים. גם אנשי ״מוקד״ חששו שלא יעברו את אחוז החסימה, ונוצר גורם שלישי בשטח: קבוצה של פורשים ממפלגת העבודה, שהתקבצו סביב לובה אליאב, מזכיר מפלגת העבודה לשעבר שהתייאש ממפלגתו ונטש אותה. תחילה הצטרפו אליאב וחבריו לר״צ, מפלגתה של שולמית אלוני, אך כשזו התנגדה בתוקף למגעים עם אש״ף, פרשו גם ממנה.
הופעתו של לובה פתרה בעיה חמורה, המקשה על כל איחוד של מפלגות: מי יעמוד בראש? לובה היה מועמד אידיאלי לתפקיד זה. הוא היה איש מוערך, מקובל על כולם, לא רדיקלי מדי, אדם שידע להסתדר עם אנשים. הוא הקרין יושר ואמינות. הקבוצה של לובה כללה את שני חבריי מה״מועצה למען שלום ישראלי-פלסטיני״, מתי פלד ויעקב ארנון. בבחירות הקודמות הם הקימו קבוצה בשם ״בכל זאת מערך״, אך אחרי הבחירות הם התייאשו מהמערך והצטרפו לקבוצתו של לובה, שכללה גם את רות, גרושתו של דיין.
שלוש הקבוצות הפכו לחמש. כולנו חפצנו שיהיה לגוף החדש גם מרכיב יהודי-מזרחי ומרכיב ערבי. ואליד צאדק חאג'-יחיא, בן משפחה מיוחסת מכפר טייבה, הביא קבוצה ערבית. סעדיה מרציאנו הביא רסיס מקבוצת ״הפנתרים השחורים״.
המרכיב המזרחי גרם למרב הבעיות. לובה חשב, כמוני, שאחת המשימות החשובות ביותר של מחנה השלום היא לרכוש את לב הציבור המזרחי. אך בעוד שאני ראיתי בכך תפקיד עמוק של שינוי תודעתי, לובה ראה בה כמעט בעיה טכנית. כדרכם של אנשי מפא״י בשעתו, היה בטוח שדי באימוץ עסקנים עדתיים.
כאשר דיבר לובה על הרכבת הרשימה לכנסת, הוא הפתיע אותנו בדרישה כמעט אולטימטיבית: להרכיב רשימה ״פריטטית״ [=שווה] שכל מועמד שני בה יהיה מזרחי. כלומר: אשכנזי, מזרחי, אשכנזי, מזרחי וכן הלאה, עד 120. זה נראה לכל האחרים בלתי-סביר לגמרי. יוזמת האיחוד כמעט התפוצצה. באמצע הוויכוח התפרץ מרציאנו בזעם ונטש את הישיבה. לובה רץ אחריו במדרגות והחזיר אותו.
התעקשותו של לובה בעניין זה נבעה, לדעתי, מייסורי מצפון. כבר סיפרתי איך הביא עולים ממרוקו ללב השממה בלכיש, וכשהם סירבו לרדת מהמשאית, פקד לובה על הנהג להפעיל את מנגנון ההרמה של תא המטען והעולים ״נשפכו״ מטה. לובה לא הביע חרטה על המעשה, אך זה הטריד אותו.
לבסוף הסכמנו על פתרון אריתמטי פשוט, שהיה מקובל על כולם: רשימת המועמדים תורכב מחמישיות, על פי סדר חמשת הפלגים המרכיבים: הקבוצה של לובה, קבוצת ״מוקד״, התנועה שלנו, פלג ה״פנתרים״ והקבוצה הערבית. חמשת המועמדים הראשונים היו לובה, מאיר פעיל, אני, מרציאנו וואליד צאדק. כך גם החמישייה השנייה, וכן הלאה. הוסכם גם על רוטציה: שלושת המועמדים הראשונים לא יכהנו תקופת כהונה שלמה, אלא יפנו את מקומם בהדרגה לבאים אחריהם. אחרי שנתיים היה לובה אליאב אמור לפנות את מקומו, מאיר פעיל כעבור שלוש שנים, ואני לקראת הסוף - זאת בתנאי, כמובן, ששלושתנו ניבחר.
נותר לתת שם לרך הנולד. ללובה היתה הצעה, שהתקבלה פה אחד: לקרוא לרשימה של״י - קיצור של שלום לישראל וגם של שוויון (חברתי) לישראל. לא רצינו לקרוא לגוף החדש ״מפלגה״ או ״רשימה״. הצעתי לקרוא לו ״מחנה״. כך קם במאי 1977 ״מחנה של״י״.
בכנס היסוד של של״י שררה אווירה מרוממת. של״י התקבלה בציבור פעילי השלום בהתלהבות אמיתית. היתה הרגשה של התחלה חדשה ומבטיחה. אישים מחוץ לקבוצות המתאחדות תמכו במחנה החדש בשמחה. ביניהם היו פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהתנדב להופיע בעצרות היסוד ברחבי הארץ, והסופר א״ב יהושע.
בתום כנס היסוד ניגש אלי א״ב יהושע, שלא פגשתי אותו לפני כן, לחץ את ידי בחום ואמר: ״בזה שהסכמת להופיע רק במקום השלישי ברשימה הוכחת גדלות נפש. לא אשכח זאת!״
לובה נבחר כיו״ר המחנה, ואני קיבלתי עליי את ניהול מערכת ההסברה. בין השאר הוצאנו גלויות יפהפיות עם ציור של יונה, מעשי ידי האמן דוד טרטקובר (״טרטה״). הסמל היה אסתטי מאוד, אולי יותר מדי.
בישיבות ההנהלה שררה אווירה טובה, יותר מכפי שניתן היה לצפות מראש. התקוות היו גבוהות - דיברו על חמישה-שישה מנדטים. אני הייתי קצת פחות אופטימי, אולי מפני שהייתי מנוסה יותר.
ואז קרה מקרה מביש.
קיימנו מפגש בחירות ביער בן-שמן. זה היה פיקניק המוני, מן הסוג שנהגנו לערוך בעבר בתנועת העולם הזה. משפחות-משפחות השתרעו מתחת לעצים. ואז, פתאום, קראו לי לישיבה דחופה של ההנהלה, שהתקיימה בעמידה, בין העצים. על הפרק עמד נושא אחד: רן כהן דרש אולטימטיבית לשנות את מקומו ברשימת המועמדים.
אחרי שהוסכם על חמשת המועמדים הראשונים, הוטל על יעקב ארנון להרכיב את ההמשך, עד 120, על פי עקרון החמישיות. ארנון היה הוותיק בחבורה, וכולם סמכו עליו בעיניים עצומות. לא היה אפשר שלא לחבב אותו: הוא היה בעל חוכמת חיים, אדם הגון מאין כמוהו, חובב פשרה ובעל הומור רב.
לפי סדר החמישיות, המקום השישי, שהיה שייך לפלג של לובה, נמסר לרות דיין. המקום השישי, של ״מוקד״, נמסר לרן כהן, המקום השביעי היה שלנו ונמסר לאמנון זכרוני, וכן הלאה. עכשיו דרש רן כהן להתחלף עם רות דיין ולעמוד במקום השישי.
הדרישה עצמה היתה בגדר חוצפה. אבל גרוע ממנה היה הנימוק: כהן התגרש לא מכבר. עכשיו הוא מחזר, כך סיפר, אחרי אישה צעירה, וזו איימה שלא תתחתן איתו אלא אם כן יעמוד במקום השישי ברשימתנו. זה היה כל-כך מגוחך בעיניי, עד שהתביישתי במקומו.
רות דיין ויתרה בקלות. היא הסכימה להופיע ברשימה רק כדי לעשות טובה ללובה, ולא היה לה שום חשק להיכנס לכנסת. אבל אמנון זכרוני נגעל מהעניין עד כדי כך שהתפטר בו במקום מהרשימה, אף שחילופי המקומות לא השפיעו על מקומו.
איכשהו הבנתי לנפשו של רן. הוא היה יליד עיראק (שמו המקורי היה סעיד) ונקלט בקיבוץ כ״ילד חוץ״. גורלם של ילדים אלה, בעיקר ממוצא מזרחי, לא שפר בחברת הילדים הצברים, אשכנזים כולם, שהתייחסו אליהם בהתנשאות, ואף בבוז. היה עליו להיאבק קשה על מקומו, והדבר גרם לרדיפת כבוד. זה דחף אותו גם לשאיפת יתר בצבא, ואחרי השירות הסדיר שירת בדבקות רבה במילואים, עד שהגיע לדרגת אלוף-משנה.
אני הסתדרתי איתו היטב, וכך גם עם שאר ראשי המחנה. להפתעתי, אני מוכרח לומר, שררו בין כולנו יחסים מצוינים. הישיבות היו נעימות, דבר נדיר בגופים פוליטיים.
בסוף זכה מחנה של״י בשני מנדטים, כפי שציפיתי. לובה ופעיל נכנסו לכנסת, ואני נבחרתי לראש ההנהלה. קידומו של רן מהמקום השביעי לשישי היה בלתי-רלוונטי. המועמד השלישי של תנועת ״מוקד״, יאיר צבן, איש המפלגה הקומוניסטית לשעבר, שהיה מדורג במקום ה-12, הסיק את המסקנה המתבקשת, מבחינתו, פרש משל״י, ובהמשך עשה קריירה לא רעה במפ״ם ובמרצ.
כל ישראלי שהיה אז בארץ זוכר את הרגע הדרמטי ב-17 במאי 1977, כאשר הופיע חיים יבין על המרקע והכריז: ״גבירותיי ורבותיי, מהפך!״
ישבתי על גג ביתו של אייבי נתן. הוא עשה באותו ערב מה שאהב לעשות: לבשל במו ידיו ארוחה הודית, עם המון תבלינים, לכשלושים ידידים וידידות. באנו להקשיב ביחד לתוצאות הבחירות. לשמע דבריו של יבין היינו המומים.
באיחור של ארבע שנים התנקמה מלחמת יום-הכיפורים במערך: הרשימה איבדה 19 מושבים בכנסת, מספר חסר תקדים. אמנם, הליכוד עלה רק בארבעה מנדטים, אבל זה הספיק לו כדי להקים ממשלה, בעזרת 20 המנדטים של המחנה הדתי.
ההפתעה הגדולה ביותר היתה עלייתה של הרשימה החדשה: ד״ש זכתה ב-15 מנדטים, ממש יש מאין. אבל כתב ״העולם הזה״ שסיקר במוצאי יום הבחירות את מטה ד״ש דיווח ששוררת שם אווירת נכאים. ואכן, ניצחון ד״ש היה ״ניצחון פירוס״, שמשאיר את המנצח כואב ומאוכזב: כל החלומות הוורודים של מייסדיה התבססו על התקווה שהם יהוו את לשון המאזניים ויוכלו להכתיב לממשלה הבאה את תנאיהם. כשהתברר שמנחם בגין יכול להרכיב רשימה בלעדיהם, ירדו מניות ד״ש כמעט לאפס.
גם לשאר הרשימות לא היה על מה לשמוח. המפלגה הקומוניסטית (רק״ח) לא עלתה ולא ירדה. היא זכתה בחמישה מנדטים, על אף שהכריזה בתרועה רבה על ״איחוד״ עם ״הפנתרים״. למעשה הצטרף אליה רק רסיס עלוב של ״הפנתרים״. ״שלומציון״, התקווה הגדולה של אריאל שרון, זכתה בשני מנדטים בלבד. ר״צ של שולמית אלוני נחלה מפלה מוחצת וירדה מ-4 מנדטים לאחד. הכנסת החדשה כללה, למרבה החרפה, גם את שמואל פלאטו-שרון, שהיה מבוקש בצרפת בעוון הונאות בקנה מידה עצום. הוא פיזר כסף מימין ומשמאל וקצר די קולות כדי להיכנס לבית, שם הפך לקוריוז עצוב, כאשר קרא במבטא צרפתי את נאומיו מן הכתב - באותיות לטיניות (הוא לא ידע לקרוא עברית). באחד הדיונים קרא לעבר לובה אליאב במבטא צרפתי כבד: ״מה אתה עשית בשביל מדינה?״ - פסוק שהפך לבדיחה לאומית.
קשה לתאר כיום את הזעזוע שגרם המהפך במדינה. שמונה פעמים התייצב מנחם בגין לבחירות, ושמונה פעמים נכשל. שלטון מפא״י - בשמותיה השונים - נראה נצחי ובטוח, כזריחת השמש במזרח. והנה, לפתע, זרחה במערב.
רוב הציבור לא הכיר את בגין מקרוב. רבים חשבו שהוא פאשיסט, כפי שטען בן-גוריון. רבים חשבו שהוא יוביל מיד למלחמה. אני מודה שגם אני לא הייתי נקי מחששות. אמנם הכרתי את בגין כמי שמייצג את המזיגה הרביזיוניסטית הקלאסית של לאומנות קיצונית וליברליזם דמוקרטי, ירושת זאב ז'בוטינסקי. אך לא היה לי שום ביטחון שבגין בשלטון ינהג כמו בגין באופוזיציה.
בישיבת הפתיחה של הכנסת התשיעית ישבתי בין שאר הח״כים לשעבר באולם המליאה, מאחורי הח״כים החדשים. כשראה אותי בגין, טרח לגשת אליי וללחוץ את ידי. צלם זריז הנציח את המעמד.
ארבעה חודשים לאחר-מכן, בערב ראש השנה, נתן בגין ריאיון גדול לכתב ״מעריב״, דב גולדשטיין. במהלך הריאיון עם גולדשטיין הוצג גיליון ״העולם הזה״ שבו הוכתר כאיש השנה. בגין, שהופתע מהטון החיובי (יחסית) של המאמר שלי, סיפר על מזימתו של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון בשנות ה-50, שקיבל רשות מבן-גוריון לשים אותי במעצר מנהלי, בטענה (המגוחכת בעליל) שאני סוכן סובייטי. בן-גוריון הטיל על איסר לקבל את הסכמתו של בגין, מחשש שמא יעורר המעשה שערורייה. בגין דרש לראות את ההוכחות לחשדות נגדי, ומשלא קיבל, התנגד למעשה בתוקף, וכך מנע את מעצרי. ״הדברים, אני מניח,״ הוסיף בגין, ״הגיעו בדרך זו או אחרת לאוזניו של אורי אבנרי ואולי יש בלבו, מלבד רגשות אחרים, גם איזו הכרת טובה.״ אלא שהדברים הגיעו לאוזניי לא בדרך ״זו או אחרת״ אלא מפי סגנו באצ״ל, יעקב מרידור, שבגין שלח אליי כדי להזהיר אותי.
הרכב הכנסת התשיעית לא השאיר הרבה סיכויים לסיעת של״י. היא נאבקה ככל יכולתה כדי להזכיר בכל הזדמנות את הצורך בשלום המבוסס על ״פתרון שתי המדינות״, אבל דבריה נפלו על אוזניים ערלות. לא רק הקואליציה של בגין, אלא גם האופוזיציה של המערך התנגדה בפועל לשלום עם הפלסטינים.
שני ח״כי הסיעה, אליאב ופעיל, היו בעלי מזג שונה מאוד זה מזה. לובה היה ותיק בכנסת, והכול התייחסו אליו בכבוד, ואף בחיבה. לא היו לו אויבים. אך לצד ענוותו ויושרו, שהקנו לו מעריצים רבים, היתה בו מידה של אגוצנטריות. כך, לדוגמה, התייחס אל ספרו, ״ארץ הצבי״, שהופיע ב-1972, כאל תנ״ך חדש, ופעם אף הקדיש נאום שלם לקריאת קטעים מתוכו. זה לא כל-כך התאים לניהול מאבק אופוזיציוני יומיומי.
מאירק'ה, כפי שהכול קראו למאיר פעיל, היה שונה לגמרי. הסחבקיות הפלמ״חניקית וההומור הצברי שלו הצטיינו בחוסר מוחלט של מעצורים. כשהיתה לו הברקה, טובה או רעה, בטעם ושלא בטעם, זה יצא לו מהפה ללא שליטה. כך הפך לאלוף של קריאות ביניים.
לפי המוסכם מראש, היה על לובה להתפטר בתום שנתיים ולהעביר את מושבו אליי. האמת היא שלא האמנתי שיעשה זאת. אחרי המקרה של שלום כהן, ומקרים שקרו בסיעות אחרות, ידעתי שרעיון הרוטציה נוגד את הטבע האנושי. במקרה אחד הרגו בניו של מועמד דרוזי את עמיתו, חבר כנסת בדואי, מפני שלא קיים את הבטחתו להתפטר למענו. כמעט שכחתי מכל עניין הרוטציה. לובה לא דיבר איתי על נושא זה מעולם, וגם אני לא הזכרתי אותו, אף שנפגשנו באופן קבוע בישיבות מחנה של״י. על כן נדהמתי כאשר טילפנו אלי עיתונאים מהכנסת וסיפרו לי שלובה התפטר. לובה עצמו לא הודיע לי דבר, לא לפני כן ולא אחרי כן. אך בדיוק בתום השנתיים לכהונתו מילא את התחייבותו. הוא לא רק נראה כאיש ישר, אלא באמת היה כזה, וזה הרי נדיר למדי אצל פוליטיקאים.
זה בלט עוד יותר על רקע הפרשה העגומה שבאה לאחר-מכן. כעבור שנה נוספת הגיע תורו של מאיר פעיל להתפטר לטובת סעדיה מרציאנו. מאירק'ה לא רצה. הוא התנגד למילוי התחייבותו בכל רמ״ח אבריו. התנהגותו כמעט עוררה רחמים. במחנה של״י סערו הרוחות. החברים דרשו במפגיע לקיים את מה שהובטח, מה גם שזה נגע לחבר ממוצא מזרחי. לבסוף, בייסורים ממש, נאלץ פעיל להיכנע והתפטר. ההמשך לא הפתיע אותי: ברגע שהתיישב בכנסת לצדי, במושבו של פעיל, הודיע מרציאנו שהוא פורש ממחנה של״י ומקים סיעה עצמאית משלו. הוא לא הביא שום נימוק לכך, אף לא למראית עין. היתה זאת בגידה פשוטה, מעשה מרמה עלוב ומכוער.
כל פרשת ״הפנתרים השחורים״ לא מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. זה התחיל בשם הקבוצה: הוא לא נבע מהמציאות הישראלית, אלא היה מיובא. הקבוצה כלל לא נולדה כיוזמה ספונטנית של מזרחים, כפי שהיה נדמה, אלא ביוזמה של עובדים סוציאליים ממוצא אמריקאי, כולם אשכנזים מבטן ומלידה, שרצו להעתיק בארץ את ניסיון ״הפנתרים השחורים״ האמריקאים. ל״פנתרים השחורים״ מתוצרת ישראל לא היתה אידיאולוגיה אמיתית. הם הצטיינו בכמה מעשי פרובוקציה שעוררו סערה, כגון גנבת בקבוקי חלב בשכונת רחביה האמידה וחלוקתם לעניים בשכונת מוסררה. גולדה מאיר אמרה עליהם כי ״הם לא נחמדים״, והאמרה הזאת עשתה לה כנפיים. (האמת היא שזו היתה תשובתה של גולדה למישהו שטען באוזניה, ״אבל הם נחמדים!״)
בדיעבד אני חושב ש״הפנתרים״ מילאו בסך הכול תפקיד חיובי. יותר מעשר שנים אחרי פרשת ואדי סאליב בחיפה, שעליה סיפרתי בפרק קודם, החזירו ״הפנתרים״ לתודעת הציבור את בעיית הפער ההולך ומתרחב בין עניים ועשירים, שחפף במידה רבה את הפער בין מזרחים ואשכנזים.
(אגב, את השימוש בתואר ״מזרחים״ הנהיג ״העולם הזה״. תחילה השתמשו בשם ״ספרדים״ - שם מוטעה ומטעה, מכיוון שרק חלק קטן של העולים מארצות האסלאם באו במקורם מספרד. ״העולם הזה״ יצר את הסיסמה ״דופקים את השחורים״, אך כמו בארצות הברית, גם אצלנו השם ״שחורים״ נפסל כעבור זמן מה. גם השם ״ישראל השנייה״ לא היה מתאים, מכיוון שהיתה בו מידה רבה של התנשאות. התואר ״מזרחים״ סיפק את כולם, על אף שגם הוא בלתי-מדויק לגמרי. מרוקו שוכנת במערב הרחוק - עצם השם מרוקו נובע מהמילה הערבית ״מע'רב״ - בעוד שמוסקבה שוכנת דווקא ממזרח לנו.)
סופם של ״הפנתרים״ היה עגום. כמעט כל המייסדים מכרו את עצמם למפלגות ״אשכנזיות״, כל אחד מהם למפלגה אחרת. צ'רלי ביטון התמסר לרק״ח, ובילה כמה שנים טובות בכנסת על חשבונה, אף שלא הביא לה כמעט בוחרים. לרק״ח זה היה חשוב, כדי להראות לאדוניה במוסקבה שהיא מפלגה בעלת בסיס פרולטארי יהודי רחב. סעדיה מרציאנו מכר את עצמו ללובה אליאב התמים, ובגד בו בהזדמנות הראשונה. עוד במהלך מערכת הבחירות, כשלובה לא הסכים לתת לו כסף לפעולות דמיוניות, זרק עליו סעדיה מכונת כתיבה. בבחירות שלפני כן, כאשר ניסו ״הפנתרים״ להקים רשימה משלהם והעמידו בראש את שלום כהן, העריק מתנועתנו, הם לא עברו את אחוז החסימה.
עם התפטרותו מהכנסת לטובתי נעלם לובה פחות או יותר מהפעילות בשל״י. הוא המשיך בדרכו המיוחדת, חזר למפלגת העבודה ושוב פרש ממנה, הקים רשימה משלו ולא עבר את אחוז החסימה. הוא לימד בהתנדבות בבתי ספר בעיירות פיתוח ובבתי סוהר, אך מפעלו העיקרי היה הקמת כפר הנוער ״ניצנים״ בגבול מצרים, מפעל חינוכי יפה. הוא הפציר בי לבקר בו, וכך עשיתי. הוא עמד בראש המוסד במשך 24 שנים, ובסוף נקרא הכפר על שמו.
כדי להקל על מאיר פעיל להיפרד מהכנסת, התנדבתי לקיים רוטציה גם מצדי. אמנם, עם הקמת הרשימה הוסכם שאני מחויב לרוטציה רק אם של״י תזכה בשלושה מנדטים, ולכן הייתי פטור מהתחייבות זו. אולם כדי לשפר את האווירה העכורה שנוצרה בעקבות בגידת מרציאנו, הודעתי שגם אני אתפטר בתוך שנתיים. עשיתי זאת בלב קל, מפני שחיבבתי מאוד את המועמד הבא, ואליד צאדק.
בינתיים נשארתי שוב סיעת יחיד. אינני יכול לומר שהצטערתי על כך. סיעה של שניים אינה יכולה לעשות יותר מאשר סיעה של אחד. במשך השנה שעבדנו יחד - פעיל ואני - שררו בינינו יחסים טובים, אבל קריאות הביניים חסרות התוכן שלו עצבנו אותי לא אחת. גם המינוח שלו היה שונה. מאירק'ה הרבה להשתמש במילה ״יהודי״ כשכוונתו לבן אדם (לדוגמה: ״יהודי אחד הלך ברחוב...״ במקום ״איש אחד הלך ברחוב״). מובן שהייתי גם הרבה יותר רדיקלי ממנו. למעשה פעל כל אחד משנינו על דעת עצמו. רק במקרים הנדירים שבהם התעוררו בינינו חילוקי דעות הבאנו את הדברים בפני הנהלת של״י.
אחת מפעולותיי באותם ימים היתה, לדעתי, בעלת חשיבות מיוחדת. היא נבעה מיחסיי עם עמירם ניר.
ניר היה כתב צבאי מצטיין ואיש בעל מצפון מפותח. בצבא הגיע לדרגת סגן-אלוף ופיקד על גדוד טנקים. במהלך שירותו איבד עין והותקנה לו עין זכוכית. אשתו היתה יהודית (ג'ודי) מוזס, בתו של נח מוזס, בעלי ״ידיעות אחרונות״, שאיתו הייתי מיודד. את ג'ודי, אישה יפה ועליזה, הכרתי מילדותה.
עמירם בא אלי לכנסת, ובפיו סיפור מסמר שיער. הוא לא יכול היה לפרסם אותו, מכיוון שהצנזורה הטילה עליו איסור חמור. מעשה באיש אחד, דניאל פינטו, סמ״פ באחד הגדודים שהשתתפו במארס 1978 במבצע ליטני - מבצע שבו חדר צה״ל עד לנהר הליטני בלבנון. הפלוגה של פינטו הועסקה בעורף, ולא השתתפה בקרבות עצמם. באחד הימים יצא פינטו עם שניים מחייליו לסיור. הוא נתקל בארבעה כפריים, וביניהם נער, כבל אותם בידיהם וברגליהם, הביא אותם לבית נטוש וסגר אותם בארבעה חדרים נפרדים. אחר כך ניגש אליהם בזה אחר זה, עינה אותם במשך שעות ולבסוף רצח אותם, במו ידיו, בחניקה. את הגופות זרק לבאר.
הוא לא התבייש במעשהו. להפך, הוא התפאר בו באוזני קצין אחר, יואב הירש, שהתחבט קשות ולבסוף דיווח על כך למפקדיו. פינטו נעצר ומסר גרסה שונה לגמרי. לדבריו נתקל בשני מחבלים שניסו להרוג אותו, כך שנאלץ לירות בהם. כאשר נחקרו פינטו והירש בגלאי שקר, התברר שעדותו של פינטו היתה שקרית בכל פרט ופרט, ואילו הירש התגלה כדובר אמת.
לרוע מזלו של פינטו התגלו הגופות. הפלוגה שהחליפה את פלוגתו הרגישה בצחנת הגופות בבאר, ומפקדה פקד על חייליו להוציאן. בגלל מבנה הבאר הצליחו להוציא רק שתי גופות, ומכאן עדותו של פינטו כאילו הרג רק שניים. הגופות היו כבולות בידיים וברגליים, היו עליהן סימני עינויים קשים וסימני חניקה. לא היו סימנים של ירי. לא נותר שום ספק בכך שפינטו שיקר לכל אורך הדרך. הוא נידון ל-12 שנות מאסר. בערעור בפני חמישה שופטים צבאיים, ובראשם מאיר שמגר שגויס למילואים לצורך זה, הומתק העונש לשמונה שנים, כביכול בגלל ״הרקע המלחמתי״ של המעשה.
הסיפור לא נגמר בזה. בריאיון שנתן ביוזמתו סיפר הרמטכ״ל רפול על הפרשה, אך מסר רק את גרסתו השקרית של פינטו עצמו. הצנזורה אסרה על פרסום הגרסה האמיתית, שנקבעה על ידי בית המשפט הצבאי.
בתיאום עם ניר החלטתי להביא לפרסום הפרשה, ויהי מה. השתמשתי בתכסיס שהמצאתי כבר קודם לכן. לא העזתי, כמובן, לפרסם את הדברים ב״העולם הזה״, דבר שהיה מביא מן הסתם לסגירת השבועון על ידי הצנזורה. הגשתי בכנסת הצעה לסדר היום, בדרישה להדיח את הרמטכ״ל. ההצעה הועברה אוטומטית לדיון חשאי בוועדת החוץ והביטחון (שאינה אלא הסוכנות הפרלמנטרית של צה״ל) ולא הגיעה כלל לדיון במליאת הכנסת. גם אילו הייתי מזכיר את המקרה במליאה, זה לא היה עוזר. נציג הצנזורה נכח באולם המליאה בכל ישיבה, ואילו היה שומע שם משהו שלא מצא חן בעיניו, היה ממהר ליושב ראש, שהיתה לו הסמכות למחוק קטעים מהפרוטוקול. זה היה מונע את פרסומם.
כתבתי מכתב לכל 119 חברי הכנסת, ובו פירוט המקרה לפרטיו. את המכתב חילקתי בתאי הדואר של כל הח״כים. מכיוון שזאת היתה פעולה פרלמנטרית, במסגרת תפקידי כחבר כנסת, היא נהנתה מחסינות. דאגתי שהעתק המכתב יגיע לעיתונאי אמריקאי, שפרסם אותו בארצו. אחרי זה כבר לא יכלה הצנזורה לגנוז את הפרסום.
בסופו של דבר המתיק רפול את עונשו של פינטו לשנתיים מאסר, בניגוד לפסק הדין של השופטים הצבאיים שהיו כפופים לו. פינטו שוחרר כעבור זמן קצר - והתחתן עם בתו של האלוף דני מט.
שיתוף הפעולה ביני ובין עמירם ניר נמשך גם לאחר-מכן. הוא התמנה ליועץ הממשלה לענייני המלחמה בטרור. בתפקיד זה מילא תפקיד מרכזי בפרשה שהפכה לשערורייה עולמית ושנודעה בשם ״איראן גייט״.
משטר האייתוללות באיראן הותקף על ידי סדאם חוסיין, שליט עיראק השכנה, והיה זקוק באופן נואש לנשק. הבית הלבן היה מוכן לספק את הנשק, אך הקונגרס האמריקאי אסר על כך. לישראל היה נשק למכביר, והיא היתה מוכנה לעזור לאייתוללות במלחמה נגד עיראק, שנחשבה אז למדינה מסוכנת יותר. יעקב נמרודי, ששירת כנספח צה״ל בנציגות ישראל באיראן עד 1970, והפך לסוחר נשק, סיפק את הסחורה.
כאשר הפך ניר לפקיד ממשלתי, הוא הדיח את נמרודי והעביר את העסק לממשלה - כלומר, לעצמו. ביוזמתו נוצרה ״עסקה סיבובית״: ישראל סיפקה את הנשק לאיראן, איראן שילמה לישראל בכסף טוב, הכסף הועבר לממשלת ארצות הברית, וזו השקיעה אותו במימון הסוכנים האמריקאים בניקרגואה, ה״קונטראס״ שלחמו בממשלה השמאלית שם. כל זה נעשה בחשאי, מפני שהקונגרס האמריקאי אסר לחלוטין על הממשל לממן את ה״קונטראס״. מארגני העסקה היו ניר ועמיתו האמריקאי, קצין חיל הנחתים בשם אוליבר נורת'. העסק התפוצץ וגרם כמעט להדחת הנשיא רונלד רייגן. ניר נטש את משרתו הממשלתית ועבר לעסקים פרטיים במקסיקו. באחת הטיסות שם, נפל מטוסו וניר נספה. נסיבות מותו המסתורי לא פוענחו מעולם.
לפני כן בחרתי בניר ל״איש השנה״. כפקיד ממשלתי היה אסור לו להתראיין. לכן עשינו הסכם: הוא ישתף איתי פעולה בחשאי, אני אכתוב את הכתבה כרצוני אבל אראה לו אותה לפני הפרסום, ואם יהיו לו תיקונים אתחשב בהם.
כך היה. כתבתי את הכתבה ושלחתי לו את הטקסט. כשהחזיר אותו היה נבוך מאוד. ״הכול בסדר,״ אמר, ״אבל יש לי בקשה אחת.״ (כתבתי שם שאשתו, ג'ודי, היא בחורה יפה, שוקקת חיים ופיקחית, אבל בלתי-אינטלקטואלית. ג'ודי ביקשה למחוק את המילים האחרונות.)
מילאתי אחר הבקשה, כמובן. מאוחר יותר סיפר לי ניר שג'ודי התחילה לקרוא לעצמה ״בלתי״.
ג'ודי, שכבר סיפרתי שאותה הכרתי עוד כילדה קטנה, נישאה שנית, הפעם לסילבן שלום, פוליטיקאי של הליכוד, והפכה לידוענית משעשעת.
ערב חזרתי לכנסת קיבלתי ידיעה מדכאת: המשורר ראשד חוסיין נשרף בדלקה שפרצה בדירתו באמריקה.
הכרתי את ראשד הרבה שנים לפני כן, וחיבבתי אותו מאוד. הוא היה ערבי גאה, לאומי, בעל הופעה אצילית, וכנראה גם משורר מוכשר. הוא היה בן הכפר מוסמוס בוואדי ערה, סמוך לאום-אל-פאחם. בילדותו התייתם ואומץ על ידי משפחת המוח'תר. ההיכרות בינינו נוצרה עוד בפרשת ״אל-ארד״, הקבוצה הערבית הלאומית הראשונה שקמה במדינת ישראל. הממשלה דיכאה אותה ביד ברזל, ובית המשפט העליון סייע לממשלה. אני עזרתי לקבוצה והשתתפתי בישיבותיה. ראשד נמנה עם צעירי הקבוצה.
סיפור אחד שלו נחרת בזיכרוני במיוחד. הדברים אירעו בתקופת הממשל הצבאי, משטר רודני שחל על האזרחים הערבים כל עוד היה בן-גוריון בשלטון. ראשד כבר היה ידוע כמשורר מבטיח. לפני יום העצמאות נקרא במפתיע למושל הצבאי בנתניה. האיש קיבל אותו בחביבות, השפיע עליו מחמאות, העלה על נס את כישרונו השירי והשמיע בקשה צנועה: שיכתוב שיר ערבי לכבוד יום העצמאות.
ראשד סירב בתוקף.
כעבור כמה שעות, כשהגיע הביתה, שמע כבר מרחוק בכי תמרורים. הבית היה שרוי באבל, הנשים ישבו על הארץ וקוננו. כששאל בתדהמה מי מת, ענתה אם המשפחה שקרה אסון נורא. המושל הצבאי התקשר למשפחה וסיפר לה על סירובו של ראשד. ״אנחנו אבודים!״ ייללה האם, ״ירדפו אותנו עד חורמה! לא ייתנו לנו רישיון לצאת מהכפר! יהרסו את חייו של אבא ושל כל בני המשפחה! מה עשינו לך, שאתה מביא עלינו אסון כזה?״
ראשד נכנע וכתב את השיר. אך מאותו הרגע נפגעה גאוותו ללא תקנה.
כאשר הקמנו את ״תנועת העולם הזה - כוח חדש״, הוא עזר לנו ככל יכולתו ועשה לנו נפשות בכפרי המשולש, אך לא הסכים להופיע ברשימת המועמדים. הפצרתי בו לשווא. הוא גם בא למסיבות שלנו בתל אביב. פעם הקים שערורייה כאשר הבחורה (היהודייה) שבאה איתו רקדה עם גבר אחר. לבסוף נשא לאישה צעירה יהודייה אמריקאית והיגר איתה לארצות הברית. שם התגייס לאש״ף ועבד במשרד הניו יורקי של הארגון.
באחד ממסעות ההסברה שלי בארצות הברית הוזמנתי לנאום לפני הסטודנטים של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. המשטרה חששה מפני תקריות אלימות והגיעה למקום בכוחות גדולים. השוטרים עמדו בדלתות, במעברים, בכל מקום פנוי. האולם היה מלא עד אפס מקום. כשקמתי לדבר הבחנתי בראשד יושב בשורה הראשונה. בתום ההרצאה בירכתי אותו בחמימות. הוא שאל אם אני מוכן לבוא אליו הביתה ולהיפגש עם כמה פלסטינים. נעניתי ברצון.
לא בנקל מצאתי את דירתו בניו ג'רסי. כשנכנסנו אליה, רחל ואני, נדהמנו: הדירה היתה מפוצצת מאנשים שהתווכחו ביניהם בקולי קולות. היו שם פלסטינים מכל הסוגים: מישראל, מהגדה המערבית, מרצועת עזה, ממחנות הפליטים, מהפזורה. המפגש היה טעון חשמל. הקשיבו לי בדריכות והתווכחו בלהט. כשיצאנו משם שאלתי את רחל: ״מה היה, לדעתך, הדבר האחד המשותף לכולם?״
היא ענתה בלי היסוס: ״הרגשת אי-הצדק!״
זאת בדיוק היתה גם ההרגשה שלי. ״אני חושב שעוד יותר חשוב מלתקן את העוול שנעשה לפליטים, חשוב להודות בעוול ולהתנצל עליו,״ אמרתי.
מצבו הנפשי של ראשד הידרדר. עוד בישראל התחיל להפריז בשתייה ובעישון, ונראה שבאמריקה אף החמירה הבעיה. הוא נפרד מאשתו היהודייה. באחד הערבים בפברואר 1977 עישן במיטה ושכח לכבות את הסיגריה לפני שנרדם. ייתכן שהיה שתוי. האש אחזה במיטה והוא מת, מהלהבות או מהעשן. הייתי בין המספידים אותו בכפרו.
מאז אותה פגישה בניו ג'רסי חשבתי הרבה על תחושת אי-הצדק הפלסטינית. בראשי היא התקשרה לסיפור שקראתי בנעוריי ושעשה עליי רושם עמוק. שמו ״מיכאל קולהאס״, מאת הסופר הפרוסי היינריך פון קלייסט, שנכתב בתקופת נפוליאון, ומבוסס על סיפור אמיתי. מעשה בסוחר סוסים פרוסי מהמאה ה-16 שהיה בדרכו ליריד בלייפציג. בדרך נפל קורבן לאחד ״האבירים השודדים״, אצילים מקומיים שגבו דמי מעבר מהסוחרים שנאלצו לעבור בשטחם. האביר החרים שני סוסים של קולהאס. הסוחר פנה לבתי המשפט, אך שם גברה השפעת האביר על הצדק. כשנואש קולהאס ממאמציו להשיג את שלו בדרכים חוקיות, פתח במרד מזוין, אסף סביבו אספסוף ויצא למסע של הרג והרס. לבסוף נלכד קולהאס. שליט פרוסיה החזיר לו את סוסיו היקרים ודן אותו למוות על מרידה. קולהאס הלך אל מותו כשהוא שמח וטוב לב על שהצדק נעשה.
סיפור זה התנגן בראשי כאשר הוזמנתי בסתיו 1977 לוועידה שכונסה בלונדון ביוזמת קבוצה של חברי פרלמנט ואישים בריטים אחרים. המטרה היתה להפגיש שוחרי שלום ישראלים עם אנשי אש״ף ומנהיגים ערבים אחרים. מישראל באו נציגי ״המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני״, ובהם מתי פלד, יעקב ארנון, יוסי אמיתי ואני. ממצרים באה משלחת שכללה את מוחמד סיד-אחמד, איש הרוח השמאלי הנערץ. מטעם אש״ף הופיעו סעיד חמאמי ועיצאם סרטאווי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה פגשתי את שניהם ביחד.
הדיון היה שקט ואדיב, כמנהג הבריטים. חמאמי דיבר על אי-הצדק הנורא שנעשה לפלסטינים. דיברתי מיד אחריו. פתחתי את דבריי בסיפורו של מיכאל קולהאס ואמרתי: ״אכן, נעשה לכם אי-צדק נורא. יש לכם כל ההצדקה להילחם לתיקונו. אבל אני מזהיר אתכם: תחושה של אי-צדק עלולה להפוך לרעל, המרעיל את בעליה. אסור לכם לשעבד את כל חייכם לתחושה הזאת. במקום להסתכל כל העת אחורה, על אי-הצדק, הבה נחשוב קדימה. נתרכז בדרכים להשגת שלום, התפייסות וצדק.״
סיימתי במילים שחשבתי עליהן הרבה בשנים שלאחר-מכן: ״כרגע יש מצב נוח יחסית להשגת שלום ישראלי-פלסטיני. אבל המצב הזה יכול להתהפך בכל רגע!״
באותה העת נעשה מאמץ בינלאומי לקדם משא ומתן ישראלי-פלסטיני. אמנם לא עם אש״ף, שהאמריקאים עדיין ראו בו ארגון טרור, אלא עם שלושה פרופסורים פלסטינים נכבדים שחיו ולימדו בארצות הברית, ושנבחרו על ידי האמריקאים כנציגי העם הפלסטיני - ואליד אל-חלידי, אדוארד סעיד ואיברהים אבו-לוחוד.
במהלך הכנס שמתי לב לדבר מוזר. ידידי סעיד חמאמי התחמק ממני בהתמדה. הוא השתדל שלא להיפגש איתי פנים אל פנים, בקושי ענה לברכת שלום. לבסוף הצלחתי לתפוס אותו בפינה נסתרת מאחורי המטבח. הוא נראה נפחד. הסתבר שקיבל איומי רצח בגלל פגישתו עם ישראלים. הוא היה בטוח שהאיומים רציניים, וביקש ממני בכל לשון של בקשה להתרחק ממנו באירועים פומביים.
באותה שעה נערכה מחוץ למלון הפגנה סוערת של קיצונים פלסטינים, שמחו על עריכת הכנס עם ישראלים וכינו את המשתתפים הפלסטינים ״בוגדים״. בין המפגינים זיהיתי את אורי דיוויס, שכבר הפך לאנטי-ציוני קיצוני יותר מכל פלסטיני.
זמן לא רב לאחר-מכן נרצח סעיד חמאמי. צעיר ערבי נכנס לחדרו במשרדי ״הליגה הערבית״ בלונדון וירה בו מטווח אפס. ״פת״ח - המועצה המהפכנית״, הארגון של אבו נידאל, שקיבל מימון והנחיות מעיראק, נטל על עצמו את האחריות לרצח.
היה לכך המשך. הארגון הבריטי, שארגן את הכנס, הזמין אותי לאזכרה. התכוננתי לטוס ללונדון, כאשר קיבלתי שיחה דחופה מהבירה הבריטית. בטון נבוך במקצת ביקש אותי אחד מראשי העמותה הבריטית שלא לבוא, אלא להעמיד פני חולה. הסיבה: שגרירי המדינות הערביות, שהבטיחו את השתתפותם, איימו בהחרמת האזכרה אם יופיע בה ישראלי. שיגרתי מברק התנצלות: ״לא אוכל להגיע, מפאת מחלה.״ המארגנים שלחו לי מיד מכתב תודה.
באחת ההפסקות של אותה ועידה החלטתי לנסוע למרכז לונדון, עיר שתמיד נהניתי לשוטט בה. הצטרפו אליי שני נציגים ערבים: סיד-אחמד ממצרים ועלאווי ממרוקו. שניהם שמאלנים, לפי המינוח המקובל בעולם המערבי (שאינו חופף למקובל בישראל). בילינו כמה שעות ביחד, וחזרנו במונית למלון שבו נערכה הוועידה, מרחק של יותר מחצי שעה. בדרך התפתח ויכוח מאלף בין שני אנשי הרוח. הנושא: דמוקרטיה בעולם הערבי.
סיד-אחמד, מרקסיסט מושבע, מתומכי גמאל עבד-אל-נאצר המנוח, טען בלהט שאי-אפשר להקים משטר דמוקרטי בארצות הערביות, אם לא תתחולל לפני כן מהפכה חברתית. כדי לשנות את החברה הערבית מן היסוד דרוש שלטון של איש חזק כמו עבד-אל-נאצר. באותו הלהט טען המרוקאי את ההפך: קודם כול יש להפיל את הדיקטטורים, מפני שרק במשטר דמוקרטי יוכלו העמים הערביים לחולל את המהפכה החברתית המיוחלת.
חשבתי לא פעם על השיחה הזאת, כשפרץ ״האביב הערבי״ יותר משלושים שנה לאחר-מכן.